אני בהודיה אמיתית על כל פגיעה מינית שעברתי בחיים. מודה על כל שריטה בנפש. על כל גבול שנחצה. הרבה בזכות החוויות הבלתי נתפסות האלה, מגיל קטן, אני כל כך ערה היום ל”כן” ול”לא” שלי. וכל כך נחרצת לסרב בכל פעם שמשהו, ולו הכי קטן לא מדויק לי בחיים.
אנחנו חיים בתרבות שמעודדת פריצת גבולות יומיומית. כיפוף אינסופי של הידיעה הפנימית שלנו. התעלמות טוטאלית מהקול החכם של האינטואיציה. החל מהדברים הקטנים, כמו מה לאכול הבוקר. ועד לבלתי נתפסים, כמו באיזו עבודה להעביר את שארית ימיי. בשם ההישרדות, בתרבות ההזויה הזאת, לעשות יום יום משהו שממנו אני סובל או סובלת, נחשב ללגיטימי, נורמלי, ולמרבה הצער, אפילו מעורר הערכה.
אני מודה על כל בחירה נחרצת שלי להימנע מכל מה ש*לא בא לי* לעשות ב”קריירה” שלי. גם במחיר של להיות לגמרי מחוץ לנורמה. להישמע “מטורפת”, “מעופפת”, “לא מחוברת למציאות”, “רוחניקית” או כל תיאור אחר שאנשים נוטים להדביק ליוצרים פורצי דרך, שלא מוכנים ללכת מילימטר נגד הרצון שלהם.
בזכות החיבור לחזון היצירתי היציב שלי, אף אחד לא הצליח עד היום להזיז אותי מכיווני האמיץ והאמיתי בחיים. גם אם עדיין אין לי מפה משורטטת ללכת בדרכה. וגם אם לעולם לא תהיה לי כזאת. לעיתים אני מהלכת בין לשונות הדרקון. שטה על כנפי הדממה והטירוף. לא תמיד ברור לי מה אני עושה. ויחד עם זאת, ממש ברור לי מה גורם לי להרגיש מאושרת וחיה.
אני כל כך מרוצה מעצמי, על כל “לא” שאני אומרת לגבר שמרגיש לי כמו *בערך* מה שאני ראויה לו. כמו בערך מה שאני רוצה באמת. גם אם ברור לי שאולי אני עדיין לא מוכנה ל*בדיוק* שלי.
יודעת לסמוך על הרצון שלי. ללכת דוך עם האינטואיציה שלי. ולא להתפשר על מה שהגוף שלי מאותת לי כאמת.
כל כך מודה, על כל שעה של יצירה. על כל עשיה שלא הייתה לה “שום סיבה” ניכרת לעין מלבד דחף עוצמתי. על אינספור שעות דממה ש”בזבזתי” על בהיה שקטה וישיבה מתחת לעץ. שם נולדו בי בשקט מהותי, הרעיונות הכי משונים שלי.
שרק היום, כעבור שנים, אני מבינה את הדרך המפותלת בה הלכתי. ולאן היא מביאה אותי בבהירות אמיתית מיום ליום.
כל כך גאה ביצירה שנבראת לנגד עיניי כמו פסיפס צבעוני. מגלה לי לאט לאט מה יוצר(ת) דרכי אלוהים.
אז עדיין לא נבראתי ולא עיבדתי עד הסוף את כל חוויות הילדות שלי. עדיין לומדת לסמוך על אנשים, ולחיות בעוצמה את המהות שלי, כגבר ואישה מאוהבים בתוכי.
כן, בהחלט סיימתי “מסעות רפואה” מפרכים של שנים.
הכאב הוא רק צבע אחד בגלגל הצבעים. היום.. הוא פשוט חומר גלם איכותי.
מודה אני על שהיכרתי היטב את החוויה שמסתכמת ב”מישהו עושה לי משהו בניגוד לרצוני”. רוב הסיכויים שאילולא כל כך נפגעתי בשנותיי המוקדמות, לא הייתי מגיעה היום למוחלטת ולבהירות כל כך נחרצת. ל”כן” ו”לא” שמאוחדים באופן שלם עם האמת של הלב.
בהודיה גדולה על היכולת להבחין בין חיים של חירות ואמת. לחיי פשרה בינוניים בשם “חופש” רגעי וחולף. הלוואי שנהלך יום יום את האמת של הלב שלנו. ונגיד “כן!” מלא לבקשותינו העמוקות ביותר.
כולנו ראויים לזה ! תמיד.
