שלוש שנים בדרכים … איך עשיתי את זה?

אחרי שלוש שנים בלי בית פיזי משלי. בלי לשלם שקל על מגורים. בוידאו הזה אני מספרת על אתגרי המסע שחוויתי. על ההנאות מהדרך. על ההחלטות שהביאו אותי לצעד הקיצוני והמופרע הזה, שבחיים לא חשבתי שאעשה.
איך הסתדרתי עם כסף, ומה השאיפה שלי בחזרה לחיים חדשים?
איך שחרור המסגרות איפשר לי לגלות עוצמות אדירות. אמונה בלתי מתפשרת. ובית אמיתי.. כזה שתמיד הולך איתי באשר אני.

מקווה ומאמינה שבקרוב ייצא לי לחשוף יותר.. קרוב יותר. עמוק יותר. ואינטימי יותר. להביא את הלב שלי.. בהרצאה על הגילויים מהתדר החוויתי והיצירתי שגיליתי בתוכי. ועל העוצמה שמתאפשרת כשמשחררים שליטה ומרפים אל החיים באהבה.

תמנון של אהבה (1245 ידיים שמרימות אותי)

מאי 2018. אמצע הלילה בכינרת. התכנסות ה-Cosmic Lovers. אחרי התחממות לצד המדורה, אני מרגישה שחייבת לטבול במים. אבל קררר. כל כך קר… עומדת עירומה על שפת האגם. עושה צעדים ראשונים פנימה. נכנסת עד המותניים .. ומרגישה שפשוט לא יכולה להמשיך. קופאת. אבל חייבת.. חייבת לטבול! ואז קולטת שלבד אין סיכוי שאעשה את זה. אבל לילה.. כולם ישנים. מי שלא.. בסדנאות.
באותו רגע רואה, את עצמי בעיניי רוחי הופכת לתמנון עם שמונה ידיים.

כלומר עוד שש ידיים, כולן פרושות לצדדים נוספות לי.
ואני.. מרימה את העיניים לשמיים שחורים זרועי כוכבים, ובכל כוחי מבקשת עזרה. בלי לדעת מאין היא תגיע ואיך.

תוך דקה מרגישה יד (אנרגטית, אבל הייתה מ א ו ד מוחשית באותו רגע) תופסת יד אחת שלי מכיוון אחד. יד שניה מתווספת אליה מכיוון אחר.
פתאום ברור לי שאני לא לבד.. נושמת לרגע לרווחה. אבל עדיין לא מצליחה לזוז. עומדת קפואה במקום. רועדת מקור.

“עוד… אני צריכה עוד” אומרת ספק בהיסוס (האם יש משהו בעולם, שיכול להכניס אותי למים קפואים עכשיו..?)
ספק באמונה (כבר היו לי נצחונות גדולים מזה בחיים 😉 ) .

באותו רגע, יד שלישית לוקחת עוד זרוע של התמנון שאני (אם קיבלתי כל כך הרבה ידיים, כנראה שהרבה מלאכה לפניי 😊).
כאן אני כבר מתחילה, בצעדים מהוססים, לזוז קדימה לכיוון המים. אבל שוב קופאת במקום די מהר.

אבל אז.. מגיעה היד הרביעית.

ואני יכולה להישבע שברגע אחד אני מתמלאת בכוחות נפש עצומים. מפסיקה להרגיש את הקור לחלוטין (!)
ובתנועה מהירה צוללת פנימה גוף מלא.

כל המתח והדחיסות שהייתה בי מתפוגגת. טובעת. נשארת במים.
ואני…

מבינה שזה השיעור של החיים שלי.

מצד אחד ילדה שגידלה את עצמה.
חופשיה אינסופית, אך עם פחד כל כך גדול להלך בעולם הזה.
ויחד עם זאת, עם שירות כל כך עמוק. והתמסרות טוטאלית לדרך בלתי נתפסת.
דרך שאין בה פשרות לא משנה מה

(בחיי שניסיתי לוותר כמה וכמה פעמים בחיים, כל פעם.. מופיע איזה תמנון. נמר. חבר. אש פנימית מתלקחת. או משהו מסתורי אחר, שמזכיר לי מי אני. מאין באתי. ולמה לכל הרוחות אין לי דרך חזרה. גם אם נדמה לי שיש לי איזו בחירה פה בעולם הזה, מלבד לבחור בעצמי, או להישאר לבד- בודדה ונטושה, בלעדיי).

אז אותה ילדה. אישה. אלה.
מבקשת בית באדמה.. בלי פשרה. עם אהובים ואהובות,
שלא רק ארבע ידיים אוכל לקבל מהם.
אלא גם 1245 אם צריך.
וגם כמה מאות. אלפים. או מיליונים.

כי כ כ ה אני אוהבת, וזאת מידת ההתמסרות שאני רוצה בחזרה.
אין פשרה. אין. כי קולה של האהבה מדבר בי.

ועכשיו רק נשאר לי לקבל אומץ.
את שאריתו שהשארתי במים האלה באותה התקופה.
כי מאז קיבלתי עזרה.. חצי כוח כזה.
כמה שהעזתי לבקש והסכמתי לקבל.

ובאמת שרק עם ארבע ידיים שמחזיקות אותי, לפחות..
אני יכולה לעשות את מה שבאתי לעשות בעולם הזה באמת.
ככה לפחות אני מרגישה בזה הרגע.

אז אלוהימ(ה). אני מזמינה מעצמי ומהיקום כולו,
את האומץ לקבל, לבקש. להתמסר. להיכנע ולהסכים.
לכל מה שזה. ולכמה מי ומה שנועדו ללכת איתי באותו הרגע.
באותה הדרך.

גם אם נדמה לי שזה מופרך. הזוי. לא אפשרי. לא הגיוני.
הפוך ממה שהראש שלי מספר לי.
וכל ורסיה אחרת של “ניסים גלויים” בתוך החיים.
באהבה. ברכות. בהינמסות טבעית אל תוך ידיה של האהבה.
בעונג. וברגישות.
ויחד עם זאת, במלוא העוצמה שהנשמה שלי מבקשת בכל רגע.
את כל השאר.. באמת שכבר מיציתי, תודה.

ואתם פה.. עדים איתי. וכך קורה. מיד.

* התמונה מההתכנסות (בשעות היום, לפני שהפכתי לתמנון 😉 )
צולמה בסדנה מדהימה של צילום בעירום, שכישפו שני המהממים האלה.
תודה 🧚‍♀️
Radhika Gaya Gilad Heller

יצירה באדמה מוארת

כל כך קראתי לה. כל כך ביקשתי אותי. כל כך נפתחתי והתמסרתי לנו. לי ולאהבה.. עד כי כבר אין לי יכולת להבדיל. למי מאיתנו אני קוראת מתי. ומי באה ראשונה אל פתח הדלת.

בימים האחרונים אני חווה חסדים שרק אלוהים יכול לברוא, באנרגיה של אמון אמיתי. בכל צעד שלי על האדמה, רואה אור גדול מקיף את כפות רגליי… כמהלכת על רצפה המוארת לכבודי.
שנים ארוכות חיכיתי לימים שכך האדמה תרגיש לי.

לרגעים כל כך נדהמת מכמויות האהבה שמוזרמת אלי.. בו זמנית לזה שאני איתי. בוחרת ביצירה בשיתוף פעולה מלא עם שורש נשמתי.
קוראת לכל כוחות הבריאה להיות איתי..

עד שכל מה שאפשרי עבורי זה להיכנע. להירגע.
ולאפשר לים של דמעות לשטוף אותי.

מתמלאת ברצון אמיתי, שמעולם לא היו בי כלים להכיל כמוהו.
פתאום יש.
מגלה את עצמי מחדש.. בידיים של האהבה.

ורגע לפני שנגמרות לי המילים,
עולות בי שורות ראשונות משיר שכתבתי לעצמי לפני שלוש שנים:

“היי שקטה, כי יבואו עלייך ימים טובים.
דמעותייך יהפכו לנהרות אור.
עולם שלם יפתח
בשובך אליך”

ואז… הבית הבא,
מתוך שיר שנכתב לפני שבוע:

“מיצאי אותך,
פלאי אותך בצעדייך הנחושים.
אין לך אף אחת אחרת,
רק האלה-ילדה בך שזוכרת,
שאין דבר מוגן יותר,
מעוצמת המוכנות
להיות האהבה שאת
בלב אחדות”.

היום אני יכולה לומר בוודאות..
השירים שמגיעים דרכי לעולם,
מתגשמים 😊

יוליה אור לב: שירת כוהנות מהמקדשים – שירה אנרגטית

אחרי חודשיים של שקט יחסי, אתמול הרגיש לי להפעיל את מצלמת הוידאו ולשיר. אין לי מושג מה בדיוק קרה במרחב הזה .. רק שבשבריר שניה הבית התמלא באהבה. חוויתי חוויה עוצמתית ומרפאה. שבעיצומה חלק מהלב שלי ששנים חיכיתי לו, חזר אלי בחזרה. ראיתי אותו מונח במקומו בהתרגשות גדולה.

שירת כוהנות עתיקה היישר מהמקדשים, בדרך אליכם לשנת 2019 (זמן ומקום הוא רק אשליה 😉). מוזמנים ומוזמנות להפעיל רמקולים, לעצום עיניים ולהתכוונן לקבלת עזרה, ריפוי וכוונה מהתדר המפואר הזה.

מלכה חיה וקיימת

לפעמים נדמה לי שכמות האהבה שמבקשת לעבור דרכי, גדולה פי מיליונים ממני. ואני כל כולי מתכווצת ומחפשת. שואלת ו”מנהלת”. עד שנזכרת… שאם בכאלה כמויות היא הגיעה אלי. אז נראה שהמבנה הישן שלי כבר לא יכול “להחזיק” אותה. שהוא בכלל לא מתאים לגודל האמיתי שלי. כאילו בכוח ניסיתי להיכנס לחליפה, בכמה מידות קטנה ממני מלכתחילה.

אז כשהתפרים נקרעים, ואני כמעט ולא נושמת… זהו הרגע שבו אני פוקחת עיניים. ומאפשרת לזכוכית הדקה שעטפה את ההילה שלי להתנפץ לרסיסים.

הרגע שבו אני מתפשטת, ומאפשרת לאהבה שאני לצאת מהגבולות המדומיינים ששמתי לי, כדי לשמור עלי מלהביע … משהו, שאין לי מושג לאן או איך הוא ירצה לצאת.

אלו הם רגעי הקסם שבהם אני מאפשרת לאהבה האחת שאנחנו להתאחד. והיא.. כתמיד, יש לה ריקוד שאותו רק היא יודעת.. בלי אג’נדה.

באותם אלה ממש, אני יכולה לראות, לחוש ולדעת עמוק עמוק בתוכי.. כמה ברת מזל אני. כמה כל מה שיש לי בחיים מושלם כפי שהוא מלכתחילה. וכמה שהכל תמיד פועל, נושם ופועם
לטובתי הגבוהה והנעלה באמת.

“מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”
“מודה אני לפניך מלכה חיה וקיימת שהחזרת בי אדמתי בחמלה, רבה אהבתך”
מדהים כמה מהר תפילות מתגשמות בימינו.

תודה על המשפחה המדהימה שאני מוקפת בה מכל עבר.
תודה לעצמי על שאני באה אלינו.
תודה שיש בי אותי תוך כדי הדרך.. ושיש מקום לכל המגוון והשפע שאנחנו להתקיים בשלל צבעים, קולות ויצירות.
תודה על התמיכה העצומה שאנחנו זה לזו.
תודה על ההשראה ההדדית, ועל כך שכל אחד ואחת מאיתנו משלימים אחד את השניה, במארג יפיפה של שוני ואחדות בו זמנית.

שיהיה לנו יום ראשון שמח,
עם חופש להביע אהבה בשלל צורותיה
❤️

לזרוח אהבה מבעד לקליפות

לפעמים כל מה שבא לי זה ללבוש עלי חליפה.. שמסתירה אותי ממבטי עיניים חושקים. מאנרגיה חזקה שמורגשת בתוכי כשתשומת לב משמעותית מגיעה מבחוץ. כמו “מאיימת” לחטוף אותי אל תוך בועה שבה אני מרגישה זרה, בודדה, בלתי נגישה.

עד שגל ענק של אהבה מתעורר בגוף. ואני מרגישה כוחות עצומים שבאים אלי.. לשמור אותי פתוחה לאלפי רסיסי אור ששוטפים אותי.
לשמוט ממני כל תפקיד שבשמו סטיתי מדרכי. להעיר בי את אהבתי אלי, ולכל מה ומי שסובב אותי.

ואם לאור אינסוף קוראת לי האהבה.. בו אצעד עד שאמצא לו מסגרת או תדמית. תבנית או צורה מרכזית.
ואם לשמוט בגדיי היא מביאה אותי.. אז אלך בדרכה. עד שאבטח עד כדי כך. שלא יישאר לי דבר לעשות. מלבד לעמוד מול כל העולם כולו.
ולהאיר… הכל.

* תודה לניראל אהרוני על כישופי מצלמה.
ולכל כוחות הבריאה שהיו שם איתנו, להזכיר לי את המהות האמיצה שבי.. שתמיד ישנה.