אגלה לכם סוד.. אני רועדת מפחד עכשיו. כל הכאבים של חיי עולים בי בסדרה. מסתדרים שורות שורות. אני שרה וחוגגת את היצירה שלי בחדרי חדרים כבר הרבה מאוד זמן. ומרגישה שאחרי כל הזמן הזה.. משהו מבקש להיוולד.

אמאמא ממש קשה לי לרדת לאדמה לבד, עם דברים כל כך חשופים ופגיעים. ובא לי למגנט את השפע שאני מתוך אמת. אז אני רוצה שתזמינו אותי – להרצות. לשתף. לדבר. על כל נושא שעולה בכם. שאחרי שאתם קוראים אותי/שומעים אותי שרה וכו’.. ואתם מרגישים רצון לשמוע אותי מדברת עליו.

הערב הזה יכלול הרבה שירה. מעט שיחה. והרצאה של בין 45 דקות לשעה ורבע. אני מכוונת להפוך אותה למפגש חי מול קהל. אתם שותפים לה, כי אתם מדברים. חווים. שומעים. רוקדים איתי. אולי אלוהים יודעת.. אפילו בוכים איתי.
אני רוצה ומכוונת שזה יהיה סוחף ומרגש. אבל אולי יתחיל פשוט כהרצאה.
גם לי לוקח זמן להיחשף. להתפשט מעל במה.

חלק בי אומר לי נחרצות שאני לא ראויה. ומי אני שאשיר מעל במה? אני אפילו לא מנגנת בצורה מקצועית (כנראה שיהיה לי ליווי. ומרגיש לי שזה יהיה מעשה אהבה חי מעל במה).
חלק אחר אומר שזה לא בטוח לי להיחשף בצורה כזאת. שזה לא מגובש מספיק. וכו’…

מה איכפת לי? אני תפקידי להמשיך לרעוד. לפחד. להרגיש כל מה שעולה בי. ולפתוח דלת.
כמו בלידה.. אין לי מושג כמה זמן היא תימשך. כמה ארוכים יהיו הצירים.
רק דבר אחד אני יודעת.. אני מכוונת ללידה אורגזמית. וזה גם התדר שאני הולכת להעביר,
ברגע שאפסיק לבקר את עצמי. ואתחיל לשיר (עוד יותר) מתוך חיבור לנשמה וללב.

אני מרגישה שאני יודעת איך. כי זו לא “אני”, אלא משהו שחגגתי לאורך עידנים שעובר דרכי.
אני זוכרת מסדנאות שתמיד (אולי לרוב) כשאני מול קהל אנשים נשארים מהופנטים.
כן, אני גם מפחדת לאכזב. אתכם ובמיוחד אותי.
מפחדת לגלות שוב פעם שזה לא הטיימינג. שזה לא התדר הנכון וכו..
מפחדת להאמין במשהו בכל ליבי ולגלות שאחזתי באשליה.
מפחדת להעמיד פנים. לא להיות אמיתית איתי. עם הילדה הפגועה שבי שמבקשת שקט, אמון, יצירה ואהבה.
שרוצה להתאהב. ליסוע למקום רחוק ולהיעלם מהחזית הזאת.

ו… אני לא מאמינה שאני אומרת את זה.. אני מפחדת להיות מינית מעל במה.
מפחדת לסלוח לעצמי על כל הטעויות ולגלות שזה כיף. ומשחרר.
שאפשר לחגוג וליהנות בלי חשבון ולשתף את הקהל באנרגיה המזככת הזאת.
שאפילו.. אני לא צריכה מילים. רק אנרגיה וחגיגה יצירתית.

אני מפחדת לחגוג וליהנות כמו שלא עשיתי אף פעם בחיים, ולעשות מזה טונות של כסף.
ואני זורמת עם זה.. עם מה שייצא.
עם הלימוד האנרגטי הנשמתי שלי. עם הלימוד שלי לגבי מילים, משמעותן ותפקידן בחיים שלי כרגע.
איך לדייק אותן עד כדי כך, שגם הן יזרמו מתוך אורגזמה קוסמית.

אמא’לה … אני מפחדת להיות אמיתית איתי, ובכלל לגלות שכל מה שבא לי זה לשיר וליהנות. ליצור ולצייר ולצלם סרטונים. ולא לעמוד מעל במות או להרצות.
מפחדת להיות אמיתית ולתת לכאבים שלי לעלות במפגש חי מול אנשים,
ולהתפרק מול קהל.
אבל אני יודעת.. יודעת פשוט, שקול עמוק בתוכי קורא לי לתת יותר. לעצמי. וגם לכם.

אז אני מכריזה בזאת שחגיגת – חרדת הנטישה ששלטה בחיי הגיעה לקיצה.
(לא החרדה. היא דווקא חוגגת ביג טיים, אלא השליטה שלה בי.. )
הגיע הזמן להתיידד איתה, ומי יודע/ת אולי אפילו ליהנות ממנה.
וכן, אפשר להחליט שמותר ליהנות ולחגוג ולהרגיש ולהיות חשופה,
למרות הבחירות שעשיתי לפני 4-5 שעות (שעדיין לא).
ומותר לתת לכל הפחדים האלה לעלות גם מולכם. כאן ועכשיו.

אז זהו.
מותר לכם, החל מרגע זה, ואני אפילו מזמינה אתכם בתשוקה ובסקרנות ..
להזמין הרצאות. מפגשי שירה. מפגשי השראה בתוספת יצירה.
ואנחנו נשמע ונקשיב, ונדבר על מה שעולה ורוצה לקרות.
זה אפשרי בצורה של הזמנת ערב לקבוצה שאתם מארגנים באופן עצמאי, ומזמינים אותי.
זה אפשרי אם בא לכם להפיץ אירועים שאני יוזמת ומזמינה אליהם,
תמורת השתתפות בחינם ועמלה (כשזה יקרה).

זה אפשרי עבורכם להזמין אותי לשיתופי פעולה – לכנסים, או פעילויות שאתם עורכים, אם יש לכם כבר קהל קיים ואתם מארגנים אירועים.
לכמה אנשים? מוסרת את זה לאלוהים. מבחינתי בין 14 ל30 יהיה מדהים, באותה מידה כמו בין 200 ל1000 (מקווה שלא אקבל התקף לב עם המספר האחרון 😉 ).
מה חשוב לי? קהל תומך ומפרגן שמעוניין בנושא. שהתדר מדבר אליו. קהל שמחובר ללב, או ממש רוצה ושואף להתחבר.

בשלב הזה – באזור המרכז. דרומה בסביבת רחובות.
פרדס חנה והסביבה, וצפונה עד חיפה/נהריה אם אתם אוספים אותי מהרכבת 😉
אפשר לפנות אלי בהודעה פרטית, או בנייד שלי.

נ.ב – אני יכולה כמובן להביא נושאים קונקרטיים ומוכנים “מהבית”. יש בשפע

בשנה וחצי האחרונות מצאתי את עצמי הרבה.. נושמת אותי בלי מילים. בלי תפקידים. בלי מחוייבויות שגרמו לי להרגיש כבולה למשהו חיצוני לי. בהתחלה זה היה מדהים.
הרגשתי חיה. שאני נהנית כמו שלא נהניתי מימיי. חופש חדש זרם במעמקים.
בשלב מסויים הרגשתי שעוד משהו חסר בי. משהו עמוק יותר.

התחושה שאני נפרדת עדיין פעמה בי. וההפרדה העמוקה יותר, שהיא אחדות ממשית, ביקשה להתגלם מתוכי. החוויה שאני אחת עם כולם, ואחת איתי בו זמנית.
שיש גבול ברור ויציב ביני לבין האחר, בזמן שאהבה פועמת דרכנו.

מהמקום הזה חשתי עמוק בתוכי קריאה הולכת ומתרחבת להסכים לשרת.
את האלוהות. את הנשמה שלי. ואת בני האדמ(ה).
וזה אומר לתת את עצמי. להקדיש את עצמי למשהו גדול ממני עצמי.

הדבר הראשון שקרה, זה איזשהו אוטומט מוכר –
יציאה החוצה ממני. ניסיון לחשוב מה לתת למי ואיך.
איך לחזור “לשרת” באמצעות הנתינה והעשיה שלי.
ומשהו שם הרגיש לי בגוף לא נעים. דומה לריצוי. מתאמץ.
הבנתי שזה לא הפתרון. שלא משם תבוא הבהירות.
וחזרתי למעמקים. פנימה.

מאז בכל פעם שהיה משהו שקרא לי לצאת החוצה,
אם רק הרגיש לי לא נכון או לא מדוייק – חזרתי לנשימה העמוקה.
אלי הבייתה.

למדתי איך להגיד לא לאחר, וכן לעצמי, בעוד רובד.
מתוך חיבור לבריאה שפועמת דרכי, בגופי. ברחמי..
ידעתי שמה שסוגר או מכווץ אותי. לא טוב, לא עבורי ולא עבור האדם שמולי.

למדתי להקשיב עד כדי כך … שאהבתי אותי יותר ויותר. ויותר.
כל סרוב היה “כן” עצום עבורי, למה שמשרת דרכי, עבורי ועבור מי שמולי.

כך נזכרתי שלעולם לעשות מה שכיף לי, וטוב לי, הוא שירות למען האחר.
שזה מה ש”הם” מבקשים ממני באמת –
אותי. את מי שאני. את האמת שבי.
את האלוהות שפועמת בי. מרגישה וחשה דרכי, את עצמה.

ועכשיו.. ככל שעובר הזמן יש קריאה הולכת וגוברת להתקרקע.
ואני מתפללת שאדע לחזור לעשיה מתוך אותו מקום בדיוק.

שזוכר שאין לי מה להתעסק כבר באף אחד אחר.
לנסות לשנות לטובה חיים של אנשים. לטפל במישהו או לייעץ עצות.
שאין לי מה ללמד אף אדם,
את מה שעדיין לא למדתי או לומדת בזמן אמת בעצמי.

אני בשיא הכנות והאמת, מרגישה לא בנוח לחזור למצב תודעה של מובילת דרך כלשהי. למרות שיודעת שזו המציאות,
כי הבריאה מלמדת אותי דרך חיים מאוד ברורה וספציפית.
דרך תדר, חווית חיים, הסברים ומילים.

נכון לרגע זה אני הכי מרגישה נעים להיות מי שאני.
להלך את דרכי. ולתת השראה לאחרים דרך … פשוט להראות את עצמי.
וזה לא כי אני מתעסקת בי מבוקר עד ערב,
למרות שלפעמים כך נדמה ומרגיש.

זה כי דרך ההתבוננות פנימה ושיתוף התובנות והחוויות,
אני מתעסקת בכל העולם כולו. בכל אדם שחי פה על הכדור.
בכל נושא ועניין אפשרי שיצא לי לפגוש בי,
אני נותנת אמת או שקר.
חוויה מטלטלת או משנת חיים עבור אדם אחר.
השראה, כוח מגנטי של משיכה.
או דחיה ומראה מרחיקה, למי ומה שלא רוצה להיות כמוני.

וזה מבחינתי השירות האמיתי. להיות ולהיראות.
לתת לעצמי. לתת לאחר כשבא לי מעומק הלב. ורק את מה וכמה שמרגיש לי.
לתת בנדיבות, בלי גבולות, כשכך מרגיש, ולא לאחוז בתוצאות.
והעיקר, ולפני הכל, להרשות לעצמי לקבל,
שזה מה שמאתגר אותי רוב החיים.
לאפשר שפע לבריאה דרך זה שאני מרגישה רצויה, אהובה וראויה,
לקבל את כל השפע שיש –

של אהבה, מיניות, כסף. השראה, לימוד.
אוכל, בית מדהים, רכב וראייה בריאה. של זוגיות מופלאה ומעוררת התפעלות והשראה. של עשיה שופעת. של תזרים מזומנים אנרגטי שזורם אלי בלי מאמץ. בלי עודף עשיה.
של הנאה. טיולים, נסיעות. טבע. ריקוד לצלילי מוסיקה מפעימה.
ושירה אינסופית שלא נגמרת.

של ילדים מדהימים בהמשך הדרך.. או בקרוב(מי יודע/ת) ומשפחה מעוררת השראה. של עסק בתדר גבוה שמניב כסף ברווחים עצומים כמו שלא ידעתי אפילו לדמיין. והשקעות רווחיות וחכמות. וכל זה..
שמהדהד שפע לכל מי ומה שסביבי בנדיבות.

ובעיקר שפע של אהבה..
של יצירה טבעית שזורמת ונובעת בתדר הכי טבעי שיש.
התרחבות להיות עוד ועוד האהבה שאני. יד ביד או לצד האחר(ים).
ופשוט להרשות לעצמי להתענג ולחגוג את עצם קיומי ומהותי.
כאן על פני האדמה.

להיכנע לתנועה היצירתית הטבעית דורש את האומץ הכי גדול. כי היא מבקשת מאיתנו לגעת בעומק. להתמסר אל הלא נודע. וליצור בלי מאמץ (רק ככה אפשר) את מה שעולה מבפנים, מתוך ההשראה האלוהית-הפנימית.

ושם במעיין העוצמה הפנימית אנחנו פוגשים את עצמנו ערומים. חשופים. פגיעים. מחוברים ומנותקים בו זמנית. כי הכל צף ועולה מבפנים.
שם סוף סוף רואים. רואים הכל. הכל פתוח. הכל ננגע. מבעבע. חי.
רוטט. ומרגיש אחרת. אחרת לגמרי מאשר לבחור ולהחליט – “לשם הולכים”. “את זה אני רוצה כתוצר סופי”. ו”ככה!” זה הולך להיראות.

מתנועה כזאת של שליטה, אנחנו יוצרים הרבה פעמים מהמיינד. מהתנגדויות פנימיות. מחוסר בשלות. מניסיון להגיע לאנשהו.
להשיג דברים. להגיע למטרות. כמה מאמץ יש בזה.

בעוד שבו זמנית.. יש בתוכנו מעיין נובע של עוצמה יצירתית טבעית.
חופשיה, מבעבעת וחיה.
אותה האחת שאיתה אפשר להגיע גם למטרות בלי מאמץ.
כל עוד המטרה עלתה ונבעה מתוך אותו מעיין אמת אינסופי.

כל עוד הקשבנו. התקרבנו. התחברנו. ואיפשרנו למה שיש בתוכנו לצאת.. לנבוע כמו שזה. בלי ניסיון מוגזם לכוון, לדייק ולמקד.

העוצמה היצירתיות ממקדת אותנו בטבעיות.
בלי מילים. בלי שליטה. בלי סלידה מהמציאות. בלי התנגדות מיותרת.
פשוט להיות.. והכל כבר קורה ונובע מבפנים.

מה כן עושה בתנועה הזאת את ההבדל?

ה ת מ ס ר ו ת. לזה שלא תמיד התכניות שלנו יקרו כפי שחשבנו.
שלא תמיד ידענו לאן אנחנו הולכים באמת, גם כשכבר היינו בטוחים שהדרך ידועה.
זה כמו להלך במסלול מלא קסמים וליהנות מהדרך,
ולאפשר למטרות, להחלטות, לידיעות להתסדר מעצמן.
בלי להתעסק במה יש לי ומה אין לי עכשיו.

ויחד עם זאת, כן לכוון במדויק, דרך הבעת כוונה,
מה המהות שאליה אני מכוונת?
איך אני בוחרת להרגיש תוך כדי הדרך?
איך החיים שלי נראים בזמן שאני מתקדמת לעבר מטרה?
וכאן.. אוו כאן נולד הקסם הכי גדול!

כי כשאנחנו בלי שליטה, ויחד עם זאת, יש ידיעה ברורה “לאן” אנחנו הולכים. כאן התכנית האלוהית מתערבת לטובתנו ולוקחת אותנו אל המטרות הכי ברורות, בדרך הכי נוחה, נעימה ומרפה (מלשון הרפיה).
אין התעסקות. אין מאמץ. לא צריך אפילו מילים אם לא רוצים.
הכל בא לעברנו.
בקצב פעימות הטבע.

והטבע… אוו הטבע הקסום.
הוא/היא יודע-ת. הכי טוב.
הכי מרגש והכי מענג שיש. הכל כבר קרה מזמן ממילא, במימד זה או אחר.

רק שעכשיו איפשרנו לעצמנו, סוף סוף, להסתנכרן עם המציאות הכי מענגת שנוצרה בעבורנו. ולהלך בה בחופשיות.
כמו ילדים שמצאו את צוף הפרח.
ורק שותים, נהנים מהצבעים של הפרפרים.
ומשחקים

בימים האחרונים אני נמצאת בדירה של חברים אהובים, שהם ממש כמו משפחה בשבילי, בשכונת פלורנטין בתל אביב. שנתיים מהחיים שלי העברתי בשכונה החמימה-מדליקה-מחוספסת הזאת, שיש בה שפע מכל הכיוונים. ואני זוכרת את הימים כאן כמעורבים- מצד אחד היה לי כיף ממש ומעניין! מצד שני, הרגשתי בדידות קיומית בסיסית תמידית. כי חייתי לבד. ומלבד כמה חברים טובים קבועים, הייתי מנותקת לחלוטין מ”בני השבט” שלי (פעם לא ידעתי אפילו שיש לי כאלה).

אני זוכרת את הימים האלה, שהתחילו לפני כשמונה שנים, כמלאים בחוויות חדשות ומרגשות. הליכות ארוכות ברחובות. חיפוש אחר תחומי עניין מגוונים. כתיבת בלוג ראשון בנענע בלוגים, אחד חסר פנים וזהות חשופה אמיתית. ריקוד במועדונים ובברים תל אביבים (זה כבר היה לקראת סוף תקופת הבליינות שלי, וכמעט ולא היה נוכח בחיי). שעות של רביצה בעלמה ביץ, חוף הים האהוב עלי שצמוד ליפו.

מגורים בדירת החדר החמימה והביתית שלי, שזימנתי תוך יום כששמרתי על כלבה בשם “יוליה” (בחיי! 😀) בנווה צדק. מיד אחרי הנחיתה מטיול ארוך שכלל שנת מגורים בניו יורק, ואחיה טיול של חצי שנה בדרום ומרכז אמריקה. לבד. הכל לבד. אני עם עצמי. בונה את הזהות שלי. את זכות הקיום שלי. את השקט שלי בתוכי. וואו ! אשכרא חייתי חיים.

ועכשיו שאני מסתובבת פה. וגם גרה פה שוב פתאום.. (איזה טריף ! )
אני קולטת – “וואו!” כל כך הרבה ממה שבכיתי והתפללתי אליו אז, נוכח בחיים שלי עכשיו.

הרי את הדירה ההיא עזבתי אחרי שביקרתי בהודו, והחלטתי לעשות רק את מה שאני אוהבת בשביל כסף. והנה שוב מסיימת שנה כזאת, שבה הלכתי עוד יותר עמוק עם הדיוק הזה.. ודברים סוף סוווף מתחברים ומתבהרים בתוכי.

והאנשים המדהימים שמקיפים אותי. כ מ ו י ו ת של אחים ואחיות,
שלאן שאני רק הולכת בארץ (בטוחה שגם בעולם) הם סובבים ומקיפים אותי באור גדול.

חיים שמלאים בחגיגה אמיתית של לב ועונג אינסופי שנובעים מבפנים.
וכל השאר זה כבר הבונוס.
ואני שמממשת את החלומות הכי הזויים, שאז אפילו לא ידעתי שהיו לי.

מי בכלל חשב אז על לגור בטבע..? אבל הלב שלי תמיד ביקש.
ומי בכלל האמין שאני הולכת לשיר? אבל עוד בגיל חמש הצטלמתי לצד אבא שלי האהוב, שהוא מוסיקאי, על הבמה מחזיקה מיקרופון בחוסר ביטחון משווע.
.
ומי בכלל האמין שיהיו לי מערכות יחסים כל כך מורכבות (לטובה), מעניינות, מפתחות ומצמיחות, עם כל כך הרבה אנשים מדהימים?
מי האמין שיהיו בתוכי כל כך הרבה חיבורים בין שמים לאדמה.
וקשרים בעולם העסקי, שממנו מזמן כבר הספקתי להתרחק, כי בניתי את התשתית שלי גם שם.

ומי האמין שאני אהיה כל כך חזקה, יציבה .. מרגישה אלוהית ואנושית, ולפעמים הכי איכסה ומעפנה, וגם אז אוהבת אותי מאוד.

ומי האמין שהגוף שלי, שממנו הייתי מנותקת במשך כל אותן שנים,
יהפוך להיות הבית היחידי שלי, שאיתו ומתוכו אני חיה, חוגגת ומעונגת.

ומי האמין שייקח לי עוד יומיים מלאים, לשבת פה ולאסוף את כל פיסות האנשים, היצירות, המהויות הפנימיות, השפע הרגשי והחומרי, כדי ליצור פסיפס אמיתי וזוהר, של כל מה שיש לי להודות עליו בחיים.

מי היה מאמין .. כי חיי היו מלאים בכל כך הרבה כאב, ניתוק והדחקה רגשית,
שרק אלוהים יכל לעזור לי. והוא והיא ואני.. עשינו עבודה טובה באמת.

אלוהימ-ה. תודה. פשוט תודה על כל מי שאני. על מי שאיתי ולצידי.
על החיים המדהימים והכל כך לא מובנים מאיליהם שזכיתי לחגוג ולחיות ולבכות.. ותודה על החיים שעוד מחכים לי.
כי זה רק הולך ונהיה יותר מדהים.

אז מה יכול להיות אפילו עוד יותר מדהים מזה?
ומה עוד אפשרי עבורי? איזה אנשים מדהימים עוד אפגוש?
ואיזה כיף יהיה לי כשאהובי הפיזי שאותו (נראה לי 😉 ) עוד לא פגשתי יהיה איתי?

ורק מזכירה לעצמי ולכם.. שאפשר להרפות ולנוח.
אפשר ליהנות. לחגוג ולהתענג. כל מה שאין לנו עדיין.. זמנו יגיע.
והרגע הזה.. הנדיר. היקר ערך.
שבו אנחנו מייצרים את המחר.. הוא זה החיים.

ואפשר מותר ורצוי לתת אמון. להאמין בתשוקות הפנימיות העמוקות שלנו,
שיובילו אותנו למרחבים מופלאים של שקט, אינטימיות ואמת פנימית.

וגם אם לחלק מהדברים לוקח יותר זמן.. זה רק כי זהו מסע חיים.

ולעולם לעולם לעולם.. אל לנו לוותר על התפילות שלנו.
ועל הנחישות שלנו בדרך.. לחגוג ולחיות את החיים שתמיד רצינו.
יום יום. רגע רגע. צעד צעד.

הלוואי והייתי זוכרת ויודעת את זה אז.. לפני שמונה שנים..
הלוואי והייתי יכולה לקבל הצצה על המהות האמיתית שלי. ויודעת להרפות. ולו טיפה יותר..
בזמן שאני צועדת בנחישות בלתי מתפשרת לעבר המטרות שלי.