לאחרונה שמתי לב כמה משיכה מתעוררת בי לאפלה. לצד הסקסי והדארק של החיים, לצד התנסות באותם אורות יצירתיים שחוויתי לאורך כמה שנים. עם כמויות עונג שאין לתאר במילים. אנשים שמרחיבים את תודעתי ואת ליבי, אל עולם מואר לחלוטין.. “שירה מקודשת”, תפילות ואהבה .. פתאום הסתכלתי מסביב, וקלטתי שאני כועסת על החלק הזה שבי, שממגנט לצד אורות גבוהים, אפלה עמוקה. מהקצוות הכי קיצוניים של החיים.
והבנתי.. שחלק מהביטוי היצירתי שלי, באמת ובתמים מבקש לגעת בקצוות האלה.. אפילו שכבר היינו שם, אני והילדה שבתוכי.
זאת הייתה מעין זריקת התעוררות, ויחד איתה היזכרות. בכמויות הטקסטים שכתבתי בתקופות נמוכות בחיי. בשירים המטלטלים שמבטאים את עומק הריקנות. חוסר המשמעות. והכאב שבו חייתי על בסיסי יומי.
ובא לי להביט בזה שוב פתאום. ולא לדעת.. מה ואיך ירצה לצאת לאור. ומה, לעומת זאת, ישלים את מחזור החיים שלו במגירות. במרתפי התיקיות במחשב, ובזכרונות הלב.
אבל פתאום.. מרגישה שחלק בי, לאחרונה (הרבה זמן יחסית לעצמי) לא באמת מקבל מקום. חנוק לו לבד. ומרגישה שם בודדה וקטנה כזאת.
כאילו יש איזה חלק בי שאינו מורשה. שאין אליו – אלי גישה.
כי מרוב “אור ואהבה” והחיים ה(באמת)מדהימים שיצרתי לי.. פתאום אני מרגישה לי חסרה.
וכבר ברור לי שאין טעם בלנבור ולחפור ב”מי אני” ומה עברתי בחיים.
לא ללעוס חומר גלם ישן למטרות יצירה. וגם לא לחשוף חלקים שמבקשים מרחב פרטי, ביני לבין עצמי (Been there, done that).
לשמחתי גם בתחומי ה”חשיפה”, למדתי בראש ובראשונה, לקבל את הצורך שלי במרחב אישי. וזה אחרי שנים שחשפתי כאן דברים, שבאמת היום אני קוראת ונופלת לי הלסת.. איך היה לי אומץ להאיר את החשיכה הכי גדולה שלי בפייסבוק. בלי בושה. בידיעה שאנשים לא רק יקבלו אותי כמו שאני. אלא עוד יבואו אלי לאירועים. וכך היה.
אז אני מביטה אל התדר הזה שנפתח ואל הדרך החדשה. ומביעה כוונת לב להאיר ולפתוח, משהו מהטקסטים או השירים האלה “מפעם”.
להפיץ חלקים חדשים ממני במוסיקה. לצייר חיבורים חדשים-ישנים על קאנווס צבעוני.
כל דבר שיתן לשלמה שאני לצאת ולקבל במה. באהבה. ובתחושת שמחה והתרחבות בריאה ואמיתית, למי שאני בכל רגע ורגע.
לחיי חופש אמיתי.
* תמונה – מסדנה מדהימה של צילום בעירום, בהנחיית ראדיקה וגלעד. התקיימה בהתכנסות Cosmic Lovers במאי 2018. Gilad Heller
