אני מפחדת ללמד את מה שבאתי ללמד. אני מפחדת כי אז תילקח ממני כל השליטה. וכבר לא תישאר לי ברירה אלא להתמסר באמת. כי המסר שלי עובר הלאה רק כשאני עד כדי כך רפויה .. משוחררת משליטה ומחוסרת הכרה תודעתית אישית… עד כי לא נותר לי קול משלי. ויחד עם זאת, זו הכי אני.
ועם זאת, אני לא מוותרת .. כי מעבר לפחד. מעבר לחומה. נותרת מתנה כל כך חשופה וגלויה לעולם. שאני כבר לא יודעת שאני עושה משהו או עובדת.
אני לא יודעת שאני עושה את זה.. כי אני פשוט נושמת את זה. כל כך פשוט זה. כל כך קל. וכל כך פרקטי.
וחוסך לי כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ על ניסיון להסביר או להבין מי אני,
או מה אני עושה באמת.
זה מרגיש כמו סאטלה אלוהית. המוח שלי ריק. אני מרגישה לגמרי מפגרת.
לא מבינה כלום. באמת אם מישהו פונה אלי במצב התודעה האולטימטיבי שלי אין לי מה לומר.
אני בוהה בבן אדם כמו ילדה קטנה.
שם אני מגלה את החופש..
אותו חופש שנלקח ממני בתור ילדה. אותו אחד שבתקופה הנוכחית אני מחזירה לעצמי באהבה ענקית לחיים.
ההוויה הכי ראשונית. הכי פתוחה. גלויה. יצירתית. חיה. משחקת.
זו שהיא הכי מהותית לעשיה שמשוחררת ממאמץ.
זו שהכי מאפשרת לנו לשחק תוך כדי תנועה.
אותה אחת שיש עליה הרבה ענני אבק. אמונות מעייפות על מי שאנחנו ומה שאנחנו אמורים לעשות. או איך להיות. איך לדבר. איך להציג את עצמנו מול אנשים אחרים. איך רואים אותנו ומה זה אומר שאנחנו ככה או אחרת.
כל זה הולך ונעלם לנוכח העוצמה שמתגלה לנו,
כשאנחנו משחררים את החשיבה המיותרת ואת הקיבעונות ששמנו על עצמנו.
ומתחילים ליצור באמת.
ליצור בסטודיו לציור. ליצור בקול את השירים שבא לנו עליהם.
ליצור בריקוד. ליצור במכחול או ידיים שמציירות על גוף חשוף.
ליצור בכתיבה.
ליצור בעסק. ליצור בפרוייקטים של יזמות,
שלמראית עין הם רציניים ודורשים הרבה חשיבה או מאמץ.
ויחד עם זאת, כשאנחנו פועמים את הפעימה הזאת בנו שיודעת.
היא נחה. והיא עושה. היא פשוט עושה.
היא לא מתכננת. היא מזנקת כי כיף.
היא מתרגשת כמו ילדה. היא מרגישה את עצמה הכי הכי משוחררת ממאמץ,
כי למי יש זמן להתאמץ כשנהנים ?
זה. זה מה שאני מרגישה צורך ורצון ללמד.
את דחף היצירה הזאת שאין לה שליטה ואין לה מטרה מלבד ליהנות.
מלבד להגשים את המהות הזאת של החופש הבלתי מוגבל להיות מי שאנחנו באמת.
והיופי הוא שהדרך היחידה ללמד את זה.
זה להיות זה.
ולאפשר לאחרים להיות מי שהם עצמם. לעוף על עצמם.
לבטא את עצמם.
בזמן האחרון אני נחה אל תוך המקום הזה,
ונהנית כמו שלא נהניתי בחיים.
מעבר לזה שאני יודעת, שזה אפילו לא הקצה של ההתחלה.
שיהיה כיף פי אלף מעכשיו, ככל שאלך את הדרך.
וזה לא בהכרח אומר שלא יהיה אתגר.
רק שאני אעמוד מולו, אדפוק צעדי ריקוד של נסיכה,
ואשלח אותו לשחרר את עצמו באיזו יצירה,
במקום לבלבל לי ת’מוח.
מוזמנים להצטרף לחגיגה היצירתית ביחד.
אם מדליק אתכם, הירשמו לקהילה
(בסרגל למעלה בצד שמאל).
השאירו תגובה