האמת היא שרוב חיי לא הרגשתי ראויה לכל העונג והטוב הזה. שיש בי כאב כל כך גדול שעולה כשאני פוגשת את המדהימות של החיים שלי. שלפעמים מרוב שקשה לי להכיל, אני אוחזת או הודפת.
לאחרונה הכרזתי בפני הבריאה שאני ראויה. הסכמתי פיזית, רגשית ואנרגטית לכל השפע והטוב שיש. להכי גדול שלא דמיינתי או האמנתי אפילו שאפשרי עבורי. מאז שהתחלתי להכריז על כך ולהגיד תודה על דברים באמת גדולים, לפעמים אני בהלם. כמה אושר ועושר מגיע אלי רק מלהסכים לקבל את העזרה והתמיכה שאני צריכה. לרוב עוד לפני שהספקתי להביע כוונה או בקשה במילים.
פרקטית, אני עושה צעדים ופעולות כדי להגשים את אותם דברים שאליהם התכוונתי. אבל עמוק בבטן ובלב מרגישה ויודעת, שאני עומדת לקבל הרבה יותר ממה שציפיתי.. הרבה יותר מהר ממה שקיוויתי. במציאות חלק מזה כבר קורה ממש כך.
ובעיקר .. לא ממש איכפת לי מה יהיה. אני מקבלת כי יש לי הרבה מעצם היותי. והנוכחות של האנשים המדהימים שלצידי, שלקח לי שנתיים כמעט כדי לקלוט שהם אשכרא כאן.. שהטוב הזה אכן אמיתי. ממלאת את עולמי באהבה שכל החיים כל כך פחדתי ממנה. שרק ניסיתי לברוח ממנה. שאיך שהייתה מגיעה כל כך כעסתי.
אז רק מבקשת להתרחב ולהכיל. להזרים דרכי את כל הטוב והעונג הזה. כותבת את זה עם דמעות בעיניים. נכנעת לתשוקה, לאהבה. לכסף שזורם אלי. לאדמה שנבראת סביבי. למוסיקה ששרה את עצמה דרכי. מסכימה להיות אהובה גם כשקשה לי. גם כשזה מרגיש שאין לי עוד מקום להכיל.. גם כשבא לי לבעוט ולהרוס הכל, או לברוח. מתרחבת לאינסוף ואומרת כן לכל.