מהרגע שחזרתי לעשיה רציפה בתחילת השנה הנוכחית, מצאתי את עצמי במעגל בושה מאוד גדול. מצד אחד, סיטואצית החיים שלי הייתה מאוד אחרת מכל מה שהייתי רגילה לו. פעם היה לי בית קבוע, עם קירות ש”יגנו” עלי מבחוץ. עם אפשרות להתפרק, להתרסק ולקום מתי שרק בא לי. ופתאום אני המון בתנועה. עוברת מבית לבית, ונהנית מזה מאוד בסך הכל. ויחד עם זאת, זה מביא איתו המון אתגרים ייחודיים. הרגשתי שכל מה שחוויתי בעבר כתנועה יצירתית בהירה, נקטע בי. פתאום התשוקה, שהניעה אותי בעבר באופן כל כך טבעי, הפגישה אותי עם פחדים קיומיים בסיסיים עמוקים.
בעיניי רוחי, ראיתי את עצמי במסע הזה בלי בית קבוע, עם עסק יציב שפועל למען “מטרה אחת”, שמשותפת לי ולאנשים שנמצאים סביבי. בעוד הלב שלי פתאום התחיל לקרוא לי לאירופה. היה ברור לי שאני רוצה שינוי סביבתי, קהילתי ואנושי, ויחד עם זאת, לבטוח בקול הזה היה לי מאוד קשה באותו רגע.
כי במקום כלשהו בתוכי ברחתי מ”יציבות יצירתית”. והרגשתי איך מסע כזה יכול מצד אחד לאוורר אותי מכל המוכר והידוע בארץ. ובו זמנית, להשתיק אותי לחלוטין לכמה שנים.
לא נסעתי. במקום זה, לאט לאט התחלתי לפרוץ את המגבלות ששמתי על ה”לא” ועל ה”כן” שלי מתוך שליטה. ולהתבונן טוב טוב מאיזה מקום אני עושה בחירות.
נדהמתי לגלות על כמה “הריסות ישנות” שלי ושל אהובי לשעבר, שבהשראתו יצאתי למסע הזה מלכתחילה, ניסיתי לפתוח ולבנות את אותו חזון. להגשים משהו חדש, שמראש נוצר על יסודות רעועים, הרגיש לי לא סתם כמו פחד מוות. וכך הבנתי כמה השינויים שנדרשים כאן, הם לא טיסה קצרה, או “להניע עסק יצירתי”. אלא התבוננות באותה בושה שעלתה בי בחמלה. להבין מה בעצם אני כל כך מחזיקה. וממה אני נמנעת באותה עשיה.
מתוך ההתבוננות הזאת, נוצרת בתוכי בימים אלו עשיה אמיתית יותר. לא זאת ש”תכננתי” מראש, למרות שלמראית עין הכי קל לצאת החוצה דווקא איתה. אלא זאת שבראש אני עדיין לא יודעת איך היא תיראה. בעוד שבלב היא נחה בתוכי, שלמה וברורה. ועוד דבר אחד ברור לי…
אי אפשר. אי אפשר לנסות לתכנן אותה. אי אפשר לדעת אותה “בראש”. אי אפשר כי זה כמו *לנסות לתכנן אורגזמה*. יש בערך מיליון סוגים שונים שלה. כאלה שעולות עולות עולות.. ואז ב”בום” אחד מתפרקות. כאלה שמתרחבות כמו גלים רכים, עדינים ונעימים שנמשכים שעות על גבי שעות (שנים? 
). רועמות ושקטות. חוויות שמעוררות עונג אקסטטי או כאב עמוק. כל אורגזמה שונה בתכלית מקודמתה. ואי אפשר. אי אפשר לצפות, לתכנן או להסביר אותה. וגם לא לתפוס אותה בשכל. הם הרי מדברים בשפה שונה.
מה שכן אפשר, חשוב ומשמעותי, זה ליצור עבורה את התנאים המתאימים. החיצוניים שביניהם כל הזמן משתנים – פעם זה יכול להיות בית עטוף ומוגן. בפעם אחרת טיול שלוח רסן ועוצמה הפנימיים לעומת זאת, תמיד מבקשים ממני חיבור. תשוקה ואהבה. הקשבה עמוקה. נוכחות של קרבה, ביטחון ואמון. תקשורת פתוחה. כל אלה מייצרים תנאים מיטיבים לשחרור שליטה.
תמיד ידעתי שכך אני מקבלת מהחיים, פועלת ונותנת באופן המיטיב ביותר עבורי. וכך, אני יוצאת עכשיו לחקירה, במטרה לאפשר את התנאים האוהבים ביותר עבורי לרגע הזה. ליצור “מרחב מוגן”, במינימום “התערבות חיצונית” בדמות של שליטה שכלית, רעיונות או אג’נדות. על מנת לאפשר לפרק החדש בחיי, לבוא לידי ביטוי ברכות ובעוצמה. בין אם זה בדרכים ותוך כדי תנועה. לבין אם בבית מושלם לנוח בו, לתקופה קצרה או ארוכה.
מה שבטוח.. הבושה הולכת וקטנה רק מעצם ההכרה בצרכים העמוקים והאמיתיים שלי. החיבור ביני לבין עצמי הופך להיות קרוב מאי פעם. וחווית החיים הולכת ונהית יותר ויותר מלאה ושלמה. הרבה בזכות היכרות אמיתית ומעמיקה. לצד תשוקה, רעיונות, ודרכים חדשות לפעולה שמתגלים תוך כדי הדרך.
(