תגית: קהילה

אמצע הלילה.. צמרמורת עוברת בגופי. פותחת מילים שנכתבו לפני שנים. בתחילת המסע שלי. בתחילת הדפוסים והשדים שעולים. בעיצומן של זעקות שבר וקריעת ים סוף לפחות. וקולטת ש ה כ ל ה כ ל (!) היה כתוב בליבי ובשיריי, שחור על גבי לבן, כבר אז, לפני 15 שנים.

כתובה שם ההזמנה לשיר בקול גדול. ההזמנה להופיע מול קהל. הבחירה לעטוף ולאהוב “ללא מילים”. הבחירה לחיות את חיי כחוויה יצירתית. לנוח ולהתענג על החיים. הקריאה המובהקת לרפא את הנשיות והגבריות בעולם. והבחירה לגלם אלוהות מזוקקת בחיים האלה .. לאחד בין בני אדם. בין שמים לאדמה.

קוראת עשרות שירים, לרגע כלא מאמינה. כמה התכנית האלוהית גאונית. כמה שהכל כבר מוכן. מחכה. כל כך הרבה שנים.. לרגע שגם אני אהיה מוכנה לאורות כל כך גדולים. לקהילה אמיתית שעוטפת אותי מכל הכיוונים. לילדים ולמשפחה שיאזנו “פיצוצים” גדולים של אורות.. שרק כלים המוכנים להישאר שלמים, יקבלו בעונג ובאהבה. שרק אדמה חזקה ויציבה, יכולה לתת להם בסיס אמיתי.

מדהים שלא משנה לאיזה כיוון החיים “כמעט” לוקחים אותי.. תמיד בסוף אני חוזרת הבייתה אלי. הלוואי שרק אמצא בליבי את המוכנות להאיר את כל האור הזה מול העולם. לחבר את כל חלקיי ליצירה אחת שלמה.

ברור לי שהשירים האלה נועדו להישמע.
כי הם פשוטו כמשמעו * הצילו את חיי * כי הכתיבה הייתה אי של שקט בעולם סוער, שרק מי שהכיר אותי אז, וקצת ראה מעבר למה שסיפרתי, יודע.

כי הכאב והחשיכה הכי גדולה שהייתי בה, הולידו אור אינסוף.
את מי שאני היום. וגם היא.. אותה החשיכה. אותו כאב מפלח שבו חייתי יום יום שעה שעה. הביא לרפואה עתיקה, את יומה האמיתי –
את התדר החדש, האורגזמי והעוצמתי שבו אני נהנית ונחה בזה הרגע. היום.

אז אם משהו ממי שאני.. ממי שהייתי וממה שליטשתי בחיי באלו השנים..
יכול לעטוף, לברוא וליצור חיים, אני … בפנים.
תודה שזכיתי בכלים רחבים לאהבה הכי גדולה הקיימת עלי אדמות. לאינטימיות אמיתית עם החיים. ולאומץ להלך את החיבור בין השניים.

אחרי שלוש שנים בלי בית פיזי משלי. בלי לשלם שקל על מגורים. בוידאו הזה אני מספרת על אתגרי המסע שחוויתי. על ההנאות מהדרך. על ההחלטות שהביאו אותי לצעד הקיצוני והמופרע הזה, שבחיים לא חשבתי שאעשה.
איך הסתדרתי עם כסף, ומה השאיפה שלי בחזרה לחיים חדשים?
איך שחרור המסגרות איפשר לי לגלות עוצמות אדירות. אמונה בלתי מתפשרת. ובית אמיתי.. כזה שתמיד הולך איתי באשר אני.

מקווה ומאמינה שבקרוב ייצא לי לחשוף יותר.. קרוב יותר. עמוק יותר. ואינטימי יותר. להביא את הלב שלי.. בהרצאה על הגילויים מהתדר החוויתי והיצירתי שגיליתי בתוכי. ועל העוצמה שמתאפשרת כשמשחררים שליטה ומרפים אל החיים באהבה.

מאי 2018. אמצע הלילה בכינרת. התכנסות ה-Cosmic Lovers. אחרי התחממות לצד המדורה, אני מרגישה שחייבת לטבול במים. אבל קררר. כל כך קר… עומדת עירומה על שפת האגם. עושה צעדים ראשונים פנימה. נכנסת עד המותניים .. ומרגישה שפשוט לא יכולה להמשיך. קופאת. אבל חייבת.. חייבת לטבול! ואז קולטת שלבד אין סיכוי שאעשה את זה. אבל לילה.. כולם ישנים. מי שלא.. בסדנאות.
באותו רגע רואה, את עצמי בעיניי רוחי הופכת לתמנון עם שמונה ידיים.

כלומר עוד שש ידיים, כולן פרושות לצדדים נוספות לי.
ואני.. מרימה את העיניים לשמיים שחורים זרועי כוכבים, ובכל כוחי מבקשת עזרה. בלי לדעת מאין היא תגיע ואיך.

תוך דקה מרגישה יד (אנרגטית, אבל הייתה מ א ו ד מוחשית באותו רגע) תופסת יד אחת שלי מכיוון אחד. יד שניה מתווספת אליה מכיוון אחר.
פתאום ברור לי שאני לא לבד.. נושמת לרגע לרווחה. אבל עדיין לא מצליחה לזוז. עומדת קפואה במקום. רועדת מקור.

“עוד… אני צריכה עוד” אומרת ספק בהיסוס (האם יש משהו בעולם, שיכול להכניס אותי למים קפואים עכשיו..?)
ספק באמונה (כבר היו לי נצחונות גדולים מזה בחיים 😉 ) .

באותו רגע, יד שלישית לוקחת עוד זרוע של התמנון שאני (אם קיבלתי כל כך הרבה ידיים, כנראה שהרבה מלאכה לפניי 😊).
כאן אני כבר מתחילה, בצעדים מהוססים, לזוז קדימה לכיוון המים. אבל שוב קופאת במקום די מהר.

אבל אז.. מגיעה היד הרביעית.

ואני יכולה להישבע שברגע אחד אני מתמלאת בכוחות נפש עצומים. מפסיקה להרגיש את הקור לחלוטין (!)
ובתנועה מהירה צוללת פנימה גוף מלא.

כל המתח והדחיסות שהייתה בי מתפוגגת. טובעת. נשארת במים.
ואני…

מבינה שזה השיעור של החיים שלי.

מצד אחד ילדה שגידלה את עצמה.
חופשיה אינסופית, אך עם פחד כל כך גדול להלך בעולם הזה.
ויחד עם זאת, עם שירות כל כך עמוק. והתמסרות טוטאלית לדרך בלתי נתפסת.
דרך שאין בה פשרות לא משנה מה

(בחיי שניסיתי לוותר כמה וכמה פעמים בחיים, כל פעם.. מופיע איזה תמנון. נמר. חבר. אש פנימית מתלקחת. או משהו מסתורי אחר, שמזכיר לי מי אני. מאין באתי. ולמה לכל הרוחות אין לי דרך חזרה. גם אם נדמה לי שיש לי איזו בחירה פה בעולם הזה, מלבד לבחור בעצמי, או להישאר לבד- בודדה ונטושה, בלעדיי).

אז אותה ילדה. אישה. אלה.
מבקשת בית באדמה.. בלי פשרה. עם אהובים ואהובות,
שלא רק ארבע ידיים אוכל לקבל מהם.
אלא גם 1245 אם צריך.
וגם כמה מאות. אלפים. או מיליונים.

כי כ כ ה אני אוהבת, וזאת מידת ההתמסרות שאני רוצה בחזרה.
אין פשרה. אין. כי קולה של האהבה מדבר בי.

ועכשיו רק נשאר לי לקבל אומץ.
את שאריתו שהשארתי במים האלה באותה התקופה.
כי מאז קיבלתי עזרה.. חצי כוח כזה.
כמה שהעזתי לבקש והסכמתי לקבל.

ובאמת שרק עם ארבע ידיים שמחזיקות אותי, לפחות..
אני יכולה לעשות את מה שבאתי לעשות בעולם הזה באמת.
ככה לפחות אני מרגישה בזה הרגע.

אז אלוהימ(ה). אני מזמינה מעצמי ומהיקום כולו,
את האומץ לקבל, לבקש. להתמסר. להיכנע ולהסכים.
לכל מה שזה. ולכמה מי ומה שנועדו ללכת איתי באותו הרגע.
באותה הדרך.

גם אם נדמה לי שזה מופרך. הזוי. לא אפשרי. לא הגיוני.
הפוך ממה שהראש שלי מספר לי.
וכל ורסיה אחרת של “ניסים גלויים” בתוך החיים.
באהבה. ברכות. בהינמסות טבעית אל תוך ידיה של האהבה.
בעונג. וברגישות.
ויחד עם זאת, במלוא העוצמה שהנשמה שלי מבקשת בכל רגע.
את כל השאר.. באמת שכבר מיציתי, תודה.

ואתם פה.. עדים איתי. וכך קורה. מיד.

* התמונה מההתכנסות (בשעות היום, לפני שהפכתי לתמנון 😉 )
צולמה בסדנה מדהימה של צילום בעירום, שכישפו שני המהממים האלה.
תודה 🧚‍♀️
Radhika Gaya Gilad Heller

לפעמים נדמה לי שכמות האהבה שמבקשת לעבור דרכי, גדולה פי מיליונים ממני. ואני כל כולי מתכווצת ומחפשת. שואלת ו”מנהלת”. עד שנזכרת… שאם בכאלה כמויות היא הגיעה אלי. אז נראה שהמבנה הישן שלי כבר לא יכול “להחזיק” אותה. שהוא בכלל לא מתאים לגודל האמיתי שלי. כאילו בכוח ניסיתי להיכנס לחליפה, בכמה מידות קטנה ממני מלכתחילה.

אז כשהתפרים נקרעים, ואני כמעט ולא נושמת… זהו הרגע שבו אני פוקחת עיניים. ומאפשרת לזכוכית הדקה שעטפה את ההילה שלי להתנפץ לרסיסים.

הרגע שבו אני מתפשטת, ומאפשרת לאהבה שאני לצאת מהגבולות המדומיינים ששמתי לי, כדי לשמור עלי מלהביע … משהו, שאין לי מושג לאן או איך הוא ירצה לצאת.