אי שם עמוק בפנים, במקום הכי הרמוני בתוכנו, אנחנו יודעים ומרגישים סולידאריות ואמון אמיתי. אהבה ללא תנאי לאחד לשניה ולשני. ותחושה שאנחנו יחד באותה הסירה שנקראת “חיים”. הכמיהה הכי אמיתית שלנו זה לחוות אהבה עמוקה. מעבר לנבדלות, לנפרדות ולחומות ההגנה ששמנו על ליבנו.
רק מה.. לרוב לא מדברים על *הצל הענק* שהכמיהה הזאת מייצרת.
תופעה שנקראת “כולנו אחד” שלפעמים משמעה “ביטלנו את *העצמי הייחודי* שלנו, מספיק כדי להרגיש שייכים לאיזה זרם אחיד ושקרי” או “התאחדנו” שווה ערך ל”שכחנו מי אנחנו באמת בתוך הזוגיות הזאת. אנחנו לחלוטין מעורבבים ותלותיים”.
ועל התופעה המעניינת ואף מסוכנת הזאת אני רוצה לדבר. בלב כבד, אני מודה, כי לפעמים כואב להסתכל לביטול עצמי עמוק בעיניים. אבל זה המצב. ברוב הקהילות שבהן עד היום שמעתי את המשפט “כולנו אחד”, הייתה זו אמירה ריקה וחסרת תוכן. שהתבססה בעומק על בדידות אמיתית וכואבת. כזו שמבקשת נחמה והשתייכות. בדידות מתוקה וטובה. שכל מה שאנחנו זקוקים לו כשהיא עולה בפנים, זה לחיבור ולחיבוק. *לפני הכל – עם עצמנו* עם ליבנו ונשמתנו. וכהמשך ישיר עם האחר.
כך נוצרת “אחדות” אמיתית לעומת אחידות.
באותה המידה, במערכת יחסים שאינה מאוזנת יש נטיה לחוות “אוטופיה” משותפת, על חשבון יצירת מרכז פנימי יציב. היכרות עם העצמי האישי. וטיפוח עולם ערכים מבוסס אמת עוצמתית.
אז איך עושים את זה, כשמשתייכים לדור שמורד נגד ניתוק וניכור שפעם היו ברירת המחדל בעולם? ועדיין נשארים ערים למלכות האישית, ולייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו?
איך נפגשים בקרבה אמיתית במערכת יחסים בלי להתערבב עד ערפול חושים? איך מרפים אל תוך נוכחות והשתייכות קהילתית, בלי לבטל את הבסיס האישי? ובעיקר, בלי לאכול לארוחת בוקר רעיונות “רוח’ניים” חסרי אדמה ואמת?
אני מודה שברמה הרגשית אין לי את רוב התשובות. הנושאים האלה מפגישים אותי עם עומקים של תשוקה וכאב. עם בקשה לקרבה אל מול מפגש עם זרות והתבודדות פנימית. עם התקרבות והדיפה אל מול אהבת האחר. עם פחד להיראות לצד בקשה לעבור דרכו, כי האהבה גדולה.
מה שכן ברור לי, כשמש ביום בהיר, זה שנדרשת כאן ב ח י ר ה.
*בחירה לחיות במלכות* גם אם בפנים מתגלה עכשיו שפחה או עבד.
בחירה להיות ב א ח ד ו ת אמיתית – שזה בכלל לא קשור לאף אחד אחר(!)
אלא לאיחוד בינך לבין עצמך. להגשמה פיזית של רצון הנשמה *שלך*. בחירה שמאז ומעולם הייתה שלך, הרבה לפני שהגעת לעולם הזה.
זו שנשמעת עמוק בליבך. במנגינתך ההרמונית הפנימית.
זו שאינה מתערבבת עם שאר המנגינות ועומדת כהרמוניה ייחודית בפני עצמה.
זו הזמנה אישית – ללכת בדרכך! להגיד את מה שיש לך להגיד בנוכחות ובעוצמה. לפעול במציאות כפי שהלב שלך מבקש. לחיות את החיים שהנדיבות האישית שלך מביאה אותך לחיות. לתת ולקבל. להעניק ולבקש. רק מתי, ממי ולמי שנכון לך.
נדמה אולי שזה ייצור זרות או ניתוק? אולי.. מול מי שלא התאמנו להם או להן מלכתחילה. לאחרים שכן, נהפוך להיות מגנט רב עוצמה והשראה אדירה.
האמת …? זאת אמנות. והאמנים האלה שיודעים, הם אנשים שקמים ואומרים “לא!” נחרץ לכל מה שהוא לא “זה”. לכל מה שאין שם את אותה אמת, שמהבהבת בצבע הממגנט אותם.
אלה האנשים שיש בהם רעיונות פורצי דרך. אנרגיות גבוהות. ויכולות מימוש וביצוע פנומנליות, כי הם מ ח ו י י ב י ם למי שהם באמת.
גם אם לרוב האחרים זה נשמע הזוי לחלוטין או מוזר.
הם יאזינו בתשומת לב למתנגדים, אם בכלל ישנם, ינידו ראש מצד לצד. ימשכו בכתפיים וימשיכו בכיוונם האמיתי בחיים.
כן, גם אם זה כואב. גם אם נדרש מהם לוותר על אנשים מסויימים שלא מסוגלים להתחבר. גם אם זה אומר להתפרש כשונים או מוזרים.
למה? כי אין להם שום ברירה אחרת. לרוב, בשלב זה או אחר, הם הולכים “על כל הקופה”. כי הנשמה שלהם לא מבינה את המילה “פשרה”.
ו”הם”…(אנחנו? אתם?) שחיים את רצונם בהתמסרות. מוכנים לעבור דרך כל אתגר. העיקר לנוח מבפנים בזמן שהם עושים את אותה בחירה, שהידיעה הפנימית שלהם אומרת עליה “זה זה!!” “לשם ללכת!”.
וזהו. מכאן והלאה הרעש בעולם כולו שותק. והם… חיים.
