תגית: נשיות

את כולם יחד, אני יכולה לזהות כרגע כ”תשתית והוויה לחיים שתמיד דמיינתי את עצמי חיה, ולא ידעתי לבקש במילים”. בהודיה שפתאום כל כך הרבה מהם מתקיימים בו זמנית!

במציאות של השנים האחרונות, הרבה נתתי לזרימה להוביל אותי מדבר לדבר, ממטרה למטרה. בלי “להחזיק” שום דבר מוגדר. בדיעבד, התמקדתי בהרגשה ולא בתוצאה. למדתי גבולות והקשבה עמוקה ורדיקאלית. זיקקתי את *המהות האנרגטית* שממנה אני בוחרת לחיות את החיים. והבנתי מה חשוב לי באמת, ומה יכול ללכת.

בו זמנית, במציאות הנעימה והמסקרנת הזאת לא היה מקום לחלום ולהגשים חלומות אחרים. אולי גדולים יותר. ואולי פשוט כאלה שמשקפים את השלב הבא – “מבנים” ברורים ומוגדרים 😊
מבנים שתומכים ביצירה מהותית, מספקת ומשמחת שמבקשת לקרות דרכי, כבר הרבה שנים. ואני.. רק עכשיו מבשילה לקלוט מה היא ב א מ ת רוצה ומבקשת.

תחילת השנה הזאת הייתה חד משמעית במסר שלה: נדרש ממני להקשיב לרצון האמיץ והמהותי שלי, ולמקד את האנרגיה היצירתית העצומה שלי לכיוון ולמטרה.
למה? כי כדי למקסם את הניסים שכבר קורים בחיי, בתודעה של המימד החמישי והשישי, אל הרמה הבאה, נדרשים מבנים יציבים.

מה זה אומר בפועל? שמציאות מרהיבה, מרתקת, משמחת וקסומה, הרבה מעבר לזו שאליה אני רגילה, מבקשת לקרות סביבי.
היא מפילה לסתות בקסם שלה 😆 מאפשרת ביטוי של עוצמה מאוד חזקה. ונדרשת מנוחה פנימית מוחלטת בתוכה, שמתאפשרת אך ורק בתנאים ספציפיים.

אז אני מאחלת לעצמי (וגם למי מביניכם שמדויק לו או לה 🐝 ! ) השנה, להזין את האנרגיה הרגשית והיצירתית ישירות מרמת הנשמה שלי. ומתוך הקשבה בלתי מתפשרת *להעיז הרבה יותר*.
לפעול ולעשות בניגוד למה שאני “מכירה, ו”חושבת על עצמי”, בהתאמה למי שאני באמת.
ותוך כדי לבקש ! קונקרטי, ברור ומוגדר יותר – מה *בדיוק* אני רוצה.

לבקש *לא רק* את האנרגיה וההרגשה המדהימה של הדברים שבא לי עליהם. נכון שהיא זו שהכי חשובה. וש*אותה* ביקשתי להרגיש עמוק בפנים, יותר מכל דבר אחר. אלא שהיא כבר נחה עמוק וברור בבטן ובלב שלי. והגיע הזמן להתרחב ממנה אל הרמה הבאה.

אז כאן ועכשיו אני מסכימה להיפרד מהרעיונות הישנים שלי, ולהיפתח לחדש. ליצור בהתאמה מדויקת למי שאני היום, מסגרות משמחות להגשמה של פרויקטים יצירתיים מלהיבים. כאלה שנבחרו מתוך שלל הזדמנויות פתוחות, למטרה שמרחיבה את ליבי. לאפשר לאגו שלי להישמע לאהבה, שמובילה את הקצב ואת אופן ההגשמה.

לאפשר לקירבה שבחיי להתרחב. לאינטימיות לתמוך, ולמלא בחום ובמגע את הקרקוע ביצירה החדשה. ולעצמי להלך את הרצון המתממש הזה בענווה, ויחד עם זאת במלוא העוצמה. בלי פשרה.

תודה על שותפיי לדרך, שהם אור אינסופי, בוהק וצלול. על הפרוייקטים המשותפים והמסתוריים שלנו שהיקום רוקם. על הגיוון, העניין המשותף, ועל ההתרגשות הגוברת.

ותודה .. על הוצאה לאור בטיימינג המדויק. בשפע שנפתח בקלות, כמו צחוק ילדים מתגלגל. וקולות עונג של אישה שגומרת.

אנשים שעוסקים ב”שליחות עם משמעות”, שהתגלתה אחרי שנים של ציפיה, ייאוש וחיפושים קדחניים. כשלמרבה האירוניה, בעוד זמן מה אותה אחת עתידה להפיל אותם לקרשים. להשאירם בחובות – פיזיים, אנרגטיים וכלכליים, כי בתהליך ההגשמה הם שכחו לאהוב את עצמם, ולהקשיב לצורכיהם ולרצונם.

ובעיקר … מסתובבים בינינו אנשים שמכורים לסטרס ולכאב. שמאמינים שהבחירה שלהם חייבת להיות דומה לזו של האנשים בסביבתם. שמעבירים את שנותיהם היפות בלרצות אחרים. בין אם את “אנשי המיינסטרים”, או את חברי ה”קהילה הרוחנית” שאליה הם שייכים, המדקלמת סיסמאות של “אור ואהבה”.

כמה מאיתנו מתביישים בפער הגדול הזה, שלפעמים נפער מתחת לרגליינו באמצע החיים?
אצלי הבושה הזאת עלתה לא מעט פעמים לאורך השנים. עד ששמטתי הכל. עד שוויתרתי על הכובד המשקל והרצינות היתרה ב”מסע ההגשמה”. ופשוט הזכרתי לעצמי מה אני ב א מ ת באמת רוצה.
(וממשיכה, כמובן, להזכיר כל כמה שעות, כי כל כך קל לשכוח אותי במרדף הבא).

כמה מאיתנו מתביישים בילדים המתוקים שבפנים, שרק מבקשים ליהנות מהחיים בפשטות..?
למרות שבקשה להנאה זוהי גאונות לשמה! הוכחה חיה לכך שלמרות הרעש החזק שמסביב, אנחנו ערים, נוכחים ומחוברים.

מתחת לכל הקולות, השאיפות והמגננות, יש בתוכנו עולם שלם של התמסרות ואהבה. עולם פתוח, ולעיתים קרובות פשוט הרבה מעבר למה שעד היום נגלה.

עולם שכולו השראה. שמה שיש בו טעים לנו ונעים. ממגנט אותנו ועושה לנו “וואוו” פנימי שאינו תלוי בדבר. זה הדבר הזה שאם נשמע את הצליל שלו ממרחקים. או נרגיש את הניחוח שלו מתקרב ובא..
מייד נשכח איפה היינו לפני רגע, ונרוץ לשחק בו. כן, דווקא בו, על פני כל הדברים ה”חשובים” יותר.

זהו זה יקיריי. שם…נמצא הדבר הזה.. שאין לו שום משמעות,
מלבד זה שהוא מאפשר לנו להזרים דרכנו עוד עונג. יותר אנרגית חיים.
יותר תשוקה. יותר השראה חיה.

ועל הדרך ממש…
להוות יותר השפעה חיובית על העולם. יותר הנאה ותרומה גם לאחרים.

את מה שבאמת חשוב, כבר עשיתם. בחרתם להגיע לכאן ולהיות אתם.
בזאת הנקודה, כל תפקיד אשלייתי שהיה להם על הכתפיים ירד.
הסרט השתנה. מעתה והלאה תפקידכם וייעודכם היחיד … הוא אהבה.

נראה לכם הזוי, שאתם שיושבים עכשיו בשדות, מטיילים בחו”ל, או שרים לחבר או לחברה אחת בבית, משפיעים על העולם לפחות כמו ההוא שעומד מול קהל מעל במות ענק? אני מבינה לגמרי. זה כי אנחנו חיים בהתניה חברתית מטורפת, על מה זה אומר להשפיע ו”להגשים את הייעוד”.

האמת היא שאם אתם באמת שלמים עם איפה שאתם נמצאים. נהנים שם. ובוחרים במה שאתם עושים בלב שלם, אפילו כשלמראית עין זה “בקטן”.

אתם משפיעים פי כמה וכמה, מאותו אחד שחי את הקהל הגדול. עובד סביב השעון, מקבל אינסוף מחמאות, אבל משהו בסופו של יום חסר. או לא לגמרי יושב שלם.
למה? כי אם אותו אחד פועל מתוך התניה תרבותית, והפך את עורו ואת חייו כדי להגיע לאן שהגיע, למרות שהנשמה שלו בכלל קראה לו למקום אחר.. אז זו האנרגיה שהוא מגדיל בעולם: של מרדף. ריצוי. שקר כלשהו במסכה נוצצת.

לעומת מי שחי במלאות ובשלמות, שמשדר לעולם אנרגיה של רווחה, של רגיעה. של שלמות ושל שמחה *בכל רגע נתון*.

כמובן שאם הקריאה העמוקה שלכם היא לעשות בומים גדולים, רעש וצלצולים, ואתם מרגישים התרחבות והתרגשות אל מולה, נפלא!! עופו על זה בענק.
לעומת זאת, אם השקט שממלא אתכם חשוב לכם יותר ברמת המהות. אז זוהי הנתינה הכי גדולה שלכם לאנושות בזה הרגע. וגם זה נתון לשינוי.

תודה לאלה הגיעה התקופה שהשיט הרוח’ני מתחיל להתפורר לרסיסים. יחד עם הרדיפה הקולקטיבית, חסרת הפרופורציה, אחרי הכרה, הצלחה וכסף.

שימו לב איפה אתם נמצאים, ולאן אתם באמת ב א מ ת רוצים ללכת?
בהנחה שכל ההשפעה שבעולם כבר קרתה.
שכל החובות שלכם נגמרו. שלא נשאר לכם מה לעשות פה.
ולא, אף אחד לא באמת “צריך” אתכם.

במציאות שבה אתם חופשיים לחלוטין… מה הייתם עושים?
לאן הייתם הולכים?
מי אתם ואיך הייתם חיים בתסריט שכזה?

ברוכים הבאים לעולם החדש שכבר כאן. כולנו מפוטרים מתפקידינו הישנים. אין יותר מה להשיג, לאן להגיע או במה לטפל. כל הריפוי כבר קרה. המרדף אחרי ההגשמה יושב מפהק לו משעמום באיזו פינה.
סוף סוף אפשר פשוט … לחיות. איזה כיף לנו 😊 כמה עונג 😍