תגית: שליחות

חיכיתי לרגע הזה כל החיים. להרגיש כל כך קרובה אלי. להרגיש שלא משנה מה קורה בחיי. כמה “הצלחות” או “כישלונות”. פחדים, כאבים או שמחות אני חווה, אהיה כל כך במקום שלי. כל כך בבית בלי קשר לאיפה אני נמצאת פיזית. לעולם לא אשכח את היום שבו ישבנו אני ואהובי דאז, באוהל שהקמנו באמצע חורשה קסומה בשולי פרדס חנה.

והרגשתי כל כך רחוקה ממנו וממני כי לא היה לי אותי. זה היה לפני ארבע וחצי שנים, אבל נדמה שעבר נצח. אני מתחילה להרגיש שאולי את המילים האלה, על מה שבאמת עברתי מאז ועד היום, אשמור בתוכי עד שאעמוד מול קהל חי. או אשב מול קבוצה של אנשים שמקשיבים עם הלב.

ברגע זה זולגות דמעות מעיניי. כי רחוקה הייתי, ונדמה שרחוקה נשארתי מאותו חלק בי שמרגיש כל כך בטוח לחשוף את הלב שלי מול אנשים שאולי הרגע הכרתי. בזמן אמת. בלי מסננת. בלי מגננות. בלי ליטושים.
ולא כמישהי שבאה עם “תפקיד”. אלא כיוצרת. כזמרת. כמנהיגה ומובילה מעצם היותי. כזו שלא מבטיחה כלום, מלבד להביא אותי בכל רגע, כמו שאני.

עמוק בפנים אני חולמת על הרגע הזה, לא כי אני באמת צריכה את הבמה. ולא כי יש בי “תחושת שליחות” מיוחדת להגיד את מה שיש לי להגיד. אלא מרצון עמוק להתקרב לבני אדם. בלי הקליפות שהיו לי אז. באותו יום באוהל, שבו הרגשתי בודדה וחסרה אותי עד כדי כך.. מתגעגעת אלי כאילו לא הייתי. בזמן שאני יושבת שם מנותקת, לצד מי שהיה לצידי. ומרוב שאהבתי ורציתי אותו “לא משנה מה”, ביטלתי אותי.

באותה התקופה הגיעה הקריאה לשיר. גם את זה לא אשכח לעולם. את הקול הזה שלפתע דיבר בתוכי ואמר לי “תעברי לפרדס חנה ותתחילי להוביל מעגלי שירה”. וראיתי לנגד עיניי מעגלים מיוחדים, שלא קיימים עד עצם היום הזה בשום מקום. למרות שמאז הייתי במלא (!)
זה היה הכי מוזר והזוי למישהי כמוני, שמעולם עד אותו יום לא ממש התחברה למעגלי שירה.. ושרה רק שירת אוברטונים (אמנם עוצמתית ממש.. אבל בקטנה), פתאום לשמוע כזאת הזמנה.

כנראה שהייתה זו דרכה הקסומה של הבריאה לקרב אותי אל הלב שלי, ואל לבבות של אנשים. כי מילים נתקעות בגרון הרבה יותר מהר מצלילים ותדרים, בייחוד אם אין להן את אותה ההכוונה.

ומאז.. וואו מה שקרה. מעגלי שירה אמנם עדיין לא הובלתי. ולא בטוח שזה רלוונטי למי שאני היום. אבל וואווו כמה שהחזון הזה לקח אותי אליו בלי שליטה. כל מה שאני זוכרת, זה שלא התעסקתי ב”לעשות” “לכוון” “לרצות” או “לגרום לזה לקרות”. רק התמסרתי להנאה המזוקקת שלי בכל רגע. רק “עקבתי” אחרי חוט הזהב שהוביל אותי אל תדר התשוקה.

עם אותה קריאה מחוברת עזבתי את הבית במרכז, בידיעה ברורה שאני לא לוקחת בית משלי. יצאתי למסע, שאת רובו אכן העברתי באזור פרדס חנה. “מטיילת” ועובדת על עסק חדש. ובעיקר מצאתי את עצמי שרה. שלוש שנים כמעט בלי הפסקה. שירה אלוהית אורגזמית, שנפתחת בי דרך גל ענק של התמסרות לאהבה. פעימה של תדר שעובר דרכי. לוקח אותי אל האלה והאישה שאני. הכי חזק והכי מהר שאי פעם ידעתי מלבד במעשה אהבה. כמובן בלי “מדיסינות” או “עזרים” חיצוניים למינהם.

ולאחרונה הרגשתי שמשהו בגל הזה כבה. בין היתר, כי חלק בי כל כך “השתרש” אל תוך עשיה, שהתחילה להסתדר אל תוך מסגרות שיצרתי לה. ככל הנראה בלי שהייתי בשלה. ועכשיו בא לי לשחרר אותה שוב. לפתוח את המסגרות. ולאפשר לעצמי לנוע, לנוח ולעוף. בלי האכזבה הישנה. בלי שברון הלב שכיבה את השירה. בלי המגבלה ששמתי על האישה העוצמתית וחסרת השליטה שבי, שפשוט מוכנה.

זה קצת משוגע. אבל מה שתמיד עובד עבורי, זה לנוע מתוך *שמחה מעצם קיומה של האהבה*. ולשים לב בעיקר לדבר אחד – זרימת האנרגיה בגוף. האם היא מאותתת לי “כן” או “לא”. ובמקביל לבדוק האם אני מרגישה במקום שלי. קרובה אלי. אהובה? ומכאן ליצור תנועה חדשה ליצירה.
כך אני חווה ומרגישה את התכנית האלוהית פועמת בי. את האחדות חיה דרכי. ואת העוצמה האמיתית שלי מתבטאת דרך גבולות אמיצים, ששומרים עלי במקומי.

הלוואי שאזכה לחלוק את החוויה העוצמתית הזאת שעוברת בי, מתוך מקום כזה. ושכל מי שיהיה ותהיה לצידי, ירגישו מוגנים, עטופים ואהובים כמוני.

הבחירה להקשיב לעצמי, לבחור ולפעול מתוך תחושה של “אני ביחד איתי” “אני בבית” “אני הכי חשובה” “העיקר שאני מרגישה טוב תוך כדי הדרך”, תלויה בראש ובראשונה בדבר אחד – א מ ו ן. אמון שמה שאני מבקשת יגיע אלי בדרך הכי נעימה. שאני ראוי. שאני ראויה לזה. ממש!
עד כמה אני מוכן או מוכנה לשחרר שליטה, ולאפשר לאהבה להוביל אותי? במקום להיאבק ולנטוש את עצמי בדרך. עד כדי כך, שכבר לא יהיה לי כיף לקבל את הדבר שרציתי מלכתחילה.

ברגע שנהיה מוכנים לשים בראש סדר העדיפויות את ההרגשה הטובה שלנו, סביר להניח שיקרו כמה דברים:

1. לפחות חצי מהחיים שלנו ישתנו. החצי השני ישתפר בצורה משמעותית.

2. הרבה “מטרות” ינטשו את הספינה, כשבמקומן יעלו על הסיפון מלא כיף והנאה.

3. אנחנו נשחה סוף סוף במים עמוקים (=נחווה חוויות נפלאות ומשמעותית), ונרגיש חופשיים ובטוחים גם בלי סירה (=משהו חיצוני ש”שומר” או מגונן עלינו).

4. המים יהיו מתוקים (=הרגשה נעימה וחמימה בלב), ויביאו אותנו לחוף מבטחים, לאי טרופי רחוק, או לשלולית ליד הבית של השכן  (=מקומות שבא לנו להגיע אליהם, מבלי שאפילו ידענו את זה  (

ככה או אחרת, אנחנו נרגיש חיבור. קרבה לעצמנו. נהיה בהודיה לעצמנו. האמון שלנו בעצמנו יגדל. נרגיש אהובים ומשמעותיים.

כי לא משנה מה כן או לא “השגנו” בדרך, ההרגשה כבר עכשיו נפלאה. או לפחות הרבה יותר טובה וטבעית ממה שהייתה לפני שיצאנו לדרך. וההרגשה הזאת, אגב, לא תלויה באיזה רגש אנחנו חווים, אלא בכמה אינטימיות, קרבה וחיבור לעצמנו אנחנו מרגישים בלב בזמן אמת.

ואז.. רוב הסיכויים שיקרו הדברים הבאים:

1. נסתכל על החיים מפרספקטיבה חדשה, שלא כוללת מאמץ או מאבק.

2. פתאום המטרות והדרך להגיע אליהן ייראו אחרת. יפתחו לנו בתודעה אפשרויות חדשות, כי כבר אין את התוכנה הישנה שגרמה לנו להפוך את חיינו לזירת קרב או למרדף חסר מעצורים. וגם אם היא קיימת, אז היא רדומה במצב Off.

3. החיבור ללב ולתשוקה שלנו יהפוך להיות מצפן. גם בהגשמה.

4. נהנה הרבה יותר תוך כדי הדרך, גם בזמן הגשמת מטרות או יעדים ברורים. כאלה שבחרנו מתוך *חירות* וחיבור לרמת הנשמה. חיבור ש”מוצפן” באותו תדר של שמחה, אהבה וקרבה. שמתוכו מלכתחילה יצאנו לדרך.
ולא מהראש החושב, שלרוב מסובב אותנו סחור סחור, בניסיון להימנע ממפגש עם הכאב או ההנאה, שמהם הוא מפחד.

ומנקודה זו.. אין כבר “שמים” ו”אדמה”. הם אחד. כי האחדות קיימת בתוכנו.
הרי מההתחלה הלכנו את הדרך עם המצפן הפנימי הפועם בנו – תחושת קרבה, ביטחון, שייכות ואהבה *לעצמנו*.

והנה .. ההרגשה הזאת כבר כאן. איזה כיף ש”מטרת העל” שלנו התגשמה! ואז השאלה היא לא “איך להשיג” את הדבר הבא שיביא לי “אושר”, או חוויה רגשית רצויה.
אלא מאיזו זווית להוסיף לחוויה הנפלאה שאני *כבר עכשיו חווה*, את המשחק או את המטרה הבאה?
ומהו *הצעד הבא* להגשמה מתוך תשוקה אהבה ושמחה? 

מסקרן אותי לשמוע:

* איזה שינוי, ולו הכי קטן, את או אתה בוחרים לעשות השבוע, מתוך התבוננות על המציאות מנקודת מבט זו ?
* מה בא לך לקבל, לשנות או לעשות בחייך אחרת ?

מוזמנים ומוזמנות לשתף אותי  וליישם במהלך השבועיים הקרובים. באהבה 

כשאני לראשונה מפרסמת פוסט חדש, משהו בי לרוב מתרגש ורועד. מרגיש כאילו שמתי עוד פיסה ממני על הדף או על המקלדת, ושלחתי לעולם. פיסה מהלב שלי. מהחזון שלי. מהריפוי שלי. וכן, לפעמים גם מהיוהרה. מחוסר דיוק. מחוסר הקשבה לעצמי. או שיש בכלל תשוקה אחרת שהתחבאה מתחת לשורות, ולא נתתי לה במה. ולמדתי עם השנים לסלוח לה. לאותה ילדה כואבת שמחפשת תשומת לב דרך החוכמה. דרך הנתינה והידע שעובר דרכי.

ולמדתי גם להמשיך לחלוק את מי שאני, ואת מה שיש לי לתת, לא משנה מה. כי זה דחף של תשוקה. תחושה שאם לא אכתוב, אז סתם אשרוף המון אנרגיה שמבקשת במה. ולאט לאט פחות כותבת מהצורך ומהבקשה לאישור. ויותר מהבחירה לחלוק. לתת. להוות אותי כמו שאני. להביא את האהבה שבי. את הלב שלי.

אני מבינה שזו אהבת חיים כל כך גדולה. שלא משנה מה, אני כותבת. חייבת. שגם כשאין לי “פרנסה” ישירה מהנושא הזה.. אני לא ממשיכה לרוץ ומדלגת על הרגע הזה, שאני רוצה לחלוק ולשתף.

למדתי לאחרונה שלא משנה מה, אני אעשה את זה. כי עובדה שבשלושת השנים האחרונות, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים ששיווקתי משהו. ועדיין.. לא הפסקתי לכתוב.

ויש לי במקום מסויים בתוכי רצון להפוך את זה “למקצוע” רשמי ומסודר יותר.
לקחת במה עם הנושא הזה. לחלוק את העושר ואת הידע שלי. כי יש בתוכי כלים נדירים, שרק עכשיו אחרי כל השנים האלה (בת 35. כותבת מגיל 6  ) אני מבינה שאני יודעת איך, ויכולה להעביר את זה הלאה.

ויחד עם זאת, הכל “ידע חי”. כי כמו שאני כותבת, אף אחד לא יודע לכתוב. וכמו שאת כותבת, רק את כותבת. ולכל אחד ואחת יש את החיבורים והערוצים המיוחדים שלו ושלה. אני מה זה לא מבינה איך בכלל אפשר ללוות תהליך יצירה כזה גבוה דרך “שטנץ”.

בעיקר.. מרגיש לי פתאום ממש חזק, שבא לי לחבר נשים לקול האוהב שבליבן, דרך תהליכי כתיבה וביטוי. ובעיקר לחלוק את הדרך שלי, שעברתי עם הטיפול שלי בטראומה, דרך ביטוי ויצירה מסוג מאוד מסויים.
שמחבר ומאחד בין ריפוי המיניות, לחיבור לקול, לתנועה ולכתיבה.
ויש לי שם עדיין נהרות של כאב, בעיקר כי בשנה האחרונה, הקול הזה שבי שתק יותר. פחות דיבר.

אני לא רואה בעצמי מלווה או מלמדת איך לפתור בעיות. איך לתקן תיקונים. אלא איך לכתוב אותנו כמו שאנחנו, מתוך החיבור לגבולות של הגוף הפיזי.
מתוך הפנים האמיתי שלנו. מתוך תחושה ולא מתוך החשיבה. מתוך יציאה לאור, ולא מתוך החשיכה.

מתוך האינטואיציה של הרגע. מתוך הפרא שקורה עכשיו. מתוך השחרור המיידי ולא מתוך מה שהיה אתמול. מתוך כל תא ותא. מתוך חיבור ישיר לעצמי הגבוה, שמדבר דרכי כרגע, בהפתעה גמורה יש לציין.
“אני עצמי” האגו, ההכרה החושבת, לא כותבת כלום. אף פעם לא כתבה.
אני צינור. מפעילה את זה בי בזמן אמת. ובעזרת הלב, כך יקרה גם לאחרות שיהיו במרחב.

מרוב שאני מופתעת מהפוסט הזה, שלא ידעתי שעומד להיכתב. ומכל הקולות הנלווים אליו – שלא מגיע לי שיבואו אלי ללמוד את זה כי [משהו] “עדיין לא”. שאני ריקה מתוכן. שאין לי. שאני לא מספיק. ושאני מתביישת באינטימיות כל כך קרובה.. אין לי ממש מושג איך לסגור את הפוסט הזה. אז רק אשאיר אותו פה רגע בלי סיום. רק התחלה עם סימן שאלה. ולא אדע. ואזרום. ואזרח. ועוד זמן מה נראה איך, מה, והאם זה בסוף קרה.

“מי אני? ומה אני *באמת* עושה בעולם הזה?” פוסט המשך
(לינק לחלק הראשון)

ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד.

ולכן כל דבר שגורם לי למפח נפש או לתחושה לא תומכת, באחריותי להתמיר או לשנות. הרבה לפני שאני עוסקת ב”תפקידים גרנדיוזיים” מחוץ לשדה האישי שלי. באותו אופן, ככל שאני מיטיבה עם חיים של אנשים אחרים, אני משגשגת ומרחבת לעוד אהבה ושפע בחיי.

* כולנו אחד זוהי לא קלישאה, אלא מציאות מעשית * ולכן חתמתי על חוזה נשמה לאהוב, להתענג וליהנות כמה שיותר בעולם הזה במציאות הפיזית. לסלוח לכל מה שלא תומך או לא תמך בי בעבר. ולהפוך את החיים שלי לגן עדן עלי אדמות. עד הפרט הכי קטן. ככה אני יוצרת עולם חדש ביקום כולו.

בחרתי להגיע לעולם הזה כדי לקחת חלק בתקופה הכי מרתקת, מלהיבה, ובו זמנית, בין המאתגרות שהיו על פני כדור הארץ. תקופת פרוק מבנים ישנים ויצירתם מחדש. בשפה חדשה. בדרך פעולה אחרת לגמרי מזו שהכרנו. ובתדר עוצמתי ומהיר ביותר.

אני מאסטרית בעבודה עם התדרים האלה. עם ניסיון של עשרות שנים בחיים האלה. וניסיון רב מימדי של עשרות אלפי גלגולים בגופים והוויות אחרות.
אני אוהבת “לשחק” עם הכוחות שלי, ולראות את המציאות זזה ומשתנה, לפעמים עוד לפני שסיימתי להניף אצבע. זה מדליק, מלהיב ומשמח אותי.

לעיתים קרובות אני מרגישה כמו ילדה שעפה על צעצועים. עד כדי כך אני אוהבת לראות קסמים משוגעים מתרחשים לנגד עיניי, במהירות ובקלות בלתי נתפסת. זה הופך את החיים שלי להרפתקאה, לחגיגה ולאהבה הרבה יותר רחבה ומסקרנת.

לפעמים שואלים אותי אם אני “מתקשרת” או “מטפלת”. האמת היא שאני כל כך באחדות בין עולם החומר והצורה, לעולם הרוח הכביכול אסטרלי וערטילאי. עד כי השאלות האלה מאבדות משמעות. *אני מחוברת לחלוטין* ומכאן.. “מה שאני עושה” (“מטפלת” “מתקשרת” יוצרת, יזמת, מנחה, מרצה, אשת עסקים, כותבת, שרה וכו) משתנה בכל תקופת חיים.

אני מחוייבת במאה אחוז לחוזים הנשמתיים שלי ופועלת לטובת הגשמתם, מהרגע שנולדתי לפני 36 שנים. למען כך, לפעמים אטלטל עולמות ואעורר פרובוקציות. וגם אגיד אמת חדה וחותכת “ישר לפנים”. לפעמים אלטף ואוהב.
אני מודה שתמיד הייתי פרפקציוניסטית ו”ביקורתית”. אלו הן גם “איכויות על” שלי ומתפקידי להאיר באמצעותן. וזה כי אני רואה מהמימדים הגבוהים את הבחירה המשותפת של הקולקטיב האנושי, וגם של כל פרט ופרט שמאפשר לי לראות. מעצם זה אני גם מחויבת באופן מלא לחמלה ולאהבה.

החופש שלי הוא עצום, ויחד עם זאת, לפעמים אני מרגישה קטנה או מכווצת. האהבה שבי אינסופית, ויחד עם זאת, לפעמים קשה לי לאהוב, אפילו אותי, ולקבל אהבה מאחרים. השמחה שבי חוצה עולמות, ויחד עם זאת, לפעמים אני עצובה ומרגישה לבד. אני אנושית, פשוטה וקלילה כמו ילדה, ובו זמנית מורכבת, מתאגרת וחיה בעוצמה גדולה. אני מאושרת להיות פה. שמחה לחיות. ולהיות ערוץ לחיים העצומים שעוברים דרכי בכל רגע ורגע.

לקריאת החלק הראשון…:
נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש…
להמשך לחצו כאן

כפי שאני רואה את זה, האחריות הכי גדולה שלנו, המנהיגים החדשים, היא לעשות לעצמנו טוב. לעצמנו?! כן, לעצמנו. זאת אומרת שאם את מובילה אנשים. או אתה מתעסק באחריות חברתית. או באיכות הסביבה. או אם אתה מנהל חברה מצליחה. או אם את מטפלת, בת זוג או אמא. האחריות *שלך* כלפי מי שהולך לצידך, היא קודם כל לעשות *לעצמך* טוב. אגואיסטי? ממש לא ! לחשוב על זה כאגואיסטי, זוהי תפיסה ישנה הנובעת מתודעת הנפרדות.

הלמידה הכי גבוהה המתרחשת במרחב משותף, היא למידה מעצם הנוכחות שלנו יחד בחדר. למידה הזורמת כ”ידע חי” דרך השדות האנרגטיים המהדהדים שלנו. וכך מי שמכירה את עצמה, ויודעת טוב מאוד מי היא. מספיק שתיכנס לחדר, ואנשים יזכרו בעצמם. במי שהם באמת.

או אם אתה מתעסק בבריאות והגוף שלך חטוב, בריא וחיוני. או נמצא בתהליך הבראה. אז מי שיפגוש אותך רוטט ככה, התאים שלו פתאום יתחילו לספר לו מה בריא לו לאכול ומה לא. באחריותו להקשיב.
ואז אם תרצה להוסיף לכך הסברים, תהליך תומך או כלים פרקטיים, זו תהיה *תוספת* לתהליך. לא המרכז שלו.

אם אתה מוביל מעצם היותך. ממוקד מטרה, ונוכח בתהליך הגשמת מטרות חייך החשובות לך.. מספיק שאדם יפגוש בך. ועוד רגע לפני שפצית את פיך, המוטיבציה שלו תעלה. והוא ירגיש פתאום את הבחירה שלו בהובלה מתעוררת בלי בושה.

ואם את עברת תהליך מודעות אמיתי ואמיץ. בחרת בעצמך. ואת אוהבת את עצמך ממש ועושה לעצמך טוב.. אז מי שלצידך ירטוט את אותה הוויה. ירצה להרגיש ככה גם ! ויתחיל לנוע לעבר אהבתו שלו. גם אם זו יושבת מתחת לשכבות הגנה. נוכחותך תהיה השראה עבורו לפגוש את אותה המגננה.

אם פעם למדנו “לטפל” או “לרפא” אחד את השני. או אחת את השניה. היום אנחנו נדרשים להיזכר בתכנית האלוהית, המצויה בDNA בתאי גופנו. יש בנו את הכוח. וכל מה שנותר לנו זה להדהד. להיפגש ולהפעיל את האהבה שמשילה מאיתנו חומות הגנה. מפעילה את התשוקה שלנו להנהגה. לבחירה המיטיבה ביותר עבורנו.

עונג ! זה מה שזה. גם אם יש בתוכנו עוד נהרות של כאב לפגוש. חשיכה אמיתית לפרוץ דרכה אל האורות הכי גבוהים של הווית הנשמה שלנו.
אלוהימה כמה עונג זה פשוט להיזכר. במה שכבר איתנו. אצלנו. ב ת ו כ נ ו !

ואל לנו להתבלבל ..
למנהיגים החדשים אין שום אחריות ספציפית וקונקרטית. אלא אם כן, זו ממש תכנית הנשמה שלהם, והיא גם במקרה “כתובה” בצורה ברורה. אחרת … כל מה שנותר לנו לעשות, זה את הבחירה המיטיבה ביותר עבורנו. ומשם כבר מתעוררת השפעה מיטיבה- קטנה או רחבה.
ומשם כבר מגשמות להן המטרות והיעדים שמתבהרים תוך כדי תנועה.

כשכל הזמן אנחנו בוטחים ובודקים – האם זה מה שטוב עבורי? הכי מלהיב אותי? מרחיב אותי? מרגיש לי כמו הבית של הלב שלי?
ואז הכל אמיתי יותר. גם אם יש אתגרים אנחנו צולחים אותם. לא מוותרים.

ושלא תטעו, אלו לא אנשים שבהכרח כבר הגשימו והשיגו. להיפך ! בהנהגה החדשה אנחנו יוצרים מרחבי ** למידה משותפת **. אי אפשר להיזכר בכל הפלא הקסם והנס הזה לבד.
בהנהגה החדשה מי ש ב א מ ת יש לו ביצים. או ביציות  אלו האנשים שילמדו את עצמם ואחרים, את מה שהם עדיין לא יודעים (!!). כן, הם יעשו את זה תוך כדי תנועה ביחד. יקשיבו לליבם, לגופם ולהדרכה שלהם. יגלו את הידע החדש. ויחפרו את התעלה, בזמן שלצידם הולכים ולומדים עוד אנשים.

כי בקצב המהיר של התדר החדש, מה שכבר נלמד הוא לעוס ** חברים, ידע ישן הוא ידע מת ** חופשי אפשר לעבור הלאה לדבר המעניין הבא !

אז לא, המנהיגים החדשים לא חייבים להיות Walk The Talk כאלה שכבר כבשו יעדים ומטרות, וחיים כל היום רגל על רגל, או מתעסקים במשהו אחר. הם Walk The Talk מעצם זה שהם עושים את הדרך. נופלים וקמים. משתפים. מנערים את אבק הדרכים וממשיכים קדימה. ואולי אלו שלומדים מהם, כבר אפילו הספיקו לעשות פי ארבע כסף מהם. פגשו את אהבת חייהם והתחתנו בזמן שה”מורה” שלהם עדיין רווק. או הקימו עסקים מצליחים, בזמן שה”מורה” נשאר לחקור נקודה מסויימת בנתיב, שבכלל לא הייתה רלוונטית לאותו אחד שעף מהר קדימה.

אנשים, בואו נתעורר ! כדור האור והאש הזה בידיינו האוהבות.
כלומר, אוהבות בהנחה שאנחנו אוהבים כלפי עצמנו. מי שיש לו פחד מלהוביל. מלהנהיג. אז יש ככל הנראה שיש לזה סיבה ממש טובה –

בדקו האם כשאני מובילה אותי, אני עושה את זה באהבה? באופן מיטיב?
או שאיפשהו עמוק בפנים, אני עדיין לא סומכת עלי ופוגעת בעצמי עם עוצמתי?

בואו נלמד להיות טובים לעצמנו. ומנקודת התחלה זו, ילכו לצידנו עוד ועוד אנשים. שגם הם וגם אנחנו, כל אחד בדרכם האישית מנהיגים.
שיהיה לנו המשך קיץ משמח ונעים 

נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש לזה סיבה ממש טובה.

לפני שהגעתי לעולם הזה, הבטחתי לעצמי מספר הבטחות משמעותיות.
ביניהן לחיות במאה אחוז חיבור, איזון ואחדות בין המימדים הארציים הגשמיים לבין הנשמתיים הרוחניים.
לחוות חווית חיים שמאפשרת שיתוף פעולה מלא בין הרך, העגול והמכיל (נקבי). לחד, הממוקד והפורץ קדימה בעוצמה (זכרי).

בחרתי שכל פעולה והגשמה שלי, יבואו לידי ביטוי מתוך ערוץ אנרגיה רב מימדי.
כזה שמאפשר מבט בלתי מתפשר על הרצון, המגיע מהמימדים הכי גבוהים. ואת התרגום המדויק שלו לשפה האנושית המוכרת.
גם אם בדרך צריך להמציא את כל השפה מחדש. ולהפוך את כדור הארץ מעגול לשטוח וחזרה.

פעולות שנובעות מחיבור כזה, הן ביטוי והתגשמות של אהבה מרחיבת לב, שמאירה כל תא ותא בגוף. עד לרמה של עונג אורגזמי מעצם הקיום והעשיה עצמה, בלי כל קשר לתוצאה.

הבטחתי לעצמי גם שהפעם אני עושה את זה יחד עם שותפים ליצירה. בחרתי להלך על כדור הארץ בהרגשה שמעולם לא הייתה לי פה לפני כן – הידיעה שאני שייכת.

מאז שנולדתי חקרתי את העולמות והנושאים האלה בארבע זירות שונות:
מערכות יחסים.
עולם השיווק והעסקים.
יצירה וביטוי חופשי אמנותי.
ומיניות.

מאז שזיהיתי מה בעצם אני עושה כאן בעולם, קלטתי שבלי קשר למסגרת הקונקרטית *אני מתעסקת בגאונות*.
זה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות. וזה מה שאני ממש ממש טובה בו.
להלך גאונות רב מימדית מענגת בכדור הארץ, בכל עשיה, תנועה ונשימה.

אני יודעת לעשות את ה”כאילו בלתי אפשרי”. את מה שכמעט אף אחד אחר לא רואה.. אני מזהה גם ממרחק של מדינה אחרת אם צריך.
לרוב גם יודעת לפרק אותו לגורמים. להסביר ולהרכיב מחדש בצורה מיטיבה. ולהמחיש עד לפרטי הפרטים הכי קטנים, מסועפים וארציים.
בלי להזכיר ולו פרט מיותר אחד קטן.

ככל שיש פחות מילים מיותרות במרחב שלי, ככה אני יותר מאושרת, שמחה ומעונגת. ההשפעה האמיתית שלי בכל נושא שמולו אני מתפתחת, עוברת גם בלי מילים. בלי עשיה. בלי הסברים. רק מעצם היותי במרחב דברים ואנשים משתנים במגוון תחומים.

בחלקם אני “לא מבינה” שום דבר.
בחלקם התרומה שלי היא יצירתית, יזמית או עסקית – ייחודית.
בתחומים אלו, במובן הרחב אני רואה את הדברים בעיניים של “מציאות מתוקנת”, של שלמות ואחדות. ויחד עם זאת, יודעת להגיש פתרונות מפתיעים וקונקרטיים לאתגרים סבוכים.

לקריאת החלק השני …:
ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד…
להמשך לחצו כאן