תגית: מיניות

זה הסרטון אולי הכי חשוף, אמיתי ועוצמתי שלי. פעם ראשונה שאני בוכה לעיניי המצלמה. הוא צולם לפני פסח, כשהרגשתי שעומד לקרות שינוי מהותי. ושכל מה שדחה אותי עד עצם אותו רגע. כל מה שברחתי ממנו בתוכי ומחוצה לי, עומד להיחשף. אני חולקת בו את המסע שבו חייתי שנתיים בלי בית פיזי שלי. על הביטחון הטוטאלי, האמון והבית שמצאתי בתוכי.

על היצירה שחייתי בדרכים, שכללה הרבה עוצמה ותשוקה שנחשפה. ובו זמנית, אמירה עוצמתית שהסתתרה מאחורי שעות של צילומי וידאו, שאת חלקם בכוונתי לחשוף בקרוב.
אני מודה שקשה לי לשתף אותו. קצת כמו להתפשט מול העולם. אבל הגיע הזמן, שהאור הזה יהפוך להשראה – ליצירה. לביטוי חופשי. לעונג ולחגיגה אנרגטית בתוך החיים לכולנו

“אני אוהב אותך” הוא אמר לה. “חשוב לי שתרגישי בטוחה ומוגנת. מה זה משנה אם נעשה את זה עכשיו, או נחכה עוד קצת. הכי חשוב לי שתרגישי מאושרת”. היא מקשיבה כלא מאמינה לגבר השמח, הנוכח, הבטוח והעוצמתי שמביט בה בעיניים מסורות. ומתחילה לדמוע. “אתה רציני…? אבל מה יהיה? חיכינו כל כך הרבה זמן. ואני יודעת שאתה כבר מת לעוף על עצמך! ואני רק מעכבת אותך כל הזמן”.

“תסתכלי לי בעיניים. את הכי חשובה לי בעולם. כלום לא משנה. אני כאן איתך. כמה זמן שתצטרכי”. כאן היא כבר בוכה את נשמתה. כלא מאמינה שזה מה שהיא שומעת אחרי שנה שלמה שהיא רק ביקשה עוד זמן ומנוחה.

“אז אתה לא חושב שאני תלותית. דחויה. ולא אהובה…?” היא שואלת בחצי ספק חצי באנחת רווחה. “את המראה הכי תומכת שיכולתי לבקש עבורי. תודה על שאת מלמדת אותי להיות נוכח וסבלני”.
“אני מפחדת לבקש כל כך הרבה. לא מאמינה שבאמת תישאר איתי. רגילה שאתה תמיד עוזב”

“את עדיין לא קולטת, הא? עברנו ביחד כל כך הרבה. תראי אותי. אני כאן איתך. לצידך כבר זמן מה.. ואני לא הולך לשום מקום. כלום לא ישנה את זה. לא משנה מה יקרה. לא משנה מה תעשי”

והיא שכל כך כועסת על כל הרגעים שהוא לא היה… על שנים ארוכות של ציפיה ונתינה במקום הרפיה וקבלה. של היעדרות ותחושה של ריחוק.
של בדידות ותחושה שלא משנה מה היא לבד בעולם. לבד בחיים. לבד ביצירה.

פתאום מרגישה שיכולה באמת להרפות ולנוח.
באמת להרגיש אהובה.
באמת להיות מה שהיא. להקשיב לרצונה.
ולשחרר כאב של שנים בתוך תחושה ביטחון עוטפת ועמוקה.
אף אחד לא רודף אחריה כבר. אף אחד לא מאיים על קיומה.
היא לא צריכה להוכיח שום דבר.
והוא… הוא זוכה להיות האחד שבו היא תמיד חשקה.
ולקבל את אהבתה ברגעי עוצמתו וחולשתו כגבר.

** זוהי יקיריי, שיחה שהתקיימה לפני מספר ימים, בין הגבר לאישה הפנימיים שבתוכי **

ככה נשמעת אהבה. ככה נשמע שקט אמיתי.
ככה נשמע (חלקיק מ) הרמוניה זוגית.

ואיזה כיף זה לשחרר את התלות או הציפיה שזה יגיע מאיפשהו בחוץ.
ואיזה כיף ליצור עסק בתדר הנשמה. בתדר של אחדות עמוקה.
ולא להתעסק בתוצאה, אלא בהרפיה ובתשוקה שנפתחת בדרך.

גם אם יש בתוכה רגעי שבירה וכאב.
האמון שם הוא כל כך טוטאלי. שאין בכלל מקום לשום דבר שלא נובע מתוך מרחב האחדות בין רצון הנשמה לביטוי ביצירה באדמה.

לחיי עולם שנבנה ככה.. מתוך ריפוי ואיחוד עמוק בין הזכרי לנקבי.
בין הגבר לאישה הפנימיים. באינטימיות עמוקה.

אני עושה את השיחות האלה, ומוסיפה אליהן גם את הילד והילדה הפנימית, כבר שנים. וככל שמרפה אל תוך הכאב והאהבה שביניהם,
קורים ניסים.

מאחלת לכם לקחת את הזמן, גם ביום יום הכי עמוס ומשוגע,
ולהכיר את החלקים האלה בתוככם. ריפוי עמוק וקפיצות קוואנטיות בחיים מובטחים.

#ריפוי_לחרדת_הנטישה_קורה_בפנים
#בסוף_הם_יעשו_אהבה_על_הבמה

הפוסט ה”על זמני” הזה פורסם לראשונה ב-14 בינואר 2014.
מאז בכל שנה פייסבוק מעלה אותו אל הזיכרון שלי.
הפעם החלטתי להביא אותו גם לכאן.

“כל החיים הרגשתי בודדה. לא משנה כמה אנשים היו סביבי, עמוק בפנים תמיד הרגשתי לבד. גם כשכבר ידעתי שכולנו אחד, פחדתי לחזור הבייתה אל הלב. שם אני מאבדת את “עצמי” הנפרדת, ונסחפת אחרי זרם בלתי פוסק של אור. אותו אור שיכול לקחת אותי הבייתה גם ברגע הכי כואב. הכי קשה. הכי עצוב. הכי חסר סיכוי.

כל החיים החזקתי בכאבים הישנים שלי. בטראומות ובפגיעות שלי. כדי שיפרידו אותי ולא יאפשרו לי לפתוח את הלב באמת עד הסוף. כי שם קיימת אהבה. ומאהבה כל כך גדולה פחדתי תמיד הכי הרבה. לא מהרע. לא מהחרא. לא מהקשה והמייסר. את אלה אני מכירה על בוריים.
אני רוצה לחזור הבייתה. אני מסכימה לחזור הבייתה אל הלב. נושמת ומסכימה לקפוץ אל תוך המים האלה של התהום הבלתי נגמרת. שם יש אהבה. שם כולנו באמת אחד. אין לי מילים כמה מרגש אותי הרגע הזה. בשביל הרגע הזה נולדתי. להסכים להצליח. להסכים לשרת את האהבה עצמה.

מאז ומעולם ידעתי שהעשיה שלי תחצה ימים וגבולות. שהיא תהיה אימפריה בינלאומית אדירה. כזאת שמפיצה אהבה. כזאת שמחברת את השמים לאדמה. את הרוח לחומר. כזאת שמרפאה ועושה שלום בין הגבריות לנשיות.
תמיד ידעתי עמוק בלב שמה שקורה כאן בעולם הזה, שכל הסבל שיש כאן, הוא באמת לא הכרחי. שאפשר אחרת. וזה מה שאני עושה כאן בעצם.

בשביל זה אני 31 שנים נמצאת על פני האדמה. ועברתי כאן גיהנום אחד אחרי השני, רק בשביל להתעורר ברגע הזה ולהסכים. להגיד כן, להכי גדול. להכי אני ברגע הזה.

כל החיים פחדתי לפגוע עם העוצמה שלי. פחדתי להרוס. פחדתי להכריז בקול גדול, אפילו מול עצמי שאני באמת כזאת גדולה. כל כך יכולה… שאני באמת כזאת מנהיגה. פחדתי שישנאו אותי. שאהיה מנודה. פחדתי שיקנאו בי. שירצו את מה שיש לי. שישפטו אותי שאני חיה בחומר. יש שלי שפע כל כך גדול ממנו.

פחדתי… ומחלק מהדברים שהזכרתי כאן בפוסט הזה, אם לא מכולם, אני עדיין מפחדת. רק שהפעם בניגוד לתמיד אני מסכימה להסתכל לפחד בעיניים, ולסמוך על הלב שלי.
נכון, זאת הרבה אחריות לעשות דברים גדולים. נכון, יש לי מלא מה ללמוד ויש פוטנציאל שאעשה טעויות.
בגוף הזה, בלב הזה, אני עדיין אנושית. וכאנושית מותר לי. מותר לי. מותר לי להיות ולהרגיש הכל. מותר לי לטעות. מותר לי לאכזב. מותר לי גם להגיד לא.

אז אולי יהיו אנשים שיקנאו בי. שישנאו אותי. שיתאכזבו ממני. שלא יסכימו איתי. אולי יהיו כאלה שיחשבו שנטשתי אותם. או כאלה שלא יבינו אותי. פאק איט. הלב שלי יודע. הלב שלי מוביל. והלב שלי זו האמת הכי עמוקה שזכיתי לגלות עד עצם הרגע הזה.

אני עומדת כאן בין השמים לאדמה. מושיטה ידיים למעלה גבוה. מתמסרת. ומסכימה. מסכימה להיות צינור של אור גדול. צינור של שפע עצום מימדים – חומרי ורוחני. צינור של אהבה שאני עצמי עדיין לא מכירה. מסכימה לחבר כל תא ותא בגוף שלי לאור הבריאה שתזרח דרכו. מסכימה להיות אני במובן העמוק ביותר.
מסכימה לממש ולעשות הכל מתוך המקום הזה כאן ועכשיו – ברגע הזה”

בשבועות האחרונים צללתי אל תוך ערוץ הYouTube שלי, ופתחתי לצפיה כמה פנינים שלא חשפתי מעולם. סרטונים שמתעדים את מסע הביטוי והיצירה שעברתי במהלך השנה וחצי שאני במסע ברחבי הארץ.

בעיקר חקרתי דרכים לפתיחת הביטוי- בציור, בשירה וכתיבה. בתהליכי שיווק יצירתיים. בשני סרטונים אשכרא שרתי הזמנות מאולתרות ומגניבות לסדנאות שמעולם לא הוצאתי לאור (כי הן מלכתחילה נועדו למטרת לימוד שיווק וביטוי יצירתי).

תוך כדי, בעיקר חקרתי איך עובד השימוש באנרגיה המינית בביטוי ויצירה. איך באמצעות השירה האנרגטית שלי נפתחות חסימות בביטוי באופן מיידי ועוד… מצרפת לכם בתגובה הראשונה לינק לפלייליסט של שבעה סרטונים מגניבים ביותר. כך הוא נקרא, ולחיצה על הלינק הזה יובי אתכם היישר לשם:
תהליך ביטוי יצירתי – כלים שמחברים לתשוקת החיים ולביטוי בעסק.
(ואפשר גם לצפות ישירות כאן בלחיצה, אבל ממליצה בכל זאת דרך הלינק לYouTube כי כאן האיכות משום מה נמוכה. לעומת זאת, בפנים אפשר להעביר ל-HD. על כפתור פליי).
אשמח לשמוע איך חוויתם את החגיגה הזאת  תיהנו!