קטגוריה: יוליה אור לב – פוסטים נבחרים מכל הזמנים

אתם רואים סביבכם אנשים פורצי דרך שיוצרים אימפריות. מנטורים שעושים כסף ומספרים לכם “איך גם אתם יכולים”. חברות ענק מגלגלות מיליונים. ואנשי עסקים שעפים על עצמם. אולי יש רגעים בהם אתם מתייאשים לחשוב, שלחלום שלכם אין הזדמנות בעולם כל כך קדחני, ממהר ודחוס. ומתכווצים לעיניי העושר והשפע שמוצג לנגד עינייכם.. בידיעה שעל הערכים שלכם, אתם לא מתפשרים. שבדרכים המונחות לפניכן עם סדר פעולות 1. 2. 3… של “אלו שעושים את זה”, אתן לא הולכות לפעול. וטוב שכך.

כי מי מכם ומכן שנע מעוצמתו הטבעית, לרוב יודע אחרת. אף אחד עדיין לא סלל את אותה הדרך. ורוב הסיכויים שאיש גם לא יעשה זאת לכבודכם. היחודיות שלכם פועמת באופן חד פעמי לחלוטין. איש לא יודע את ה”איך” שלכם. גם אם הוא “עשה את זה בעצמו”. להוליך אתכם בנתיב שבו הנשמה שלכם מובילה, רק אתם יכולים.

החוכמה הזאת לרוב נסתרת. הרעש החיצוני עלול לערער אותה. והמנוחה בשקט הפנימי האמיתי.. מאירה ומעירה אותה מהמימדים הרוחניים לארציים.

בדרך .. לרוב מוצגות בפניכם הזדמנויות רבות. דרכי פעולה אינסופיות. חלקן מפתות. חלק דורשות מכם “לפרוץ את המחסום”. לזנק מהר מהר למען מטרות ברורות.. לעיתים עוד לפני שהעוגן שבפנים יציב. מה שגורם לאגו להתערבב בבחירות הכי עדינות. ולהזיז אתכן מנתיב ארצי אמיתי.

בזמן שאתם על “הגל שלכם”, גם אם בחוץ זה נראה יותר כמו נסיעה על רכבת הרים בלונה פארק.. הנשמה שלכם מאירה, פורחת ופורצת את כל המגבלות הרגילות. רק מעצם זה שאתם חיים את בחירתכם.
אף אחד לא רואה, מריח וטועם את החזון שלכן כמוכן! אף אחד לא יודע איך ליצור אותו כי איש לא עשה זאת לפניכן. זה חדשני לחלוטין !

וזה שאתם נאמנים לעצמכם ולדרך שלכם.. לא משנה מה קורה בחוץ, ואיך נראות הנסיבות שמסביב.. זוהי ההוכחה החיה לכמה שאתם ראויים!
ראויים להגשמה מהירה ומלאה. גם אם ברגע הבא היא תהיה לשבת מתחת לעץ ולהרהר לגבי הצעדים הבאים.
ראויים להרגיש מלאות תוך כדי הנתיב. ראויות לשחק, ליהנות ולהתגלגל מצד לצד במיטה. ראויות לעשות אהבה. לקחת לעצמכן כמה זמן שצריך.

בלי להשוות את עצמכן לאלו שעושים הכל כאן ועכשיו ומהר. עובדים סביב השעון ולא נהנים או נחים. או מזמן שכחו מה זאת שלווה פנימית עמוקה כמו שיש בתוככן.

כי אתם עשויים מחומר גלם אחר. כי אתן מביאות תדרים חדשים ומזוככים יותר לכדור הארץ. כי בדרך הישנה והקדחנית אין אפשרות להביא את החלום והחזון שלכם לידי מעשה. מקסימום לוותר ולהתפשר על חלקים ממנו.

אתם ראויים לעוף על הצלחה ועל עשיה. באותה דרך שאף אחד לפניכם עדיין לא הכיר !
ראויים להיות עשירים. לחיות בנוחות וליהנות מרווחה אמיתית. גם אם בדרך תתבלבלו עוד עשרות אלפי פעמים.

ואם כבר חיבקתם מספיק עצים. ישבתם ודאגתם. חיכיתם לתנאים יותר תואמים. נסעתם וחזרתם, ו”סטיתם” שנים מהנתיב.. אם משהו אומר לכם שעכשיו זה הזמן. ומספר לכם מדוע, לאן ואיך.
אז אתם רצויים וראויים! ממש כמו שאתם לעוף על החזון האמיתי שלכם.

ראויים לזקוף את הזין, לחבר אותו ללב וללכת לזיין את העולם ואת החיים.

ואתן .. שמרגישות כל נים עדין של המציאות הזאת עמוק בתוככן.. וזה לפעמים אינטנסיבי ברמה שבא לכן לכבות את העולם ולרדת מהרכבת.
מותר לכן לשנות נקודת מבט. וליהנות מהעוצמה הזאת.

כי במקום שזה יהיה כואב ו”יותר מדי”.. זה יכול להיות אורגזמה.
אפשר וכדאי להפוך את המציאות הזאת למחרמנת לחלוטין. לפני שאתן עושות פעולות .. שאלו את עצמכן ** האם בא לי לעשות ככה אהבה? **

אם כן, במקום להתלבט בקשו מאלוהים שיעשה לכן רטוב בין הרגליים. ועופו על ההצלחה שלכן טעונות בהון תועפות של אנרגיית חיים.

אם לא.. בחייאת, התאימו את התנאים, לסביבה ולאווירה שתהיה מזמינה.
אתן ראויות להרגיש את העולם כולו מזמין אתכן ליצירה, בדרך שפותחת אתכן לעומקים שלכן. לא מריצה אתכן מצד לצד כאילו רודף אחריכן נמר. ז ה ל א מחרמן !

איפה שאת עושה אהבה במלואך, היצירה שלך תהיה שלמה. גם אם מושא אהבתך באותו הרגע היא הרוח הנושבת על פניך. העט במחברת. או הלפטופ שעל ברכייך.

תזכרי שהניתוקים שאת אולי חווה בנתיב. או ההיסגרות שלך את מול העולם. זה כי מעשה אהבה הוא פראי וגם עדין. עם אינספור כיוונונים, בקשות וצרכים. וכמו שבמעשה אהבה יש בקשה להקשיב ולתת אמון. להרגיש ביטחון לשחרר כל רסן, ובו זמנית לשים גבול אמיתי. כך גם בנתיב היצירתי.

ככה ממש נוצרת מנהיגות אמיתית. שעליה אולי עדיין לא חלמו במציאות ההפכפכה של כדור הארץ. ובהתאמה למימדי העוצמה שאנחנו יוצרים ויוצרות כאן.. כדאי ממש לזכור להיות מלאי חלמה וסבלניים.

אני מניחה את המילים האלה כאן, לחיי בחירה משותפת תואמת ותומכת.
בנתיב שמח, שלם ומאוחד עם הלב האמיתי לכולנו. ויהיה אור ! ❤️

“אני לא מספיק, אז אתפשט”. הרגע צפיתי בהופעה באירוויזיון, שהדליקה אצלי רצון לכתוב את המילים האלה. בנעוריי המי-ניות שלי הייתה מאוד בולטת. למרות שגם באופן הכי טבעי היה צריך להתאמץ כדי להסתיר.. הוספתי והבלטתי אותה עוד. נהניתי לצאת לבלות לבושה למחצה. עפתי על הסקס-יות שלי. הרגשתי בטוחה במראה שלי, וידעתי שאני מושכת תשומת לב.

עברו שנים וגיליתי עד כמה הנושא הזה מעסיק אותי בחיים. על הדבש (הנאה וכיף) ועל העוקץ שלו (טראומות ובורות של כאב). נכנסתי לעומקי הריפוי, חיבור לגוף ולאהבה עצמית. וכך יצא שבערך מגיל 21 הקדשתי חלק נכבד מחיי לחקירה עמוקה של עולם המיני-ות. בחשבון פשוט – כמעט מחצית מהחיים שלי.

במשך שנים הייתי “דמות” כזאת שמאשרת לנשים לעוף על עצמן – במיני-ות ובכלל. שמותר לנו להתלבש איך שבא לנו. להשפריץ תשוקה ולהביע את ה”וואו” שאנחנו. 5 שנים מתוכן גם הנחיתי סדנאות מהפנטות של חיבור לנשיות ולתשוקה. והעניין הזה זרם בורידים ובעורקים שלי בוקר עד ערב.

ואז .. בהדרגה עולם המיני-ות בארץ פרץ ופרח. לתפארת מדינת ישראל סוף סוף מאות ואלפי אנשים מהקהילה התחילו להשפריץ מינ-יות ולעוף על עצמם ממקום מודע. ודווקא אז.. מאסתי. מאסתי, כי קלטתי כמה התניות וקליפות היו עלי, להיות “הדמות” ש”מחזיקה” את אותו הנושא. דשה בו בוקר עד ערב. עושה ממנו עניין (למרות שבואו נודה.. זה עניין!). והופכת אותו לנושא של “אור הזרקורים”.

אי שם בעומק גיליתי בתוכי ילדה תמימה, מתוקה, מאוד מיני-ת. בריאה מידי במקום הזה מכדי להמשיך לעשות ממנו עוד ועוד ועוד עניין.
שרק רוצה שיניחו לה ליהנות ממיניו-ת בשקט, בלי צורך לצעוק את זה. להתעסק בזה. להשפריץ או להטיס את זה בכותרות בומבסטיות, ולמשוך באמצעותו עוד ועוד תשומת לב. גם אם זה למטרת “שליחות”.

סוף סוף ואולי לראשונה בחיים, קלטתי כמה “שואו” הייתי מותנית לעשות באמצעות סקס אפיל. וכמה שעמוק מתחת ישבה האמונה שאם פשוט אהיה אני, זה לא יהיה מספיק. כי זה הרי “הסימן המסחרי שלי”. “הנושא שאותו אני חוקרת כל חיי” “חיה אותו בעומקיי” “זה מה שאני יודעת לעשות/ללמד/להנחות הכי טוב” ועוד.

כמה מאמץ השקעתי כדי לנכוח מול הצורך הזה להשפריץ מיני-ות מתוך הרגל. לאט לאט למדתי להכניס אותה הבייתה פנימה במלואה. לעומקים – לשם היא באמת שייכת. שם היא ואני נחות באהבה. ביחד. שם הלב, הראש, מרכז המין והרגש. כולם אחד.
הרי בינינו.. גם אם אלבש סחבה וארד לסופר חצי ישנה, רגע אחרי שהתעוררתי, עדיין אשפריץ סקס אפיל. גם ברגע שבו אני הכי לא מתכוונת. כי מיניו-ת עצומה היא הר געש שבוער וממגנט מבפנים.

ואז אני צופה באירוויזיון (חלפתי לרגע ליד הטלויזיה 😉 ) וקולטת מישהי מהממת, שרה ורוקדת יפה, חצי עירומ-ה על הבמה. וזה מה שעלה לי: “אני לא מספיק, אז אתפשט”. הרגשתי שזה מוגזם ולא לטובה. עכשיו בגדול אין לי בעיה עם “מוגזם”. היא יכלה גם להופיע ערומ-ה לגמרי וזה אולי היה מרגיש לי סבבה.. ** כי בעיניי, מה שהכי הכי חשוב זו הכוונה הפנימית – מאיזה מקום אני עושה דברים? **

אז אולי עוד חודש אחזור להשפריץ מיניו-ת לכל עבר. או אבחר לפתוח בנושא הזה סדנה, וזה יהיה שלם והכי טבעי. ואולי אמשיך לעוף על הקולגות המהממות שלי שעושות את זה.

בינתיים רק בא לי להזכיר לנו – לך. לי. ולכל אישה. שמיניו-ת היא לא כרטיס הכניסה שלנו לחיים כדי לקבל אישור ואהבה. והיא גם לא תנאי לכלום. אלא אנרגיה עצומה שפועמת ומשפיעה מבפנים, גם בלי לעשות איתה שואו אוף.
ועל אחת כמה וכמה.. כשלומדים להכיל את מלוא עוצמתה, ולהיות בנוכחות איתה מבפנים.. ההשפעה שלה גדלה פי מיליונים, מאשר אם הייתה מפוזרת בהפגנתיות לכל עבר.

אז גם עולה הערך והביטחון העצמי. אהבה עצומה ממלאת את מלוא הוויתך. ואין לך שום סיבה בעולם לעשות משהו שלא באמת בא לך.. את חופשיה לפעול (או לא לפעול) ממקום נקי, פשוט וטהור שמחובר לאהבה.

“הבית שלך תמיד נמצא איפה שאת נמצאת. גם אם נדמה לך שאת צריכה לברוח רחוק רחוק ממך.. לעולם תמצאי בית באשר הינך.
לעולם, לא משנה מה, בסוף תתעוררי בבוקר. ותגלי שהרבה.. אינסוף אהבה מובילה אותך לליבך. שהמון המון תמיכה עוטפת אותך. גם אם נדמה לך שאינך קרובה לקבל את כל מה שהלב שלך ביקש. מושא בקשתך תמיד כאן איתך. עמוק בתוכך.

לעולם.. לעולם דעי שאת רצויה וראויה כפי שאת.
לא משנה מה בליבך. ולעולם… לעולם תתעוררי ליום חדש, ואם רק תרשי ליקום כולו להרים אותך שמחה ומאושרת גם הבוקר,
באותה ההסכמה תאירי את יומך. לא משנה מה.
לא משנה איפה ועם מי את נמצאת.

וגם אם אחריות כבדה הייתה רגילה להיות תלויה על גופך ועל ליבך.
אחריות שאינה באמת שלך.. כל בוקר את רשאית, וכדאי לך(!) לפתוח את דלת הבית, להניח אותה על המפתן.. ולאשר למי שהיא שלו,
לבוא לקחת אותה ממך.

וגם אם נדמה לך שבלי זה את לא יכולה או לא יודעת לנשום..
תאמרי לעצמך שזה רק להיום. רק להיום את חופשיה.
רק להיום, צאי לדרך שלך, ועשי בדיוק את מה ש*את* רוצה.
וגם אם נדמה לך שאין יותר בחירה, כי בחרת בכל מה שיודע ליבך עד היום..

אז למדי אותו דבר אחר. כי אם זו כמיהתך ובקשתך באמת,
אז יש לה ולך מקום לחיים אחרים.
חיים מלאים המשקפים אותך החדשה.
חיים בהם רגלייך וליבך רוקדים את רצונך
על פני האדמה”.

* אחרי שלוש שנים בלי בית חיצוני אחד שהיה “שלי”. בנוודות פנימה והחוצה. בבחירה מלאה ושלמה בעצמי, כמו שאני.. יום יום. שעה שעה. בכל מצב רוח או מצב צבירה. באינסוף נסיעות בדרכים או במנוחה..
You can take my word for that.
כל מילה כאן היא ידיעה של הנשמה.

* צילום: מגשים החלומות Shmuel Yeshurun

בעצם .. אם אני צריכה לסכם מה עשיתי בשלושת השנים האחרונות, בהן חייתי בלי בית משלי.. עברתי בין מקומות. אנשים. קהילות וכו.. זה **התענגתי על ה”לא” שלי** 😊
מצחיק ככל שזה אולי יישמע.. אלו תנאי חיים הפכפכים, רדיקאליים, חד משמעיים בדיוק שנדרש. בייחוד עם רגישות כזאת גבוהה (ברמה שאם אבחר, יכולה להרגיש מישהו מתעטש במדינה אחרת.. וזה נאמר בלי להגזים). אז על אחת כמה וכמה.. ה”לא” וה”כן” הפנימיים הופכים להיות מוסיקה מענגת. מנגינה של אלוהים בפנים.

לרוב אין מרחב של “סטיית תקן”, שעדיין מאפשרת אנרגיה מרחיבה, ומציאות של כיף והנאה. אין מצב לומר למשהו שהוא “לא” נחרץ, “כן” או “אולי”.. ועדיין להרגיש ממש סבבה.

אחרי כל מה שחוויתי בשנים אלו, אני יכולה לומר חד משמעית, שהגבול הפנימי הוא בית מקדש שלא מחללים. לא בשם רעיון כלשהו או אג’נדה.
לא בשם ניסיון למצוא חן או לרצות כדי להיטיב עם האחר. ולא בכדי לשפר משהו פרקטי במציאות הפיזית.

לבחור לחיות חיים כאלה, כ”מרחב חקירה” או מסע של התקרבות לעצמי..
זה עולם ומלואו של הכרה ברצונות. בבחירות ומאיפה הן נובעות.
זוהי אמונה שתמיד יבוא משהו טוב או מתאים יותר, לא משנה למה או למי אמרתי “לא”.
זה אומר לשחרר רעיונות של כל מה ש”התחפשתי” בו ולפעול לטובתי הנעלה ולרווחתי המוחלטת.
זה לאהוב אותי. ולסמוך על הלב שלי. שמה שעושה לי טוב ונעים,
זוהי אהבה שמדייקת אותי בתנועתי.
וזה בהכרח לשים את ההרגלים ודפוסי הפעולה המוחלטים שלנו בצד, ולבחור אחרת. לפעול מזווית ראייה שונה, במציאות שמבקשת הסתגלות, לעיתים מתאגרת.

זה להפוך מחתול, לעיט, לסוס פרא, ולפעמים גם לזיקית.. תוך רגע להיות דג במים. במפתיע להתביית ככלב נאמן. או להסכים להיות עץ לכמה חודשים.
זה מלמד כמו שאף סדנה לא הייתה מעבירה אותי תהליך.
כמו שאף מורה חכם לא היה מעביר אלי חומר לימוד “מסחרי”.
זה עמוק כגודל הריק והמלאות של היקום כולו.
ויצירתי ברמה שאין בריאה שלא מתקיימת, מהרגע שמתעוררים בבוקר ועד שהולכים לישון.
גם אם למראית עין, “בחוץ” לא קרה שום דבר מיוחד.
גם אם פיזית לא עשיתי הרבה או נשארתי כל היום באותו מקום.

ולא.. זה בהחלט לא ללב חלש.
מצד שני, גם לא הורות או זוגיות. גם לא לקום כל בוקר לעבודה של Nine to five. גם לא להיות יזם או בעלת עסק.

טפחו לעצמכם על השכם ממש עכשיו.. אנחנו ח י י ם !
המסע הזה יכול להיות כמו לונה פארק ביום רגיל, לא משנה מה התפאורה.
מה שמשנה את המסע זה לא איפה אנחנו נמצאים,
אלא עם מי. ו*איך אנחנו חיים?*

האם אלו חיים שטורפים אותנו לארוחת בוקר?
או שהם קינוח בטעמים מתחלפים?

בינתיים, לי ברור דבר אחד – כשאני אוכלת ארוחה שמורכבת מכמה מנות.. כל החלקים שלה יהיו לי טעימים, בדיוק כמו הקינוח בסוף הדרך.

“הדובדבן שבקצפת” אלו הם החיים כאן ועכשיו. היום.

אין שום סיבה שבעולם, לאכול ולו מנה אחת בטעם מר,
רק כדי להגיע לסוף הארוחה ולזכות “בפרס הגדול”.

כי הפרס הזה הוא את. והוא אתה.
ואיזה יופי שהוא כבר נמצא !

אז .. * מה עשית היום שגרם לך לחייך או להרגיש נעים ? *
אם עדיין לא היה כזה.. אל דאגה, זה רק אמצע היום
😉
זמן נהדר להתחיל.

לפני כמה ימים, כהרגלי בחודשים האחרונים, ניגשתי למכונה שמוכרת חטיפים בתחנת הרכבת לקנות לעצמי קינדר בואנו (יאמי! 😄 ). הייתי מנומנמת בתום נסיעה ארוכה, ומתוך החלום בהקיץ לחצתי בטעות על הספרה הלא נכונה וקניתי שוקולד אחר. יכולתי להתבאס ..
אלא שבמקרה, באותה נסיעה הייתי מלאת הודיה! הירהרתי בכל מה שממש (!) רציתי ולא קרה לי בשנתיים האחרונות, וחשבתי לי .. כמה שאני שמורה ומוגנת. כמה היקום אוהב אותי. כמה אלוהים עוטף אותי שלא אפגע. שלא אעשה צעדים מטלטלים מדי לרמת הרגישות הגבוהה שלי.

הייתי בהוכרת תודה על כך שלא קיבלתי את מבוקשי. כי היום, בעיניים חכמות יותר, אני כבר רואה למה חלק מהדברים האלה, הם בדיוק ההיפך הגמור ממה שאני *באמת רוצה*. ואיזה מזל שהקשבתי לאינטואיציה שלי, ועצרתי להמתין עד שמגיעה בהירות אחרת.

עם אותה ההוויה של “כל מה שקורה לי הוא לטובתי. ואיזה יופי שאני כל כך אהובה, אפילו שלפעמים אני מנסה לנהל לעצמי את החיים.. יותר טוב ממה שהם עצמם יודעים..” הסתכלתי על השוקולד שאני פחות אוהבת “בלי להתרגש” מהטעות, והחלטתי בכל זאת לקנות לי את הקינדר האהוב עלי.

מעבירה כרטיס בפעם השניה, מחכה.. ומה תגידו..: בלי להתבלבל המכונה זורקת לי החוצה שני (!) קינדר בואנו 🥳 שפע

“כמה מדהים אני חושבת לעצמי” כבר חודשים שאני נוסעת המון ברכבת. וכמעט בכל נסיעה מפנקת את עצמי במשהו מהמכונה הזאת. מעולם לא קיבלתי שני חטיפים בקניה אחת.

כמובן שישר קלטתי איך התדר המקבל שלי.. זה שהרגשתי שאני כל כך אהובה. זה שלא התבאסתי.. ובו זמנית, לא ויתרתי על מה שאני *כן רוצה*. איפשר ליקום לשלוח לי שפע גדול יותר.

עוד יותר הפתיע אותי החשק העז שהיה לי למתוק באותו סוף שבוע. הרבה יותר גדול ממה ששיערתי. וכמה מדהים שברגע שרציתי, היו לי שלושה שוקולדים במקום אחד.

(נכון שסוכר מעובד הוא לא בריא בלשון המעטה, ויחד עם זאת, היחסים שלי עם אוכל הם כאלה: אני מקבלת מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. לרוב בזכות זה אני אוכלת די בריא. וגם אחרי תקופה של חוסר איזון, חוזרת בטבעיות למה שטוב, בריא ונכון לי. כמעט בלי להתעסק בזה. פשוט כי זה מה שהגוף שלי מבקש).

מאוד קל לנו להניף אצבע מאשימה על מה לא עשינו נכון. למה וכמה לא קיבלנו. ומה עוד לא קרה מרשימת הסטנדרטים שהצבנו לעצמנו, לחיים ולבריאה כולה..

מאוד קל להתאכזב ולהתבאס על עניינים לא פתורים שעדיין יש לנו בחיים. כשבעצם היינו בטוחים שזהו זה.. נגמר.

ויחד עם זאת, כשמתבוננים על החיים ועל עצמנו מפרספקטיבה גבוהה..
אין טעויות. הכל כאן מונח בסדר מופתי על מגש מכסף וזהב, לטובתנו המלאה. למרות שלפעמים נדמה שאנחנו באמצא כאוס.
אנחנו אהובים וראויים לא משנה מה קרה או לא קרה לנו עד היום.
וכל יום הוא יום חדש.. שבו מותר לחשב צעדים מבחירה נכונה ומיטיבה יותר.
לבחור אחרת. ולהמשיך קדימה בראש מורם. בגאווה על הדרך שכבר עשינו.
ועל מי שהפכנו להיות לעומת מי שהיינו בעבר.

** אז מה את או אתה בוחרים אחרת, החל מהשבוע החדש שהתחיל? **

אני התחלתי לרקוד, אחרי תקופה ארוכה שרציתי, וזה משמח את ליבי מאוד. משהו קטן כביכול. ויחד עם זאת, תומך בי ומשמח אותי בגדול.
לפעמים אלו הדברים הקטנים שמחלחלים לחיים בשקט, ומשנים הכל.

עם כמה שאני מאסטרית של ביטוי, לפעמים מילים לא באות לי בקלות. כי אני זוהרת הכי גבוה והכי עוצמתי, גם (ואולי בעיקר) בלי מילים. בייחוד כשאין לי מה “לעורר באחרים” או מה להסביר. לפעמים כל מה שבא לי בעולם הזה, זה להניע אנרגיה מינית. אנרגיית חיים חגיגית, שאינה ניזונה מסיפורים, חישובים או מספרים. שמאפשרת לי להביע אהבה פתוחה ושמחת חיים.

השנה גיליתי עוד יותר.. עד כמה זה משמעותי. מאיזה עולם פנימי אני שרה. מדברת. כותבת. האם אני נמצאת ברוב המקרים בראש? בעננים? בתכניות או ביעדים? או נותנת לגוף שלי להניע אנרגיה מהותית. כזאת שיש לה חשיפה מיידית. שאין לה אג’נדה שמרחיקה, “מזיזה עניינים”, או מנסה להגיע לתוצאות או ליעדים.

ברוב המקרים, הטקסטים שהכי הדליקו אותי. שכתבתי בלי שום סיפור או סיבות מאחוריהם, היו אלה שנראו ומיגנטו אליהם הכי הרבה אנשים.

ברוב המקרים, את אלה ממש, כתבתי כשהייתי בתדר אורגזמי לחלוטין.
אין שם שום סיפוק בעצם “הפרסום” או “התוצאה” של אותן מילים.. אלא בעצם זה, שאני פשוט נהנית לשהות במרחב ההרמוניה הפנימי שבתוכי. ומשם.. להאיר אנשים.
ובו זמנית.. לבטא אותי כמו שאני.

מה מאפשר לחוות את התדר הזה לאורך שנים?
לחיות אותו ולחגוג אותו על בסיס יומי, מבלי לוותר על רגישות ופגיעות אמיתית?
מבלי להפוך להיות “מנטורית” שהופכת את זה לכלים ממריאים וזוהרים?
(אלא אם כן, זו בדיוק בחירת הנשמה שלי ושל האנשים שמתרחבים לצידי)
מה מאפשר פשוט לנוע את זה, ולנוח תוך כדי החיים?
ואיך אפשר להפוך את זה למקפצה לבסיס כלכלי? בלי לעשות מזה אגו גדול שמבקש הכרה, פרסום אינסופי, וחיים שאין בהם רגע להרים את העיניים ולראות את השמים והכוכבים?

אני מאחלת לעצמי לקבל, להכיל ולהסכים לאפשרות לגלות את זה השנה.
הפעם לא רק בעולמי הפנימי.. (לפעמים זה קצת יותר מדי בשבילי לעשות לבד).
אלא ביחד. במרחב הכי הרמוני, אנושי ואלוהי בו זמנית.

לחוות את המסתורין הגדול. את אי הידיעה של הכלים האנרגטיים העצומים האלה. ללמוד לפעול מתוכם בענווה. בלי טלטלה.
אלא באדמה יצירתית יציבה.
ובכך לאפשר לאהבה לגדול, ולהתעצם בעולמי ובעולמם של האמיצים שהולכים יחד איתי.
ורוקדים את בחירת הנשמה.