תגית: קהילה

אחרי שנה וחצי של מסע מרתק ומשנה חיים, שבו חייתי שנה וחצי בלי בית קבוע. שחררתי את העשיה שהייתה, טיילתי בארץ והתחלתי לשיר.
אני חולקת בסרטון כנה וחשוף, את הסיפור שעומד מאחוריו.
מה הביא אותי לצאת למסע בעקבות האמון בתשוקה וברצון הלב הטבעי?
איך הסתדרתי במשך שנה וחצי בלי בית משלי?
ומה איפשר לי ללכת אל הלא נודע בנחישות ובביטחון מלא?

לפני כשנתיים וחצי, אחרי אירוע שהיה נקודת מפנה משמעותית בחיים, קלטתי שמה שמרפא אותי באמת באמת, זה להפסיק להתעסק בבעיות.
בדברים שצריך לשנות או לרפא. ופשוט לעשות כיף. מאותו רגע התחלתי לשנות את חיי מקצה לקצה.. ואחד הדברים שקרו בעקבות זה,
זה שהייתי חייבת להפסיק להתעסק גם בבעיות של אחרים ואחרות.

אמאמא .. זה היה “ה”מקצוע שלי. בסיס הפרנסה שלי דאז. 
שלרגעים קפצה והרקיעה שחקים. ואז היו חודשים שבאמת, ברוך הלב, חייתי ממנה בשפע, עם סדנאות וקליניקה מלאה.

אני רוצה לחלוק איתכם פיסה קטנה מהחזון שלי לחיי חופש כלכלי אמיתי. חזון שנמצא בהתהוות כרגע, בזכות זה שלא היה לי איכפת לזוז לרגע מהמוכר ומהידוע שלי. אפילו להיות חייבת כסף לבנק, ובמקביל לפרוש מהמירוץ. בתמורת יצרתי וממשיכה ליצור לי בשנתיים וחצי האחרונות, חיי חופש, עונג וחגיגה. את התדר ואת הדרך הזאת אני חולקת כאן איתכם, מתוך כוונה לתת השראה. כי באמת שאפשר לחיות אחרת. וכך הוא:

יומיים וחצי בשבוע, זה הזמן האידיאלי מבחינתי לעבוד בו מול ״לקוחות״. באשר אני עושה.
שאר הזמן פנוי לי ליצירה זורמת. לציור ולשירה. לכתיבה והכנת תכנים מעוררי השראה. לחברים שלי. לילדים שלי ולאהובי לחיים.
יומיים וחצי בשבוע של התמסרות נלהבת לעשיה שאני הכי אוהבת, שממלאת את הלו״ז שלי באופן טבעי.

בשאר הזמן הלב שלי בוחר ברגע מה הכי נכון לי.
האם לעשות הפסקה מהכל ולבהות בטבע.
האם לשתול מלפפונים באדמה שלי.
האם לרחוץ במי האגם שליד ביתי.
האם לעוף על הספר החדש שהבריאה משדרת דרכי.

באותה מידה שאני נהנית להיות האישה המינית והחוגגת שאני. אני נהנית מהעסקים מהמגוונים שלי.

שישה חודשים בשנה, אני לגמרי פנויה. יכולה לבחור לטוס לאנשהו עם המשפחה שלי. פשוט לא לעבוד. או לעבוד רק אם בא לי.
*הכנסה פאסיבית* זה מה שאני מרוויחה ממנו הכי הרבה כסף.
עבדתי עליה זמן מה עד שהיא נוצרה. עכשיו התחזוקה לוקחת מינימום זמן ואנרגיה. בעוד העסק או העסקים האלה עובדים כמעט לבד.

העניין המרכזי מבחינתי זה שכבר היום, החזון הזה והעבודה עליו היא עונג. כי מבחינתי החיים הם עונג.
וכסף מחרמן אותי כמו גבר שאני מלאת תשוקה אליו (אמיתי לגמרי).

כסף הוא ביטוי של אהבה. של אנרגית הבריאה הממלאת את גופי ומשדרת דרכי חומר. אני נהנית להעניק לאנשים ריפוי באמצעות התפיסה שלי לגבי כסף וחומר. כי הם חלק מאותה האחדות שהבריאה שרה דרך קולי.

תודה רבה שמרגע לרגע נוצרת בחיי מציאות, שבה אני זוכה לשדר הזדמנויות עסקיות ושפע לכל עבר. תודה רבה שעוברים דרכי תכנים וחומרים, שמאפשרים לאנשים לחמול על הילדים הפנימיים שבהם. לשמח את החיים שלהם. לחוות את החלומות שלהם כמציאות קיימת. ליהנות ולאהוב הרבה יותר.

תודה רבה שלא הקשבתי לקולות של הפחד והמשכתי לאהוב אותי הכי הרבה, גם כשהיה לי קשה. והסכמתי בהתמסרות אינסופית, לעזוב חיים שלא אהבתי לפני כשנתיים וחצי. ובכל רגע שהבריאה מבקשת ממני…
אני פשוט נוסעת ונהנית מהחיים.
תודה רבה ! שזה מתגשם בחיי.

ושגם החזון העמוק והאמיתי ביותר שלך,
מתגשם בחייך. כבר עכשיו. כבר היום.
תודה רבה שכל עשיה ויצירה שבך מכוונת ישירות משם.

איזה כיף לנו שזכינו ככה !

עכשיו ברצינות.. זה לא רחוק. זה לא בשמים. זה בהתהווה יום יום. כאן באדמה. אלו הן חלק מהמטרות שאני עובדת עליהן יום יום בשנה האחרונה, מאז שהחזון הזה התבהר אצלי.
ומה איכפת לי כמה זמן זה יקח? אני הרי ממילא נהנית.

איזה מזל שברגע זה יש לי חוב לבנק. אחרת הייתי משועבדת עכשיו למציאות שבה (במקרה הטוב) יש לי כסף, אבל אין לי את עצמי.

ואיזה כיף שהחוב הזה הופך לאורגזמה קוסמית ומתנדף מהמציאות שלי בדרכים שמשמחות אותי.
כי עכשיו כבר יש לי את עצמי. והכסף הוא תוספת תומכת ומאירה.
פשוט וקל להיות מי שאנחנו כשמסכימים להתמסר. בחיי שהאשליה בעולם הזה יכולה להיות גדולה.
איזה מזל שאנחנו נושאים בתוכנו את האמת.

לפני מספר ימים, בהפתעה מוחלטת, גיליתי שאיפסו את מסגרת האשראי באחד מחשבונות הבנק שלי מ12,000 לאפס עגול. עד כה לא הצלחתי לברר אם היה זה מכוון או טעות טכנית. ככה או אחרת, ברגע אחד נשאר לו חוב גדול ללא מענה, ודאגה מטרידה החלה להזדחל אל השדה הרגשי שלי. לקח לי כמה שעות להיזכר שהכל תמיד תומך בי. להבחין בהזדמנות שקיבלתי להתכוונן מחדש לרצון שלי. ולהבין שאני רוצה לבקש עזרה ותמיכה מכם.

אני יודעת שלרוב לא מדברים על זה.. בטח לא מעל דפי הפייסבוק. יחד עם זאת, חשוב לי להוציא את זה לאור. אגיד בכנות, שבשנתיים האחרונות הפכתי לסוג של זן מאסטר בכל הנוגע להתייחסות שלי לכסף. עם או בלי כל קשר למציאות, ברור לי שהכל תמיד מסתדר. שלא משנה אם יש לי עשרות אלפי שקלים בחשבון או 50 ש”ח בארנק, הכל הולך ומשתפר מרגע לרגע. ושבקרוב יהיה לי שפע ב א מ ת גדול מהאנרגיה הזאת..

כבר זמן מה אני רואה בעיניי רוחי תקופה חדשה של שפע כלכלי גדול, שבה אני נזכרת בימים אלו. ימים בהם היו לי בערך 3000 סיבות להתחיל לדאוג ולהיכנס לחרדות . ובמקום זה בחרתי להיות שמחה ורגועה. נהניתי וחייכתי. ובזכות זה הכל התהפך ברגע אחד לטובתי. לקצה השני ממש. ברור לי, שבמציאות כלשהי הדבר הזה כבר קורה ממש עכשיו, ולי נשאר רק להסתנכרן איתה ולהתכוונן מחדש. בעצם, אולי הרגע הזה הוא ממש עכשיו.

אגב כסף וחרדות… בעבר הן ליווי אותי יום יום, במשך כמה שנים. גם כשהיו לי 200,000 ש”ח לזכותי בחשבון הבנק (!). מדהים כמה לפעמים אין קשר בין המציאות החיצונית להרגשה הפנימית. פחדתי פחד מוות שלא יהיה לי, עד כדי כך שלא נהניתי ממה שיש עכשיו.
לשמחתי, כבר אז הבנתי שאין באמת קשר בין החרדה שלי לכסף. הסכמתי להתמסר לתחושת החסר במלואה, ולהסכים למות אל תוכה כדי להסכים לחיות. החרדות ההן מתו בתוכי מזמן. אני נשארתי בחיים.

פעם התביישתי ופחדתי לבקש ולקבל עזרה. היה בי מעין תדר כזה של “לעשות הכל לבד” ו”שלא ידעו”.
באופן לא מפתיע בכלל, התביישתי במיוחד בכל האתגרים הקיומיים הבסיסיים שלי. ענייני כסף. מיניות. זוגיות. בערך בכל מה שקשה או היה קשה לי בתחומים האלה. חלקם בגלל טראומות כואבות מהעבר.
חלקם כי, איזה קטע.. אני אנושית.

ודווקא עכשיו משהו במקום הזה נרגע, אז בא לי להוציא חלק מהערפל הסמיך והכבד החוצה. כי הוא הגיע להתדפק על חלוני. מה שמרגיש כמו מתנה גדולה. מתנה שמעירה אותי לשתף ולהתייעץ. לבקש עזרה.
ולהוציא את השד הגדול והמפחיד הזה מהארון.
שירוץ קצת ויקבל אור שמש. נראה לי שזה יעשה לי ולו ממש ממש טוב 

 

אז העניין הוא כזה:

אחרי תקופה ארוכה שלא חוויתי את זה, אני רוצה ומרגישה ממש מוכנה להוסיף לחיי המדהימים, גם זרימה של כסף ושפע כלכלי.
ליצור עשיה חדשה ומרגשת, אל תוך חיים שעדיין נמצאים בתנועה.
בינתיים, בלי בסיס יציב של בית או אדמה חיצונית קבועה.
ויחד עם זאת, עם בסיס ואדמה אינסופיים בפנים.
אני מתכוונת לעשיה שבא לי להתמסר אליה ממש. לא רק קצת ומתי שזורם, כמו הפגישות האישיות שחזרתי לעשות לא מזמן.
מאז מעולם ידעתי שזה לא “הדבר”, אלא פרט שולי בתמונה.

בעיניי רוחי, רואה את עצמי אוספת את כל המסע של השנתיים האחרונות, לצורת חיים אחרת. שעדיין לא ראיתי איפה היא תהיה ואיך תיראה.
יחד עם זאת, יודעת והווה בתוכי את העיקר – איך היא מרגישה.
כמה אני נהנית, שקטה, אהובה ובטוחה בתוכה. וכמה עונג היא מאפשרת לי לחוות ולהדהד החוצה לעולם כולו.

בינתיים ברור לי דבר אחד – אני ראויה לתמיכה. לאנשים סביבי. לשבט תומך שמחבק אותי באהבה. גם ברמה הרגשית וגם בחומרית.
ובעיקר מרגישה ראויה לחוויה שאני לא נפרדת ולא לבד תוך כדי.
הכאב הכי גדול שתמיד היה לי סביב כסף. קרקע. אדמה.
זה שזה בא על חשבון קהילה ויחד תומך. על חשבון הזמן הפנוי שלי.
על חשבון השקט והשלווה הטבעית שלי.
והפעם ברור לי שזה הולך להיות אחרת. כי ככה בחרתי.

אני מכוונת לכך שבתקופה הקרובה דברים ימשיכו להתבהר. שאמשיך להקשיב ולשתף מתוך נוכחות. ולבקש אם יש משהו ספציפי שאני צריכה.
במובן מסויים אני יודעת שאת המסע הזה אני עושה לא רק בשבילי,
אלא בשביל קהילה שלמה. מתמסרת אליו באהבה ובהבנה,
גם אם לפעמים הוא מביא איתו אתגר.

יש רגע כזה שבו את מתעוררת בבוקר. ומבינה בעומקיי עומקייך שהגעת. שהשקט כבר כאן. שהתגשמות חלומותייך היא האהבה שאת. עמוק בתוכך.. בלי שום ציפיות, יעדים או מטרות, שנועדו לספק איזה צורך או רעב פנימי. כי הוא מוכל, מוגן ומוזן.
שאין יותר זמן לבזבז על מטרות משניות. או רצונות מתחלפים.
זה הרגע שבו את במנוחה פנימית כזאת, שאינה תלויה בדבר. במי שהיית או במי שתהפכי להיות. וזה הרגע שבו את נותנת לעצמך את הרשות להתפנק. לקבל. להתמלא מעצם היותך.

מה שרק גורם לך להרגיש יותר ראויה ואהובה.
ורק מאשר לך, שהדרך שבה הלכת עד היום, הייתה לך נכונה.
גם אם נדמה לך שחצית אוקיינוס ונשארת בלי כוחות.
גם אם שמעת אנשים אומרים לך שאת לא מדויקת או לא רואה. או לא יודעת.
גם אם את עצמך ביקרת אותך. וציפית ממך להיות אישה אחרת.
גדולה יותר. מוצלחת יותר. מרוויחה יותר.
בעלת ערך עצמי זה או אחר.
עם שאיפות או רצונות אלו או אחרים.

את הגעת. בזכותך.
בזכות מי שהיית.
בזכות כאבייך ופחדייך. בזכות זה שרעדת והתנגדת.
וצרחת את נשמתך.
וכאבת ושרת לאלוהים.
ופינית מקום לך.. לכל כולך לאהוב. ולהיות נאהבת.
ומשם נולד הכוח הכי גדול שבתוכך.
מאוחד עם כוחות הבריאה.
הפעם בלי בריחה.
בלי הסתרה. בלי נטישה.
ירדת מנכסייך כדי לקבל אהבה ואדמה.
רק שנכסייך רק עלו וגדלו.
שמרו להם עליך.
כדי שאת תהיי במנוחה כשהשפע שציפית ודמיינת וקיווית,
יגיע אחרת.

לעיתים בזבזת את עוצמתך הרגישה על מאמצי על.
לזכות בהכרה. בתחושת ערך עצמי וידיעה שאת ראויה.
לעיתים ברחת מקולותייך הפנימיים הפגועים,
שביקשו שתהיי אחרת.
לעיתים אטמת את אוזנייך כדי לא לשמוע את זעקת ליבך.

אבל שום דבר. אף אחד ואפילו לא את.
לא יכולים לעצור את גלי האהבה.
העונג היצירתי. והגל הגועש של הרגע הזה..
שבו את מתעוררת במיטתך,
גם אם היא זמנית.
ומרגישה ראויה לאהוב אותך כמו שאת.
משם נולדת פעימה של יצירה.
ומשם את משמיעה את ליבך ואת קולך.
בשירה. בנגינה. באמירה חסרת פשרה.
שם את את.
ואת אהובה כי נתת לעצמך את הרשות להיות ולהיראות.
ואין אדמה שתעמוד בצעדייך ולא תרעד.
ואין מי שיוכל להתעלם מקולך.
כשרק תעבור בך אותה האשמה שבה אחזת עד היום.
ואותה בושה שחסמה את תפילתך.
ותגידי הנה אני כאן.
הינני.
ושער אחד נסגר. ואחר נפתח.