תגית: נשיות

הרבה מאוד שנים פחדתי לצלול אל תוך האהבה. להיכנס אליה ברגליים חשופות. חסרת צורה. ולא לדעת לאן אני הולכת. זה כמו לשוט על הדממה הכי פראית, שברגע יכולה להסתובב לכיוון אחד ואז לאחר. ולעולם לא נדע לאן היא הולכת. זה לא רק להתמסר. כי את זה אני עושה. זה להתמסר עד כדי כך, שאסכים שכל מי ומה שאני (חושבת שאני) יילקח ממני, כדי לדעת מי אני האמיתית. ואת זה ככל הנראה.. עדיין לא באמת לגמרי גיליתי.

כשהלב נפתח כל כך חזק, העתיד והעבר מתפוגגים. אני מכירה את רגעי הקסם האלה, שכל מה שנותר הוא להיות כרגע. ואין דרמה שמתחוללת בפנים. הכל רגוע. נדמה שהחיים עצרו, והמשיכו בלעדי בו זמנית. רק שאני .. כל כך מאוחדת על הכל..
שאינני שמה לב אפילו, שאני עצמי הם אלו החיים.

ואני כמהה לזה עד כדי כך. מהותי כמהה להיכנע ולאהוב. עד שלא אדע דבר.
עד שלא תישאר בי יותר דעת. והכוח הגדול, שהוא אלוהימה ואלוהים, ייקחו אותי חזרה הבייתה. לאן שהלב הנפתח הזה באמת בחר ללכת. בלי מילים.
הכל ברור. יש רק ידיעה אחת שלמה – אני האהבה.
אז מה עוד יש לחפש?
ולאן עוד נותר ללכת?

הערב הלכתי ברחוב, חולפת על פני חנויות. מכוניות נוסעות.
פתאום קול ברור ומובהק בתוכי שאל אותי:

“ומה אם היית כזו שלא נפגעה מעולם.. אם מעולם, לא בחיים האלה ולא בגלגולי עבר, לא נטשו אותך, אנסו אותך, בגדו בך, היו אלימים כלפייך..
מה היית עושה אז לגבי …………. ?”

ורצו בי, לפי הסדר, מגוון שאלות שאני שואלת את עצמי, ביום-יומיים-חודשיים-שנתיים האחרונות, במספר נושאים.

ופתאום הגיעו תשובות הרבה יותר ברורות ובטוחות.

מתוך מקום שבו אינני חיה על פי בחירות המבוססות על פגיעות העבר שלי.
על מי שהייתי או מה שכבר קרה.
ואין ציפיה אחת מוחלטת לגבי העתיד…
יש בי כל כך הרבה יותר אמון בבני אדם. בבריאה.
בגברים. בעצמי.

ומתוך אותה תודעה ותחושה, מופיעה בי ידיעה יותר ברורה-
מה אני *באמת* רוצה ?
איפה הפחד עוצר אותי,
ואיפה אני פועלת מתוך הבחירה של מהותי העמוקה ?

ומשם עולם שלם חדש של אפשרויות נפתח בתודעה.
הלבד כבר לא מרגיש כמו בדידות, אלא חיבור עמוק ואחדות עם הנשמה.
והביחד .. מרגיש הרבה יותר מזמין. שמח ואמיתי.
גם אם יש סיכוי שמתישהו אפגע.. תכלס, אז מה?
וגם אם מי שאיתי יבחר יום אחד ללכת ..
האהבה רק תשנה צורה.

מרגישה שמשהו בי נפתח, הרבה מעבר למה שאי פעם הכרתי ובחרתי.
ללכת את הדרך יחד. לתת אמון ולאהוב יותר.
לאפשר לעצמי לא לדעת ולטעות. להתנסות ולגלות..
ובעיקר.. לאפשר סיכוי אמיתי לאהבה

לפני כמה חודשים קיבלתי מסר שיעבור דרכי בקרוב תדר, שייקח את כל מה שאני עושה. את כל מה שאי פעם למדתי. ויהפוך אותו לעוצמה כל כך חזקה, שאני לא אצטרך להגיד עוד מילה. שהכל יעבור דרך הפחד הכי גדול שלי להתמסר ולהיות מי שאני באמת.
התדר הזה הגיע באחד הימים.. חיבר אותי לתחושה ולידיעה שמגיע לי לחגוג ולחוות עונג אינסופי. כמו שאני. והפעם בתוספת מילים בשפתנו, שכל אחד ואחת יכולים להבין 
ממליצה להאזין עם אוזניות או רמקולים איכותיים ולצלול לתדרים.

“עזבי אותך מלהקשיב לפחדים. לפחד יש תוקף קצר.
לעומת זאת, מי שאת באמת. ומה שרוצה לעבור דרכך.. תקף לנצח.
לכי עם התשוקה הכי עמוקה שלך. תקשיבי לילדה שבתוכך, ותני לה את מה שהיא מבקשת. איפה שהילדה הכי פגועה וכואבת שלך, פוגשת את תשוקת ליבך וגופך.. בנקודה שבה שתי התשוקות האלה מתחברות,
הרצון הכי נמוך שלך, מתחבר עם רצון הנשמה.

זה החיבור שלך בין האלוהי והנשגב ביותר שיש לאדמה. לקרקע.
ושם שוכנת המתנה האנרגטית שלך.
זו שיש בה את התדר הכי ממגנט וגבוה.
זו שאת הכי נהנית לתת”

מקשיבה לקול החכם והאמיתי הזה בתוכי. ונכנעת.
מבעד לפחדים ולספקות. לשאלות ולזה שבאמת אין לי מושג,
ואני רק עושה בעצמי. צעד צעד. ותוך כדי לומדת את הדרך.
יוצרת את העסק החזק ביותר שלי
(כך אומרים לי ההדרכה הנאמנה שלי).

הערך העצמי הנמוך שלי חוגג. הכאב של החיים שלי מושך אותי למטה.
מנסה לטרפד לי כל אפשרות לקרקוע שקט ועוצמתי.
הבחירות שעשיתי עד היום מרגישות לי ספק מטופשות. ספק גאוניות.
אין לי מושג מי אני באמת, ולאן בכלל אני הולכת.
ככככלל כך הרבה אפשרויות פתוחות בו זמנית.

אני מרגישה כישלון בחלק מהדברים.
באחרים שאני האישה החכמה ביותר שיצא לי להכיר לעומק.

כל מה שבא לי זה לאהוב. להזדיין ולעשות חיים.
חלק אחר מפחד להתקרב ולהיפתח, כי גם ככה הכל רועד בחיים שלי.
מדי רועד.
חלק משמעותי בי רוצה להיחשף. חלק אחר מבקש לנסוע רחוק ולהיעלם.

אני מכריחה את עצמי לתת סבלנות לכל התהליך.
גם אם נדמה לי לפעמים שאני משתגעגת כבר, ובא לי לברוח מהכל לאיזו עבודה מסודרת.
נזכרת שאני לא עשויה מהחומר הזה,
ובא לי להיות שכירה רק כדי לא לחוות נפילות ומפחי נפש.
ממתי זה הניע אותי בחיים?

מבקשת מאלוהים שייתן לי קצת שקט.
אמיתי כזה – שמאפשר לי לחיות על גלים גבוהים, ובמקביל להרגיש שאני נחה על הגב באגם דומם.
שרה ונחה. ובוכה. ויוצרת.
ונדמה לי שאני משוגעת מעבר לרגיל שלי.

אבל.. לפחדים יש תוקף קצר. ומי אני שאתווכח?
יש משהו שנולד דרכי. וגם אם הוא יוולד וימות רגע אחרי.
אני מסכימה להתמסר ולהניח לדבר הזה לרדת.

#השעות_הקטנות_של_הלילה_הן_הזמן_האהוב_עלי_ביום
#זמן_יצירה
#יצירה_היא_מעשה_אהבה

לפעמים (כמו עכשיו) בא לי להיות ילדה חסרת אונים בידיים של האהבה. ובא לי רק שיעטפו ויחבקו אותי. ויגידו לי שהכל הולך להיות בסדר.
שאני אהובה ושיש לי מקום בעולם הזה איך שאני.
ושאני לא צריכה להיות גדולה ולא יודעת שום דבר. ושאין לי מה להתחבר לאף מקום. שהאמונה מחזיקה אותי.
ובא לי על ביחד אמיתי כזה, שרואים בו את הכל, ואף אחד לא מבקש להסתיר או לשנות דבר. כי אין למה. כי פשוט בטוח.

ואני יודעת שלפעמים מרוב עוצמה, וחיות, תעופת אורות גבוהים וחיבור חזק לבריאה, אני פשוט שוכחת לרגע לנשום עמוק ולהירגע.
ולרדת מהגל הגבוה הזה של העוצמה שבו אני מרגישה כל יכולה.
לתת לעצמי להתפרק ולהרגיש הכל. גם בעוצמה.

ולדעת שאני לא לבד לעולם. גם אם לפעמים נדמה לי שמרוב שאני חזקה, אף אחד לא באמת מחכה לפרוש בפני שמיכה רכה כשאני זקוקה.
כי כמה אני כבר באמת מרשה לעצמי להיראות במצבי קיצון?
וכמה כבר באמת יש לי בחיים הנפלאים האלה שאני חיה?

אז לפעמים נדמה לי, שמדי פעם בפעם אני מרשה לבריאה להוריד אותי נמוך נמוך.. רק כדי שאזכור, שגם לי מותר להיות שם במעמקים.
גם כשהאורות לרוב גבוהים. להינמס אל תוך עולם מרגש של קרבה לאחי ואחיותיי. ולהרשות לעצמי פשוט להיות נאהבת ולנוח.

אגלה לכם סוד.. אני רועדת מפחד עכשיו. כל הכאבים של חיי עולים בי בסדרה. מסתדרים שורות שורות. אני שרה וחוגגת את היצירה שלי בחדרי חדרים כבר הרבה מאוד זמן. ומרגישה שאחרי כל הזמן הזה.. משהו מבקש להיוולד.

אמאמא ממש קשה לי לרדת לאדמה לבד, עם דברים כל כך חשופים ופגיעים. ובא לי למגנט את השפע שאני מתוך אמת. אז אני רוצה שתזמינו אותי – להרצות. לשתף. לדבר. על כל נושא שעולה בכם. שאחרי שאתם קוראים אותי/שומעים אותי שרה וכו’.. ואתם מרגישים רצון לשמוע אותי מדברת עליו.

הערב הזה יכלול הרבה שירה. מעט שיחה. והרצאה של בין 45 דקות לשעה ורבע. אני מכוונת להפוך אותה למפגש חי מול קהל. אתם שותפים לה, כי אתם מדברים. חווים. שומעים. רוקדים איתי. אולי אלוהים יודעת.. אפילו בוכים איתי.
אני רוצה ומכוונת שזה יהיה סוחף ומרגש. אבל אולי יתחיל פשוט כהרצאה.
גם לי לוקח זמן להיחשף. להתפשט מעל במה.

חלק בי אומר לי נחרצות שאני לא ראויה. ומי אני שאשיר מעל במה? אני אפילו לא מנגנת בצורה מקצועית (כנראה שיהיה לי ליווי. ומרגיש לי שזה יהיה מעשה אהבה חי מעל במה).
חלק אחר אומר שזה לא בטוח לי להיחשף בצורה כזאת. שזה לא מגובש מספיק. וכו’…

מה איכפת לי? אני תפקידי להמשיך לרעוד. לפחד. להרגיש כל מה שעולה בי. ולפתוח דלת.
כמו בלידה.. אין לי מושג כמה זמן היא תימשך. כמה ארוכים יהיו הצירים.
רק דבר אחד אני יודעת.. אני מכוונת ללידה אורגזמית. וזה גם התדר שאני הולכת להעביר,
ברגע שאפסיק לבקר את עצמי. ואתחיל לשיר (עוד יותר) מתוך חיבור לנשמה וללב.

אני מרגישה שאני יודעת איך. כי זו לא “אני”, אלא משהו שחגגתי לאורך עידנים שעובר דרכי.
אני זוכרת מסדנאות שתמיד (אולי לרוב) כשאני מול קהל אנשים נשארים מהופנטים.
כן, אני גם מפחדת לאכזב. אתכם ובמיוחד אותי.
מפחדת לגלות שוב פעם שזה לא הטיימינג. שזה לא התדר הנכון וכו..
מפחדת להאמין במשהו בכל ליבי ולגלות שאחזתי באשליה.
מפחדת להעמיד פנים. לא להיות אמיתית איתי. עם הילדה הפגועה שבי שמבקשת שקט, אמון, יצירה ואהבה.
שרוצה להתאהב. ליסוע למקום רחוק ולהיעלם מהחזית הזאת.

ו… אני לא מאמינה שאני אומרת את זה.. אני מפחדת להיות מינית מעל במה.
מפחדת לסלוח לעצמי על כל הטעויות ולגלות שזה כיף. ומשחרר.
שאפשר לחגוג וליהנות בלי חשבון ולשתף את הקהל באנרגיה המזככת הזאת.
שאפילו.. אני לא צריכה מילים. רק אנרגיה וחגיגה יצירתית.

אני מפחדת לחגוג וליהנות כמו שלא עשיתי אף פעם בחיים, ולעשות מזה טונות של כסף.
ואני זורמת עם זה.. עם מה שייצא.
עם הלימוד האנרגטי הנשמתי שלי. עם הלימוד שלי לגבי מילים, משמעותן ותפקידן בחיים שלי כרגע.
איך לדייק אותן עד כדי כך, שגם הן יזרמו מתוך אורגזמה קוסמית.

אמא’לה … אני מפחדת להיות אמיתית איתי, ובכלל לגלות שכל מה שבא לי זה לשיר וליהנות. ליצור ולצייר ולצלם סרטונים. ולא לעמוד מעל במות או להרצות.
מפחדת להיות אמיתית ולתת לכאבים שלי לעלות במפגש חי מול אנשים,
ולהתפרק מול קהל.
אבל אני יודעת.. יודעת פשוט, שקול עמוק בתוכי קורא לי לתת יותר. לעצמי. וגם לכם.

אז אני מכריזה בזאת שחגיגת – חרדת הנטישה ששלטה בחיי הגיעה לקיצה.
(לא החרדה. היא דווקא חוגגת ביג טיים, אלא השליטה שלה בי.. )
הגיע הזמן להתיידד איתה, ומי יודע/ת אולי אפילו ליהנות ממנה.
וכן, אפשר להחליט שמותר ליהנות ולחגוג ולהרגיש ולהיות חשופה,
למרות הבחירות שעשיתי לפני 4-5 שעות (שעדיין לא).
ומותר לתת לכל הפחדים האלה לעלות גם מולכם. כאן ועכשיו.

אז זהו.
מותר לכם, החל מרגע זה, ואני אפילו מזמינה אתכם בתשוקה ובסקרנות ..
להזמין הרצאות. מפגשי שירה. מפגשי השראה בתוספת יצירה.
ואנחנו נשמע ונקשיב, ונדבר על מה שעולה ורוצה לקרות.
זה אפשרי בצורה של הזמנת ערב לקבוצה שאתם מארגנים באופן עצמאי, ומזמינים אותי.
זה אפשרי אם בא לכם להפיץ אירועים שאני יוזמת ומזמינה אליהם,
תמורת השתתפות בחינם ועמלה (כשזה יקרה).

זה אפשרי עבורכם להזמין אותי לשיתופי פעולה – לכנסים, או פעילויות שאתם עורכים, אם יש לכם כבר קהל קיים ואתם מארגנים אירועים.
לכמה אנשים? מוסרת את זה לאלוהים. מבחינתי בין 14 ל30 יהיה מדהים, באותה מידה כמו בין 200 ל1000 (מקווה שלא אקבל התקף לב עם המספר האחרון 😉 ).
מה חשוב לי? קהל תומך ומפרגן שמעוניין בנושא. שהתדר מדבר אליו. קהל שמחובר ללב, או ממש רוצה ושואף להתחבר.

בשלב הזה – באזור המרכז. דרומה בסביבת רחובות.
פרדס חנה והסביבה, וצפונה עד חיפה/נהריה אם אתם אוספים אותי מהרכבת 😉
אפשר לפנות אלי בהודעה פרטית, או בנייד שלי.

נ.ב – אני יכולה כמובן להביא נושאים קונקרטיים ומוכנים “מהבית”. יש בשפע

עירומה בלב ובנפש. עירומה מהסתרה. מהדחקה. מניתוק ומזרות. זה מה שאני צריכה כדי לעלות קומה. כדי להסתדר אל תוך ההוויה של מי שאני באמת.. ולתת שירות. וזה אומר להתחבר אליכם עוד ועוד.. להשיל מעלי את הנפרדות. זה אומר להסכים להזדקק ולקבל. גם כשזה הדבר שהכי קשה לי. זה אומר להיות פגיעה עד רמה שכבר אין לי על מה להגן. כי אי אפשר. זה לדעת שאני רצויה. ראויה. גם כשנדמה לי שהכי לא, כי כל הכאב של החיים שלי עולה בי.

זה להסכים להרגיש את אותו כאב ולהישאר ביחד. גם כשאני בעמדת הנהגה או הובלה. זה להסכים להרגיש מיותרת בבריאה. חסרת ערך לחלוטין. לא נאהבת. שאין לקיום שלי שום משמעות.
ולהוריד את הפחד מלדעת שמכאן אני מתחילה לנסוק אל הגבהים.

כי זה כבר לא האגו ששר מתוכי ומבקש תשומת לב. וזו לא השאיפה להרגיש בעלת ערך. משמעותית. מישהי. משהו..
שמנהל אותי. אלא אהבת הבורא-ת שמעלה אותי לדרגת אלוהות.

לא משנה כמה מתנות יש לי הוציא ממני החוצה.
לא משנה שאני יודעת בוודאות מוחלטת שאני יושבת על מכרה זהב, ודוגרת עליו כאילו עוד רגע הוא יוכפל.
ולא משנה כמה כסף אני צריכה עכשיו. וכמה יופי יש במה שיש לי לתת.
אני פשוט לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת לתת. אני לא מסוגלת לקרוא לכם לבוא.
ולקבל ממני ולתת לי כסף בתמורה, כדי שאמשיך עוד ועוד..

אני לא מסוגלת כי כל מה שאני רוצה זה להרגיש קרובה.
ולהרגיש רצויה וראויה. ואהובה.

ועד שלא נחשפתי עד הסוף.. ושמתי את הלב שלי במרכז הבמה.
ונתתי את מי שאני באמת.
אני לא מרגישה את כל הדברים האלה. גם כשאני יודעת שזו האמת לאמיתה. כי אני פשוט רואה כמה אני עטופה.

ובכנות.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אז החלטתי בינתיים לשיר. ולתת את זה כמו שזה עד שארגיש. עד שאדע. איך לתת גם את כל השאר.

והחלטתי בינתיים לכתוב. ולחשוף את הכאב העמוק הזה שבתוכי.
לשתף ולשיר. ולהוריד את מסך הפרוד והאשליה. בדרך הכי טבעית שנוגעת לי בלב כבר כמה שנים.
וזה בשבילי .. המון.
זה בשבילי לתת את אלוהים