אלוהים.. כמה שפע נפתח אלי. כמה בקשות אני מקבלת מאנשים לסשנים פרטיים. למוצרים אינטרנטיים. למפגשים קבוצתיים. הרצאות. זה כבר חודשיים ככה, ואני מוצאת את עצמי מבולבלת.
בא לי לבחור כיוון אמיתי בקצב שלי. אחרי כל השנתיים האלה שבהן כל מה שעשיתי זה לזקק את הגישה שלי. לוותר על כל מה שחשבתי שהוא אמיתי לי ולהתחיל מהתחלה. ללמוד מיליון דברים ונושאים חדשים. לקבל כלים אנרגטיים חדשניים, עוצמתיים ופורצי דרך ממש. לפתח שיטה אנרגטית דרך שירה. לשיר מלא. ללמוד ולהתחיל קצת להקליט. לצלם המון סרטונים חדשים ולפרסם חלק. לעבוד על יצירה של מוצרים אינטרנטיים לכל התוכן החדש הזה. ועוד… כל זה, בזמן שאני בלי בית !! בלי אוטו. מסתובבת בארץ עם מזוודה, מחשב וציוד יצירה. אלוהימה !
מה אני עושה עם כל הבקשות האלה, שמבקשות ממני, עוד לפני שלמדתי איך לארגן ולתת את זה, בדיוק בצורה ומהזווית שנכונה לי..?
הכי חשוב לי בעולם לא להיסחף אחרי הזרם של הבקשות מתוך ריצוי.
כי אני טובה בכל כך הרבה דברים. מוכשרת בכל כך הרבה צורות הגשה.
אבל לא בא לי לעשות רק כי מישהו מבקש. בא לי להרגיש רטט אורגזמי מרוב שאני רוצה לתת את זה ! בא לי שהלב שלי יתרחב ודמעות ירדו לי מהעיניים, מרוב שזה מרגש אותי ונוגע בי.
כן, ככה קרה הרבה כשהנחיתי סדנאות בעבר !
כן, ככה זו היצירה שלי ! אני יודעת שאני רוצה לעשות. ליצור. לתת. ללכת לאנשהו כשכל הגוף שלי צורך “ככןןןןןןןן”
ואם יש משהו שלמדתי בשלושת השנים האחרונות זה להיות בענווה.
כן, אני יודעת המון. יש לי תדר עוצמתי. ואני מוכשרת בהמון דברים.
אבל * לא כל דבר נועדתי לעשות, להוביל, להנחות ולתת בעצמי !! **
וגם… יש מספרים בעיניים שלי. בא לי “לעשות” כסף. בא לי להרוויח הרבה מעבר למה שחלמתי אי פעם. אבל ממש לא על חשבון השקט והדיוק הפנימי שלי.
ממש לא במקום התחושה שהכל מגיע אלי בול בתדר הכי ספציפי שהגוף שלי מתרחב איתו.
אני בכנות, לא בטוחה שאני “מורה רוחנית” יותר. או “מלמדת” או “מטפלת”.
כן, אני טובה בזה. מדהימה בזה. כן, פיתחתי שיטות. גישות. חוכמה גדולה עוברת דרכי. אני צינור. אבל “צורת ההגשה” יכולה להיות מגוונת.
ואני רק בא לי להיות אהבה. נמאס לי להתחפש. או לעשות מתוך תפקיד כלשהו, שהוא ממש לא מי שאני. כל התפקידים האלה בסוף סוגרים אותי. מינית. יצירתית. והאהבה שבי נכבית. אין מצב שאני הולכת לשם שוב.
ואולי אני סתם חופרת לעצמי, ובא לי רק לתת את זה איך שבא וזהו.
להתחיל להתגלגל ולנוח תוך כדי. להזרים את התדר והשפע הזה החוצה ולראות מה יקרה.
העניין הוא שהגוף שלי הפך להיות פי 400 יותר בררן. ורגיש. עד כדי כך שאין מצב שאזייף לעצמי.
וזה פשוט .. הרגע הזה שכל מה שבא לי זה חיבוק עוטף ולהיעלם לכם שוב.
אז חיבוק – כן. לגבי להיעלם… לא נראה לי. אני בעניין של להישאר. והפעם לתת למה שב א מ ת רוצה לצאת.. פשוט לצאת.
נראה לי בעיקר ש… אני פשוט צריכה עזרה. ועדיין לא ברור לי מה
(המשפט הזה כבר הגיע עם דמעות)