לפעמים כל מה שבא לי זה ללבוש עלי חליפה.. שמסתירה אותי ממבטי עיניים חושקים. מאנרגיה חזקה שמורגשת בתוכי כשתשומת לב משמעותית מגיעה מבחוץ. כמו “מאיימת” לחטוף אותי אל תוך בועה שבה אני מרגישה זרה, בודדה, בלתי נגישה.
עד שגל ענק של אהבה מתעורר בגוף. ואני מרגישה כוחות עצומים שבאים אלי.. לשמור אותי פתוחה לאלפי רסיסי אור ששוטפים אותי.
לשמוט ממני כל תפקיד שבשמו סטיתי מדרכי. להעיר בי את אהבתי אלי, ולכל מה ומי שסובב אותי.
ואם לאור אינסוף קוראת לי האהבה.. בו אצעד עד שאמצא לו מסגרת או תדמית. תבנית או צורה מרכזית.
ואם לשמוט בגדיי היא מביאה אותי.. אז אלך בדרכה. עד שאבטח עד כדי כך. שלא יישאר לי דבר לעשות. מלבד לעמוד מול כל העולם כולו.
ולהאיר… הכל.
* תודה לניראל אהרוני על כישופי מצלמה.
ולכל כוחות הבריאה שהיו שם איתנו, להזכיר לי את המהות האמיצה שבי.. שתמיד ישנה.
השאירו תגובה