כתיבה זורמת כנביעת תשוקה

עם כמה שאני מאסטרית של ביטוי, לפעמים מילים לא באות לי בקלות. כי אני זוהרת הכי גבוה והכי עוצמתי, גם (ואולי בעיקר) בלי מילים. בייחוד כשאין לי מה “לעורר באחרים” או מה להסביר. לפעמים כל מה שבא לי בעולם הזה, זה להניע אנרגיה מינית. אנרגיית חיים חגיגית, שאינה ניזונה מסיפורים, חישובים או מספרים. שמאפשרת לי להביע אהבה פתוחה ושמחת חיים.

השנה גיליתי עוד יותר.. עד כמה זה משמעותי. מאיזה עולם פנימי אני שרה. מדברת. כותבת. האם אני נמצאת ברוב המקרים בראש? בעננים? בתכניות או ביעדים? או נותנת לגוף שלי להניע אנרגיה מהותית. כזאת שיש לה חשיפה מיידית. שאין לה אג’נדה שמרחיקה, “מזיזה עניינים”, או מנסה להגיע לתוצאות או ליעדים.

ברוב המקרים, הטקסטים שהכי הדליקו אותי. שכתבתי בלי שום סיפור או סיבות מאחוריהם, היו אלה שנראו ומיגנטו אליהם הכי הרבה אנשים.

ברוב המקרים, את אלה ממש, כתבתי כשהייתי בתדר אורגזמי לחלוטין.
אין שם שום סיפוק בעצם “הפרסום” או “התוצאה” של אותן מילים.. אלא בעצם זה, שאני פשוט נהנית לשהות במרחב ההרמוניה הפנימי שבתוכי. ומשם.. להאיר אנשים.
ובו זמנית.. לבטא אותי כמו שאני.

מה מאפשר לחוות את התדר הזה לאורך שנים?
לחיות אותו ולחגוג אותו על בסיס יומי, מבלי לוותר על רגישות ופגיעות אמיתית?
מבלי להפוך להיות “מנטורית” שהופכת את זה לכלים ממריאים וזוהרים?
(אלא אם כן, זו בדיוק בחירת הנשמה שלי ושל האנשים שמתרחבים לצידי)
מה מאפשר פשוט לנוע את זה, ולנוח תוך כדי החיים?
ואיך אפשר להפוך את זה למקפצה לבסיס כלכלי? בלי לעשות מזה אגו גדול שמבקש הכרה, פרסום אינסופי, וחיים שאין בהם רגע להרים את העיניים ולראות את השמים והכוכבים?

אני מאחלת לעצמי לקבל, להכיל ולהסכים לאפשרות לגלות את זה השנה.
הפעם לא רק בעולמי הפנימי.. (לפעמים זה קצת יותר מדי בשבילי לעשות לבד).
אלא ביחד. במרחב הכי הרמוני, אנושי ואלוהי בו זמנית.

לחוות את המסתורין הגדול. את אי הידיעה של הכלים האנרגטיים העצומים האלה. ללמוד לפעול מתוכם בענווה. בלי טלטלה.
אלא באדמה יצירתית יציבה.
ובכך לאפשר לאהבה לגדול, ולהתעצם בעולמי ובעולמם של האמיצים שהולכים יחד איתי.
ורוקדים את בחירת הנשמה.

הדרכה שהיא עונג

השנה נשברה בי האמונה האחרונה שאני “לא ראויה”. שאני “לא רצויה” כמו שאני. שאני “לא נאהבת” נטו בזכות האהבה שבי, לעומת.. בזכות משהו שאני חייבת לעשות או לתת. אני כותבת את זה.. ובו זמנית מרימה גבה: “איך זה שהמילים האלה נכתבות דרכי, דווקא בתקופה שהאמונות האלה מרימות ראש וכביכול עולות קומה?”. עד ש… אני צופה במה שקרה השנה, שגרם לי מצד אחד ליהשאר קצת “בצד של מרכז העניינים”. ומצד שני- החלטית ונחושה, לחיות את החיים שלי *כמו שאני רוצה*.

השנה אמרתי “לא” יותר פעמים ממה שאני יכולה לספור. עד רמה רדיקאלית וחסרת הגיון לחלוטין. הבנתי סופית למה.. ומה היה השנה שדרש את ה”לא” הנחרץ שלי כל כך הרבה. כל כך ברור ונחוש. עם או בלי מילים… רק בחודשים האחרונים.

תחת הכותרת הבומבסטית הזאת.. עומדות המילים – שליטה תודעתית.
בחירה חופשית ו… אהבה.

אהבה שאין לה גבולות. והיא תחצה קילומטרים ומיילים כדי להקשיב לרצונה. במקום להתכופף למשמע פיתויים, שבין היתר מבטיחים אושר ועושר. ערימות של כסף והכרה. ושליטה. בעודה כמלה בניסיון לעמוד בסטנדרטים. וב”תפקידים”, שבזמן אמת, כמעט ואי אפשר להבין שהם מתקיימים.. כשכל זה קורה כתוצאה מתזוזה קטנה ולא מדויקת, מ*ה*תפקיד האמיתי, שהוא התגלמות הרצון הנשמתי.

כמעט ואין אפשרות לזהות אותו, אלא אם כן ההקשבה פנימה עומדת ראשונה לפני כולם – כל הקולות “המרעישים” הפנימיים והחיצוניים. הקשבה, גם רדיקאלית אם צריך, לאינטואיציה ולקול הפנימי, לרוב יגלו לנו מהו בדיוק האיזון הנכון לנו. מה הלב שלנו מבקש שיתקיים סביבנו כתנאים חיצוניים להגשמתו. ומהי הבחירה האמיתית, לעומת הפחד הכי גדול, שמבקש להזיז אותנו מהצלחה כלכלית, שקשורה באותו רצון.

כל הסחרחרה של ה”פיתויים” שחוויתי, הגיעו לחיי בעיצומה של תקופת חופש וסיפוק, שבה חייתי בשלווה עדינה ובשלמות עם מהותי. בתנועה די אינטנסיבית שביקשה ממני להתמסר לרצוני, במקום לאפשר חזרה לאורח החיים שחייתי בעבר, בדירה בעיר. אורח חיים מנותק יותר מאנשים ודי בודד. ו ה ר ב ה פחות מלהיב ומרגש מזה שחגגתי מעל שנה, מהרגע שהעברתי את הדירה למחסן, והשכרתי אותה.

באותה התקופה, שבה הרווחתי שכר דירה במקום לשלם אותו, יצרתי המון, וזכיתי לחוות חיים של שיתוף פעולה ויחד אמיתי..
הגיעו אלי, בין היתר, “הצעות עסקיות” לא רלוונטיות. הזמנות לשיתופי פעולה “פרקטיים” שהסתיימו בהתרוקנות אנרגטית. והדרכות אנרגטיות עצומות מימדים, שהעבירו אלי תכניות עסקיות. ושלחו אלי שותפים פונטציאליים לממש איתם את אותם הרווחים.

עד ש… נפגשתי עם האמת העמוקה ביותר שלי. וביקשתי שהשפע והרווחה הכלכלית שאני מבקשת, יבואו מבחירת הלב והנשמה.
שהכסף יזרום אלי כנביעה, שתאפשר לגוף שלי להתרווח ולהרגיש שמחה, התרחבות והנהגה מבחירה.
ביקשתי לעשות אהבה עם אלוהים ולקבל על זה כסף.
להתמסר לאורגזמה קוסמית ולהרוויח ממנה כ ל מה שהנשמה שלי ביקשה. לא רק “שורה תחתונה” בחשבון הבנק וקהילה עצומה.

אלא גם… רמה אחת מעל כל מה שלמדתי עד עכשיו..:

איך להיות אישה מתפנקת. עשירה ומאושרת. מתוך בחירת הנשמה?
בתדריכים של התדר המילולי, הקרוב ביותר לאהבה שאני מכירה.
ובהדרכה אנרגטית שגורמת לי לרצות ממנה עוד ועוד ועוד..
הדרכה שהיא עונג.

אנחנו עדיין בסנכרון.. ההדרכה הזאת ואני. הוזמנתי במהלכה להביא אותי כמו שאני. ולי … יש רק ניסיון. בעוד כרגע אני נמצאת ב”מגרש אי הידיעה של הגדולים”.
התבקשתי להסמיך אנשים ללכת את הדרך הזאת יחד איתי, בצורה לא שגרתית. מה שמסתבר אני עושה באופן טבעי כבר 13 שנים.. ובהחלט להמשיך להניע אנרגיה.. בתוך חיים שמניעים אותי לפעולה. ומעלים לי בבוקר חיוך על הפנים. בזמן שאני איתי – באהבה. בחמלה ובתמיכה עצומה.

סקרנית ממש.. מי השותפים והשותפות שילכו את הדרך הזאת יחד איתי…? 
מה שבטוח… כבר מעניין.

המהפכה החדשה – אושר

2019. הדבר הכי רדיקאלי. מטלטל. חוצה עולמות. מהפכני ומשנה עולם שאנחנו יכולים לעשות… זה להיות מאושרים. להיות שמחים מעל הכל.
ללכת בעולם הזה בתדר של מלכים ומלכות. מלכות שמים ואדמה, שהיא רצון הנשמה.

הדברים הכי מופלאים שעליהם אנחנו חולמים, מחכים רק לנו שנבחר אותנו. כל מה שאנחנו מבקשים בעומק ליבנו, מבקש אותנו.

אין לנו מה לעשות, מלבד להביע כוונה לגלות – באילו דרכים מלהיבות.. האהבה הכי גדולה, האושר הכי גדול, והשפע הכי אמיץ ואמיתי שלנו, מבקשים להתגלות אלינו ולהתגשם דרכינו בחיים, ממש עכשיו…?
לבחור בזה בנחישות. ולהתהלך על האדמה בידיעה שזה כבר קרה.

מי את .. ומי אתה, שמרגישים ככה כבר עכשיו?
איך נראה מחר בבוקר? הסופש? תחילת שבוע הבא?
מהי הפעולה הראשונה שנעשתה (או לא נעשתה) בחיים כאלה?

איזה בגד נלבש היום? מה נאכל לארוחת בוקר?
איך החיים שלנו ייראו בדברים הכי גדולים וקטנים כאחד, בידיעה שזאת המציאות שאותה אנחנו חיים כבר עכשיו?

ואם זה כבר קיים…
תמיד אפשר ללכת עוד יותר לעומק. ולשאול –
מה הדבר העוצמתי הבא שמבקש להתגלות אלי,
שמעלה אותי אל הרמה הבאה – של ההגשמה? של השפע? של האושר?
להתמלא בתדר הזה.. ולחוות אותו בכל תא ותא.

ובין אם הוא לוקח פנימה עמוק עמוק, לחשיכה שמפוגגת את האשליה שעד עכשיו מנעה מזה לקרות. או לאורות ההחלטה. כל מה שנשאר לנו לעשות זה להודות, לאהוב. ופשוט לחגוג את החוויה.
הפעולה, ההשראה וההשפעה, תמיד מגיעה החל מהרגע שבו קיבלנו החלטה. ונחושים בדרכנו לפתוח את המטרה באותו תדר גבוה.

ניסים מובטחים מרצון הנשמה.
אהבה ❤️

גאונות יצירתית – מגרש משחקים חדש

בשבועות האחרונים, כשכל כך הרבה דברים שחוויתי בחיים נגמרים. מסתיימים. מתפוצצים ומתים. אני מתעסקת במה שאני קוראת לו “גאונות יצירתית”.

מקשיבה למוסיקה של אמנים פורצי דרך מבחינתי (למשל, המוסיקאי היוצר קותימן – וידאו בתגובות, והיכרות עם הגאונות שלו פה בהמשך).
לומדת לעבוד עם התשוקה בגוף, ועם האינטימיות הרגשית הפנימית, גם כשאין “סיפור” מאחורי זה. פשוט כלים שכבר קיימים בתוכי “בילד אין”, ואני משתמשת בהם בהצלחה רבה בתהליכים יצירתיים. פותחת באמצעותם את הזרם היצירתי. וכך גם בימים מאתגרים בטירוף, כשהכל מרגיש תקוע, איכשהו הדברים זזים.
.
בין היתר, אני כותבת מלא.. מתוך זרימה אינטואיטיבית. ממלאת מחברות על גבי מחברות ברעיונות צבעוניים. מציירת מפות חשיבה (תחום מטורף שפותח עולמות חדשים). “גורסת” ידע קיים ואמונות ישנות. מלמדת את עצמי לצאת מהקופסא, ולראות את כל מה שחשבתי שאני מוכנה לחתום עליו בדם ואהבה, מזווית חדשנית.

למשל.. אתמול יצרתי מבנה לתהליך יצירתי-התפתחותי, שממוספר לפי סדר מסויים מההתחלה ועד הסוף.. ואז הפכתי את סדרו – על ידי מספור השלבים מהסוף להתחלה. “וואו !” פתאום עולם חדש נגלה.

אלוהים כמה שזה מטריף אותי, להבין שהכל יכול להיות גם כמו שנדמה לי שאפשרי. וגם… הפוך מזה לחלוטין ! ועוד הרבה יותר מדהים ממה שהעליתי על דעתי.

כמובן שבתוך התהליך הזה מתעוררת בי ביקורת טבעית, כלפי צורות חיים, דרכי פעולה ו”אקסיומות” ישנות שחייתי על פיהן. הרבה רגש משתולל בפנים.

ולאט לאט אני מזהה בתוכי * סגנון חשיבה מהפכני * שתופס מקום, מבקש להזיז אותי ממקומי, ולשים אותי במטרה אמיתית.
אין לי עדיין מושג מה בדיוק קורה בה. רק שהיא מערערת לי את “השדה האנרגטי המקומי” ופותחת אותי “לעולם הרחב והרב מימדי”, שמעולם לא חוויתי. “וואו… מי זאת היוליה הזאת (או אולי שם אחר? 😉 מפלרטטת) שחיה ככה? היא נראית לי מאושרת! “

בינתיים, אחת הפנטזיות שמתעוררות בי (שכמובן שאקדיש לה פוסט אישי וראוי) זה *להתנסות בעבודה עם לופר*. אז אם יש מוסיקאי משוגע שקרא עד לכאן, יש מצב שיזרום לנו לעשות מפגש יצירה ומשחק ביחד

* ואפרופו מוסיקה – הבטחתי לספר לכם על קותימן. הוא אמן מוסיקאלי ישראלי מהפכני, שמלקט קטעי נגינה ואקפלות שירה שמפוזרות ברחבי הרשת. וממקסס אותם ליצירות מוסיקאליות מדהימות. פורץ דרך לחלוטין!
(מי בכלל היה מעלה בדעתו, לשוטט שעות על גבי ימים ברשת, ולהפוך קטעים עזובים ו”עלומי שם” לחלקי יצירות שהתפרסמו ברחבי העולם…)

מוסיפה קטע מדליק אחד להנאתכם. ו… ממשיכה “לעקוב” אחרי ההתפתחויות 😊

אהבה בגוון 2019

כל כך הרבה חלומות היו ועוד יהיו לי בחיים. נכון להיום.. רק אהבה. אהבה טהורה. בלי תוספות מיותרות. בלי דיבורים שמחברים אותי לנושאים מאוסים. בלי תנועה מתמדת כמו שהייתה. בלי רעש וצלצולים. רק אהבה. אהבה ששוטפת. מטהרת. מרפאה. משקיטה. מענגת. מחבקת. מחברת לחמלה. לאנושיות ולאלוהות כאחד.
.
רק אותה אני בוחרת בחירה מלאה. ובשבילה …אני מוכנה להתמסר ולנוח. להתמסר ולפרוץ החוצה בעוצמה. להלך ולדבר. לשמור על שתיקה. על החובות שהיו לי כתנאים ליצור, לחוות ולחלוק אותה, אני מוותרת.
את כל הרעיונות שהיו קשורים בי בחבלים של שיפוטיות ושליטה, אני משליכה.
.
את האהבה הזאת, שהיא מהותי היחידה, אני בוחרת השנה במעטפת של יצירה. של יצירתיות פורצת דרך. מרגישה אותה חזקה וחדשה באוויר.
ובשביל היצירה הזאת אני מוכנה לחגוג. לחוות ולא לדעת. לחוש ולהרגיש. להתענג ולהיות בשקט.

לרקוד בחיבור כזה גבוה, שאולי לכל האנושות אראה לעיתים כנטועה באדמה. עומדת ולא זזה. נושמת בלחישה.
רק שבפנים… האלוהות תהיה אש, רוח וסערה.

ובכל מימד של ראווה, יהיה גם מקום פגיע. פתוח ופנוי לקבל ולתת … טוהר, תום ושמחה של ילדה עשירה. ועוצמה אינסופית של בחירת נשמה עתיקה.

אני רואה אותה מתקרבת אלי ובולעת אותי. נכנסת אלי כנחשה פתלתלה. ואני אוהבת אותי ואותה בתוכי. מעל הכל.
ברוכה הבאה 2019. קחי אותי הבייתה.
עשי בי כרצון הנשמה.

מזמינה לחיי שותפיי ולשותפות יצירה, למשימת חיים חדשה.
מוכנה להיווצר מחדש בידיים של אבא שמים ואמא אדמה.
תודה על הנס והפלא, שהחזירו אותי בדיוק למקום שממנו בחרתי ללכת את החזון האמיתי שלי. תודה על החופש, על השמחה ועל החיבור לרצון האמיתי שחזר אלי בחזרה.. תודה ליצירתי המלאה.
ולמי שאיתי בחווית החיים המופלאה. תודה 

כלום יותר טוב מכמעט

“כלום” יותר טוב לי מ”כמעט” בשנה האחרונה. אני נחרצת ללכת עם התשוקה המילולית, המינית והאקסטטית שלי בחיים. וכל מה שאינו מאפשר לי לחיות את התדר הזה, ולחוות אותו בכל הרמות ובכל המימדים, אני מוצאת את עצמי… לא נלהבת לגביו. לא רואה אותי ככלי. לא כאופציה. ולא כהדרכה.

ובמקביל, קולטת שזה בזבוז אנרגיה מהותי בשבילי, לעשות כל מה שנדמה היה לי שהייתי אמורה לממש בחיים האלה כמורה, כמרפאה וכמטפלת באותו כלי. כי באמת.. אני מרגישה מאוד חזק, שכל מה שבא לי זה להיות ולהוות את אותם כלים. בלי מילים מיוחדות. בלי להסביר. בלי לשייך. בלי לשנות אף אחד.. מלבד ** את החיים שלי. את איך ש*אני* עושה את הדברים **

וזה מעלה אצלי הרבה מאוד ביקורת לאחרונה… איך אני לא נותנת מתנה כל כך גדולה שיש לי להעניק?
איך אני שומרת לעצמי הרצאות מהפכניות? נמנעת מהוצאות כלכליות מיטיבות. ומהכנסות שיכלו להגיע בעקבות אינטימיות אמיתית, שנוצרת ביני לבין מטופלים ותלמידים שמגיעים. כנסים שעמדו על הפרק, אחרי שהגיעו כל הרעיונות.. ואני … שמטתי הכל.

כי רגע לפני “היציאה לאור”, פתאום קלטתי כמה מתנשא זה מהצד שלי, לראות את אותם האנשים שנמצאים מולי. ולדבר איתם משהו שאין באפשרותי להעביר להם באופן מילולי. ולנסות לדבר על שינויים שעשיתי בחיים… בזמן שהשתמשתי בתדר, שלפי “התכנית המקורית” הייתי אמורה להעביר קדימה כמורה, רק כי חייתי בתנאים מאוד ספציפיים. תנאים שרק מעטים מסוגלים להם.
לי לקח 16 שנים להגיע לנקודה הזאת ספציפית. ובכנות אני לא מתיימרת שזה יקרה לאף אחד ברבע שנה. ובטח לא באיזה טקס או אירוע מהפכני.

וכך פתאום הרגשתי איך כל התכניות שהיו לי מאבדות משמעות. ואני נכנסת לקיפאון. ל”דיכאון”. לאבל עמוק. כי לא, בשום צורה ובשום פנים ואופן *לא* נועדתי להשתייך בעולם הזה ליחידי סגולה שיכולים.
כי כואב לי לראות את החיים בפרוד ובנפרדות כאופציה. וקלטתי שאם אמשיך באותה הדרך, בתודעת “מורה” ש”יודעת יותר” זה מה שבסופו של דבר יקרה.

כן, לרוב האנשים לוקח זמן להבין את הכלים העצומים שיש בידיים שלי.
ולא, אין לי קריאה להיות “מטפלת” באותו כלי כמו שפעם חשבתי.

כי קלטתי כמה קטן הכלי האישי שלי, מלהחזיק מרחבים טיפוליים כל כך מטלטלים ומשני חיים, כשאני עצמי בעיצומה של תנועה אינסופית.
של יצירת חיים מיניים ויצירתיים לעצמי.
כשכל מה שבא לי, זה לעוף על מוסיקה, כתיבה ויצירה.
כשאין לי כלים להרגיש ולהקשיב כמו פעם לכל מי שיושב מולי.
כשאני רק עסוקה ביצירת חיים חדשים, בתדר אחר לחלוטין. הרבה יותר חופשי, חוויתי ויצירתי מאיפה שהייתי.

אז במקום לעמוד עכשיו מול קהל, ולספר על איזו תגלית. אני יושבת בבית של אימי, כותבת “פוסט פרידה” ובוכה. בידיעה ש…אולי הפחד היה חזק ממני. ואולי פשוט נפתחתי לתודעה שהרבה יותר מתאימה לי. בול כמו כפפה ליד. ושאין לי יותר צורך פנימי בחפירות אינסופיות.
או בעמידה מול קהילה כ”נושאת הדגל” של הדרך הזאת, כמו שפעם חשבתי. ואולי זה עוד יחזור בדיוק מהכיוון השני.
אבל בינתיים משהו אחר נוצר ונברא שאינו בשליטתי.

ובא לי לשחרר את האמונה שלא מגיע לי לחיות ככה.. בלי להיות “הכלי ל”. “פורצת דרך עוצמתית” אלא כמישהי שפשוט חיה את החגיגה של החיים. ומתי שירצו אותם חיים להחזיר אלי *את הכלי האמיתי* לידיים שלי. אולי אהיה מופתעת. שמחה ומאושרת על הזכות החדשה.
ואפתח את הידיים בהודיה, שהנה זה קרה. הרבה יותר מרגש, מעניין ומרתק ממה שדמיינתי. והאמת, שאני פתוחה לרעיון שזה יקרה מהר ממה שנדמה לי. שכבר מחר אתהפך ב-180 מעלות לכיוון השני.

בינתיים, אני מרפה מכל אחיזה. בכל מה שחשבתי שיהיה ובכל מה שהיה. ומתרווחת אל מימד המנוחה היצירתית שלי. שבה אני באהבה. באדמה. מאוחדת עם רצון הנשמה שלי. נושמת ומקשיבה ללחישה ששואלת.. “מהו הדבר הבא ?”