תגית: שליחות

לא יכולתי להסביר את זה יותר מדהים ! לנוע בעולם מתוך עונג והנאה.
לשם האנושות הולכת. זהו חופש. מרגישה מבורכת לחיות ככה את החיים 

חופש יכול להיות זמני. חירות היא אמיתית. מבחינתי חירות היא להיות קשובה לרצון האמיתי שלי. גם אם לוקח לי שנים להגיע לליבה שבי. וללכת איתו ואיתי עד הסוף. כי כשאני קשובה אלי באותה צורה, אני קשובה לכל היקום כולו. לבריאה כולה. מרפאה בעצם היותי. מורת דרך רוחנית בעצם הליכתי בשביל לקטוף פרחים. יוצרת עולם חדש מעצם נשימתי הפשוטה.
אין לאן להגיע. ואין מה להשיג.

גם כשנדמה ששום דבר לא עובד כפי שחשבתי.. חירות מבחינתי היא להיות קשובה לכאוס המתחולל בתוכי וסביבי. ולשים לב שהכל הוא בעצם הרמוניה אמיתית. שאין דבר, ולו קטן, שזז מהתכנית האלוהית.

ומכאן להסכים לפקוח את העיניים ולראות, איך כל פרט הכי קטן,
מופלא ומשמח. או כואב ומבאס, משרת את מטרת חיי הגבוהה.
מאפשר לי ליצור זהב מכל לב כואב או בנין הרוס בתוכי וסביבי.
ולראות איך הכניעה מייצרת נהרות של שקט ושפע בעולמי.

זה לדעת לוותר על חתיכה של חופש רגעי, למען חירות נצחית, שבתוכה יש גם אור וגם חשיכה. גם עונג וגם כאב.
זה לדעת להתמסר … כי בא לי באמת. לא כי אני עושה טובה. ולא כדי להגיע לאנשהו.. לנצח הזה שקורה בתוכי.
הנצח הזה שהוא אני.

חג שמח אהובים.
שיחבר את כולנו לאהבה עמוקה,
גם אם קשה לנו עם מה שקורה. וגם אם אנחנו חוגגים.
המציאות היא עונג. המציאות היא אהבה.
אם אנחנו רק מוכנים להרפות אל תוכה.
וליהנות ממה שיש כמו שזה. ויחד עם זאת, להתחבר אל העוצמה הכי טבעית שלנו, ולהדהד איתה ואותה החוצה.
בלי להסתתר ובלי להתבייש.

החירות האמיתית היא מי שאנחנו באמת.
לא הסיפורים המפחידים או הכואבים שהראש שלנו מספר.
מאחלת לכולנו לחוש ולהרגיש את מהותנו עמוק בפנים.
ולדעת אותה, הרבה מעבר למילים.

הכאב אולי הכי גדול בחיים שלי הוא חוסר באינטימיות. חוסר בקרבה רגשית.
רוב חיי הרגשתי כאילו אני לבד בעולם. כי באמת לא יכולתי לחלוק את הקרבה האמיתית ואת עולמי הפנימי עם אף אחד. בילדותי הרגשתי כל כך לבד שהקירות השחירו סביבי.
החשיכה הייתה כל כך גדולה והבדידות כל כך קורעת לב, שהייתי מתפללת לאלוהים שייקח ממני את הכאב. או שיקח אותי מהחיים. היו רגעים שלא יכולתי לשאת את זה יותר. 

עם כל הקושי שחייתי, הגעתי לשנים רבות יפות, ולרגע הזה .. שבו אני מאוהבת בי ובחיים. גם ברגעים כואבים וחשוכים שלפעמים מגיעים. גם ברגעי זרות ותחושת נטישה פנימית. אני איתי.

יחד עם זאת, לאחרונה ביקשתי עוד. עוד אינטימיות. עוד קרבה.. הרגשתי שיש עוד כל כך הרבה אהבה לחוות שמעולם לא נתתי לה סיכוי או הזדמנות אמיתית.

ועם הבקשה הנחושה פתחתי את בור החשיכה. לאט לאט ובזהירות. ברגישות מרובה שבינתיים לא נותנת לאף מצב מטלטל מדי להיכנס. שמתי ידיים על הלב שלי. וביקשתי זכות קיום אמיתית.
להרגיש ראויה ואהובה מעצם היותי וקיומי. מבעד לקליפות שצועקות. שהודפות ומרחיקות. 
מבעד לשכבות פרוד, שנאה ושיפוטיות. מבעד לריחוק. מכבדת את ההגנה. את הזרות ששומרת עלי מכל רע.
ומבקשת עוד ממני איתי.

לפעמים נדמה שלא אוכל לעולם למלא ולספק אותה. את אותה ילדה נטושה, בודדה ומפוחדת שבי. 
נדמה שכל האהבה שבעולם לא תספיק.
שכל כך כואב שלא משנה מי יחזיק לה את היד היא תרצה שהכאב הזה יפסיק.

אבל שם אני האמיתית נמצאת .. ומבעד לאורות, לאושר לבליס, ולכאב העמוק שחוויתי בשנתיים וחצי האלה. 
פתאום מרגישה שלגעת בכאב הזה, הוא הדבר שהכי מפחיד וגם הכי מלהיב אותי לאחרונה.

מסתבר ששום דבר לא מרגיש לי יותר חשוב, משמעותי ובעל ערך, מאשר למצוא את מעיינות הקרבה האלה מבפנים לכל כולי. 
גם על חשבון החוויות הכי מפוצצות מלהיבות ומענגות שיכולתי לחוות באותו זמן.

מבחינתי זמן רגישות לעצמי הוא הכי טבעי. 
הכי אוהב שיש. הכי שווה שיש.
שם אני מרגישה מלכה. גם כשפוגשת בי את השפחה שבחרה לבטל את עצמה. לוותר על עצמה. להיות תלותית. להתרחק מכולם ולהתבודד.

ומבין כל ההריסות המכאיבות שסביבי. הבושה שעוטפת אותן. והתחושה שלפעמים אני זרה בעולמי.. מכירה בי כשווה כמויות של אהבה שלא זכיתי לדעת שקיימות.
אושר במימדים שלא הסכמתי לגלות.
שקט עמוק באינטימיות אמיתית. 
וחיבור בכל הרמות. כזה שאפילו לא העזתי לאפשר ולבקש עד היום. עם עצמי ומחוצה לי. 

אז אם יש בי עוד חומות שמאפשרות רק לחלק קטן מזה להתגלם כמציאות, אני מאשרת ומרשה להן להפוך לנהרות של עונג ואור. שיזרמו ויגיעו לים. 
רואה את אור השמש מחמם אותי.
רוח קרירה מנשבת על הפנים. 
הכל מרגיש אחד.
ואני … אוהבת. 

חלקנו לא מעיזים לבקש. לא מעיזים לחלום בגדול. לא מעיזים להתפרע. להשתגע בבקשות שלנו כאילו החיים הם לונה פארק ענק. גן שעשועים אינסופי. כזה שאפשר לבקש ולקבל בו כל דבר. הבעיה, בעיניי, מתחילה כשמביעים בקשה, כוונת לב. ואם היא לא מתגשמת מייד, אז מתייאשים.
אז נכון שאנחנו חיים בעידן אינסטנט, ושהקצב גבוה.. ויחד עם זאת, בהסתכלות על המציאות.. כל דבר שיש בחיי כיום, התחלתי לייצר בכוונות, ובמעשים קטנים ויומיומיים בערך בגיל 22, לפני 13 שנים (!).

והאמת … שזה בכלל לא משנה מה… יש לי. מה שמשנה זה מי הפכתי להיות אחרי כל אותן שנים. ואיך אני מרגישה בתוכי.
כשהחיים שלי משקפים אקסטזה קיומית. וגם כששום דבר לא הולך כפי שקיוויתי.
כן, יש ימים שאני מתעוררת בבוקר עם מועקה בלב. השאלה איך אתייחס אליה. והאם אתן לה לנהל אותי ואת חיי או לא.

לי זה ברור ! אני בוחרת בי. באהבה שלי לעצמי.
אז אם כואב לי אני מחבקת ואוהבת. ויחד עם זאת, אני מחוייבת במשך שנים! לאותה דרך. לאותה חקירה ולמידה. לאותה יצירה, שאת חלקה הקטן אתם רואים, ונהנים ממנה בשנים האחרונות. בזמן שרובה נוצר ומתהווה לאורך שנים מאחורי הקלעים.
מכין את הכלים שלי לתת ולקבל הרבה יותר.

אם רק יכולתי לסכם את כמות השעות שהשקעתי בדרך הזאת… בעצים ששתלתי לאורך החיים. בזמן השקיה ידנית. זריעת הזרעים הקטנים. בחירת הדשן המתאים. יצירת מערכת השקיה אוטומטית.
בבחירת הפרחים עם הצבעים המושלמים לגן היפה שלי. בסוג הדשא הרך ביותר……….
סביר להניח שלא הייתי מבינה מתי ישנתי בשנים האלה

יום יום. בוקר בוקר. בקושי. באתגר. בשמחה הכי גדולה. בג’וי ובעונג.
יש לנו תמיד בחירה !
איפה להשקיע את הזמן ואת האנרגיה שלנו. במי ובמה להתמקד.
מה לשים בראש סדר העדיפויות.