תגית: קהילה

עירומה בלב ובנפש. עירומה מהסתרה. מהדחקה. מניתוק ומזרות. זה מה שאני צריכה כדי לעלות קומה. כדי להסתדר אל תוך ההוויה של מי שאני באמת.. ולתת שירות. וזה אומר להתחבר אליכם עוד ועוד.. להשיל מעלי את הנפרדות. זה אומר להסכים להזדקק ולקבל. גם כשזה הדבר שהכי קשה לי. זה אומר להיות פגיעה עד רמה שכבר אין לי על מה להגן. כי אי אפשר. זה לדעת שאני רצויה. ראויה. גם כשנדמה לי שהכי לא, כי כל הכאב של החיים שלי עולה בי.

זה להסכים להרגיש את אותו כאב ולהישאר ביחד. גם כשאני בעמדת הנהגה או הובלה. זה להסכים להרגיש מיותרת בבריאה. חסרת ערך לחלוטין. לא נאהבת. שאין לקיום שלי שום משמעות.
ולהוריד את הפחד מלדעת שמכאן אני מתחילה לנסוק אל הגבהים.

כי זה כבר לא האגו ששר מתוכי ומבקש תשומת לב. וזו לא השאיפה להרגיש בעלת ערך. משמעותית. מישהי. משהו..
שמנהל אותי. אלא אהבת הבורא-ת שמעלה אותי לדרגת אלוהות.

לא משנה כמה מתנות יש לי הוציא ממני החוצה.
לא משנה שאני יודעת בוודאות מוחלטת שאני יושבת על מכרה זהב, ודוגרת עליו כאילו עוד רגע הוא יוכפל.
ולא משנה כמה כסף אני צריכה עכשיו. וכמה יופי יש במה שיש לי לתת.
אני פשוט לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת לתת. אני לא מסוגלת לקרוא לכם לבוא.
ולקבל ממני ולתת לי כסף בתמורה, כדי שאמשיך עוד ועוד..

אני לא מסוגלת כי כל מה שאני רוצה זה להרגיש קרובה.
ולהרגיש רצויה וראויה. ואהובה.

ועד שלא נחשפתי עד הסוף.. ושמתי את הלב שלי במרכז הבמה.
ונתתי את מי שאני באמת.
אני לא מרגישה את כל הדברים האלה. גם כשאני יודעת שזו האמת לאמיתה. כי אני פשוט רואה כמה אני עטופה.

ובכנות.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אז החלטתי בינתיים לשיר. ולתת את זה כמו שזה עד שארגיש. עד שאדע. איך לתת גם את כל השאר.

והחלטתי בינתיים לכתוב. ולחשוף את הכאב העמוק הזה שבתוכי.
לשתף ולשיר. ולהוריד את מסך הפרוד והאשליה. בדרך הכי טבעית שנוגעת לי בלב כבר כמה שנים.
וזה בשבילי .. המון.
זה בשבילי לתת את אלוהים

בימים האחרונים אני נמצאת בדירה של חברים אהובים, שהם ממש כמו משפחה בשבילי, בשכונת פלורנטין בתל אביב. שנתיים מהחיים שלי העברתי בשכונה החמימה-מדליקה-מחוספסת הזאת, שיש בה שפע מכל הכיוונים. ואני זוכרת את הימים כאן כמעורבים- מצד אחד היה לי כיף ממש ומעניין! מצד שני, הרגשתי בדידות קיומית בסיסית תמידית. כי חייתי לבד. ומלבד כמה חברים טובים קבועים, הייתי מנותקת לחלוטין מ”בני השבט” שלי (פעם לא ידעתי אפילו שיש לי כאלה).

אני זוכרת את הימים האלה, שהתחילו לפני כשמונה שנים, כמלאים בחוויות חדשות ומרגשות. הליכות ארוכות ברחובות. חיפוש אחר תחומי עניין מגוונים. כתיבת בלוג ראשון בנענע בלוגים, אחד חסר פנים וזהות חשופה אמיתית. ריקוד במועדונים ובברים תל אביבים (זה כבר היה לקראת סוף תקופת הבליינות שלי, וכמעט ולא היה נוכח בחיי). שעות של רביצה בעלמה ביץ, חוף הים האהוב עלי שצמוד ליפו.

מגורים בדירת החדר החמימה והביתית שלי, שזימנתי תוך יום כששמרתי על כלבה בשם “יוליה” (בחיי! 😀) בנווה צדק. מיד אחרי הנחיתה מטיול ארוך שכלל שנת מגורים בניו יורק, ואחיה טיול של חצי שנה בדרום ומרכז אמריקה. לבד. הכל לבד. אני עם עצמי. בונה את הזהות שלי. את זכות הקיום שלי. את השקט שלי בתוכי. וואו ! אשכרא חייתי חיים.

ועכשיו שאני מסתובבת פה. וגם גרה פה שוב פתאום.. (איזה טריף ! )
אני קולטת – “וואו!” כל כך הרבה ממה שבכיתי והתפללתי אליו אז, נוכח בחיים שלי עכשיו.

הרי את הדירה ההיא עזבתי אחרי שביקרתי בהודו, והחלטתי לעשות רק את מה שאני אוהבת בשביל כסף. והנה שוב מסיימת שנה כזאת, שבה הלכתי עוד יותר עמוק עם הדיוק הזה.. ודברים סוף סוווף מתחברים ומתבהרים בתוכי.

והאנשים המדהימים שמקיפים אותי. כ מ ו י ו ת של אחים ואחיות,
שלאן שאני רק הולכת בארץ (בטוחה שגם בעולם) הם סובבים ומקיפים אותי באור גדול.

חיים שמלאים בחגיגה אמיתית של לב ועונג אינסופי שנובעים מבפנים.
וכל השאר זה כבר הבונוס.
ואני שמממשת את החלומות הכי הזויים, שאז אפילו לא ידעתי שהיו לי.

מי בכלל חשב אז על לגור בטבע..? אבל הלב שלי תמיד ביקש.
ומי בכלל האמין שאני הולכת לשיר? אבל עוד בגיל חמש הצטלמתי לצד אבא שלי האהוב, שהוא מוסיקאי, על הבמה מחזיקה מיקרופון בחוסר ביטחון משווע.
.
ומי בכלל האמין שיהיו לי מערכות יחסים כל כך מורכבות (לטובה), מעניינות, מפתחות ומצמיחות, עם כל כך הרבה אנשים מדהימים?
מי האמין שיהיו בתוכי כל כך הרבה חיבורים בין שמים לאדמה.
וקשרים בעולם העסקי, שממנו מזמן כבר הספקתי להתרחק, כי בניתי את התשתית שלי גם שם.

ומי האמין שאני אהיה כל כך חזקה, יציבה .. מרגישה אלוהית ואנושית, ולפעמים הכי איכסה ומעפנה, וגם אז אוהבת אותי מאוד.

ומי האמין שהגוף שלי, שממנו הייתי מנותקת במשך כל אותן שנים,
יהפוך להיות הבית היחידי שלי, שאיתו ומתוכו אני חיה, חוגגת ומעונגת.

ומי האמין שייקח לי עוד יומיים מלאים, לשבת פה ולאסוף את כל פיסות האנשים, היצירות, המהויות הפנימיות, השפע הרגשי והחומרי, כדי ליצור פסיפס אמיתי וזוהר, של כל מה שיש לי להודות עליו בחיים.

מי היה מאמין .. כי חיי היו מלאים בכל כך הרבה כאב, ניתוק והדחקה רגשית,
שרק אלוהים יכל לעזור לי. והוא והיא ואני.. עשינו עבודה טובה באמת.

אלוהימ-ה. תודה. פשוט תודה על כל מי שאני. על מי שאיתי ולצידי.
על החיים המדהימים והכל כך לא מובנים מאיליהם שזכיתי לחגוג ולחיות ולבכות.. ותודה על החיים שעוד מחכים לי.
כי זה רק הולך ונהיה יותר מדהים.

אז מה יכול להיות אפילו עוד יותר מדהים מזה?
ומה עוד אפשרי עבורי? איזה אנשים מדהימים עוד אפגוש?
ואיזה כיף יהיה לי כשאהובי הפיזי שאותו (נראה לי 😉 ) עוד לא פגשתי יהיה איתי?

ורק מזכירה לעצמי ולכם.. שאפשר להרפות ולנוח.
אפשר ליהנות. לחגוג ולהתענג. כל מה שאין לנו עדיין.. זמנו יגיע.
והרגע הזה.. הנדיר. היקר ערך.
שבו אנחנו מייצרים את המחר.. הוא זה החיים.

ואפשר מותר ורצוי לתת אמון. להאמין בתשוקות הפנימיות העמוקות שלנו,
שיובילו אותנו למרחבים מופלאים של שקט, אינטימיות ואמת פנימית.

וגם אם לחלק מהדברים לוקח יותר זמן.. זה רק כי זהו מסע חיים.

ולעולם לעולם לעולם.. אל לנו לוותר על התפילות שלנו.
ועל הנחישות שלנו בדרך.. לחגוג ולחיות את החיים שתמיד רצינו.
יום יום. רגע רגע. צעד צעד.

הלוואי והייתי זוכרת ויודעת את זה אז.. לפני שמונה שנים..
הלוואי והייתי יכולה לקבל הצצה על המהות האמיתית שלי. ויודעת להרפות. ולו טיפה יותר..
בזמן שאני צועדת בנחישות בלתי מתפשרת לעבר המטרות שלי.

אני מחזיקה בזה עם הידיים, עם הציפורניים, עם המרפקים והרגליים.. כבר הרבה מאוד זמן. וכעת מרגישה שהכוונות שהבעתי לאחרונה לקחו אותי עמוק פנימה. להתמסר לקריאה שלי. לצאת איתה לעולם, ולהיראות.

מצאתי את עצמי בוקר אחד מוקפת אנשים, שותפים מדהימים לדרך. מכמה כיוונים שונים שזימנתי וביקשתי. שמזמינים אותו להתרחב. שפותחים עבורי ויחד איתי הזדמנויות לעשיה. לשיתוף המהות שלי. להשמעת קול בוהק מתמיד על פני האדמה.

ואני מרגישה ומבינה שעכשיו יותר מאי פעם כל כך חשוב לי להיות בענווה. להיות בחיבור אמיתי למי שאני באמת.
והצרימות והזיופים שלי עדיין מפחידים אותי.
האגו שבי קופץ, ואני כמעט ולא סובלת אותו.
עד שאני מזהה כמה כאב יש בי על הדחקה והשתקה של שנים. שלי את עצמי במו ידיי.

ומביעה כוונה להיכנס בדלת הכי אינטימית ואוהבת, הכי יצירתית, מחוברת, משמחת ומספקת.. מבין שלל האפשרויות שמופיעות. ולהיות כמה זמן שאני רק צריכה בשקט. גם מאחורי הקלעים אם צריך.
להבין ולהרגיש מי אני דרך אהבה ואינטימיות אמיתית.
גם אם זה יהיה בשניים.
וגם אם זה יהיה מול מאות ואלפי אנשים.

לא איכפת לי.. רק אלוהים בבקשה תעשה שזה יהיה האור שלך ששר ומדבר דרך גרוני.
ואלוהימה.. בבקשה תני לי אדמה בטוחה ללכת עליה. כדי שאוכל להתמסר בחופשיות ובעוצמה, מתוך חיבור למי שאני באמת.

זו תהיה עבורי חירות אמיתית. ושער אמיתי לשפע. לתת את עצמי כפי שאני. ולקבל עוד ועוד.. ולהמשיך לתת.
תודה. וכך קורה.

חולקת להנאתך את אחת ההופעות המטריפות שראיתי מעל במה:

(* הפוסט נכתב במקור לנשים ומנוסח בלשון נקבה, אך רלוונטי גם לגברים)

ועכשיו אני רוצה לשאול אותך, איזה רגש עולה בך כשאת צופה בוידאו הזה?
האם את מתמלאת בהשראה?
האם מתעורר בך כעס או זעם?
אולי עולה בך פחד או ביקורת? קנאה?
או שאת פשוט רואה בה אישה חושנית, סקסית ומהפנטת?

אשתף שעבורי ההופעה הזאת היא אחת ממקורות ההשראה שמלווים אותי מאז שצפיתי בה לראשונה.
מעבר לקול המהפנט שלה,
היא פשוט מבטאת את הסקסיות שלה בלי חשבון. בטבעיות.
בחופש מוחלט. ושימי לב, כמה חום ואינטימיות היא יוצרת עם הקהל
…

אנחנו חיים בתרבות שבה מצד אחד ביטוי הפגנתי של מיניות מעורר הרבה ביקורת
(זונה, מזמינה וכו..).
ומצד שני מעודדת נשים להפגין מיניות כדרך לקבל חום ואהבה, ערך עצמי ותשומת לב.

במציאות נשים שמחוברות לנשיות ולמיניות שלהן מבפנים. בעוצמה, ומבטאות אותה החוצה
“בלי לדפוק חשבון” זוכות במקרים רבים לתגובות שיפוטיות.
כי זה לא מקובל שאישה תפגין כל כך הרבה עוצמה.
זה נתפס כמאיים על אנשים.
ומעורר בנו כבני אדם פחדים קיומיים הישרדותיים.

בעיניי בנקודה הזאת בדיוק נמצא הריפוי שלנו.
ביכולת להביע ולבטא בלי להתעסק באף אחד מבחוץ.
לבטא מה וכמה שמרגיש ונכון לנו.
אבל לא מתוך ניסיון להשיג באמצעות זה ערך או תשומת לב
(מה שבאמת יכול להביא הרבה פעמים לתגובות לא רצויות)
אלא מתוך נוכחות וחיבור פנימה.

הסקסיות והנשיות שלנו הם כוח גדול שיש בנו.
וזכותנו להביע ולבטא אותו כחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו באמת.
בלי פחד.
כי הביטחון נמצא עמוק בתוכנו כבר עכשיו.
וכשאנחנו מחוברות למקורות העוצמה הפנימיים שלנו,
אין סכנה בלהביע ולבטא את כל מי ומה שאנחנו בעולם ועל הבמה.

איך להרגיש את הביטחון שלך מבפנים כשאת מופיעה מול קהל ועל הבמה..?
על זה בדיוק אני יוצרת סדנה.
פרטים בהמשך. 

כנראה שעשיתי את הבחירה הכי משוגעת. הכי לא מקובלת בעולם הטיפולי-רוחני-מודע. כנראה שאני גם ממש “מתאבדת” על הבחירה הזאת.. בחרתי לאפשר לילדה הפנימית שלי להוביל. גם לפגועה. גם לזו חסרת האמון. לזו שאף פעם לא האמנתי בה. לזו שתמיד הובילה אותי לבורות. למקומות כואבים. ככה לפחות האמנתי. ואתם יודעים מה? זו הבחירה הכי חכמה וגאונית שעשיתי בחיים שלי.

כי הילדה הזאת בתוכי.. המקומות הכואבים האלה, הם הלב שלי. הם הרצון הילדי הכי טהור בפנים. ואין שם אשמה, כמו שתמיד חשבתי.
יש שם אמת. אמת מטלטלת. פשוטה.
מחרישת אוזניים ומזעיקת אורות וחסדים מהבריאה כולה.

אין שם באמת תחושה שאני לא רצויה או לא ראויה כמו שפעם חשבתי.
יש שם בקשה להקשבה עדינה ועמוקה.
וככל שאני מקשיבה.. אני מגלה בי כל כך הרבה קרבה לעצמי.
כל כך הרבה אהבה. כל כך הרבה אמון מלא בחיים ובעצמי.

שלא הייתי מגלה לעולם, אילולא הייתי מקשיבה לחלק הזה בי.
ומאפשרת לה-לי להוביל אותי.

כמעט כל מה ששמעתי כעצות חכמות. גם ממני וגם מאחרים,
ניסו לדלג על הילדה הזאת בתוכי.
כל הידע הכי גבוה, שדחף אותי לאנשהו.
שניסה לגרום לי לעזוב דפוסי התנהגות. לתת אמון.
ללכת מעבר לפחדים.

כמעט כולם פספסו אותי. את המקום הכי עמוק בפנים שממילא בוחר.
שממילא הולך לאנשהו בהליכה נחושה ובטוחה.
ואם הוא בדרך לתהום עמוקה עכשיו.
ממילא ידרשו כוחות אלוהיים כדי להניע אותי ממנו.

אז במקום להילחם בחרתי בי. ככה כמו שאני.
מפורקת. בלי לדעת לאן אני הולכת או מה אני עושה בכלל.
החלטתי להאמין שאני יודעת מה אני עושה.
שיש בי חוכמה אדירה ועמוקה. שבוחרת בי תמיד.

ולאט לאט מתוך האהבה הזאת,
נגלה בי המקום הכי טבעי. זה שבוחר בהכי טוב בעבורי.
זה שנמנע מללכת דוך אל תוך עוד תהום רגשית.
זה שבוחר במערכת היחסים הכי תואמת עבורי.
זה שבוחר לתת אמון באנשים.
זה שיודע .. שהיציאה שלי לאור העולם היא אהבה.
שאני מוגנת ובטוחה.

ומעל הכל.. המקום הזה בי, שהנחתי לו פשוט להיות..
בוחר בביטוי. בוחר ביצירה. בוחר בנתינה ובקבלה.
פשוט.. כי הנחתי את הנשק הכבד.
כי אף אחד בתוכי כבר לא נלחם בי.
ומתוך חוסר השלמות הזאת בתוך ים של שלמות.
אני רואה כמה אור עולה מתוכי. כמה פתאום אני הכי אני.
הכי פשוטה וברורה לעצמי.
והכי ביצירה שאי פעם הייתי.

כי לא צריך הרבה. באמת.
רק דף ועט. רק מרחב לבטא ולהביע בו את קולי.
רק אישור מלא ושלם..
להיות מי שאני.