תגית: מיניות

בתקופה האחרונה אני חווה גלים של השראה ותשוקה. עניין מחודש במגוון תחומים שמושכים וממגנטים אותי. אל מול אובדן עניין ושעמום טוטאלי, מכל מה שחייתי וחוויתי בשנים האחרונות. כולל תודעה. מחשבות. רעיונות ואמונות. בחירות ותחומי עניין ועיסוק. לפעמים זה מרגיש כאילו בא לי לפרוש מ”החיים שלי”, ולהתחיל חדשים, איפשהו בזמן ובמקום אחר.

היום במעיין ישבתי והרגשתי את הריקנות הזאת. הרפיתי אל תוכה ממש. הסכמתי להיות משועממת לחלוטין. חסרת עניין בכל מה שאני רואה ושומעת סביבי. פשוט הסכמתי להכיר בעובדה, שאני לא מתחברת יותר למי שהייתי. ולא לתודעה הקולקטיבית שמהדהדת סביבי, שנדמה שנשארה אותו הדבר. בעוד אני כאילו חזרתי מטיול ארוך בחו”ל לאותו הדבר ממש.

ברגע אחד הסכמתי להכיר בכך, שהרעיונות והתפיסות שפעם הייתי מוכנה לחרוט על אבן לעולמי עד, מרגישים לי כמו שעבוד רוח’ני תלוש וחסר משמעות.

ישבתי על האדמה. רוח עדינה וחמימה מלטפת את פניי. נשמתי את תחושת המיצוי הטוטאלית הזאת. והרפיתי אל תוך הגוף. בכניעה אל תוך חוויה, שיכולה להיות גם ממש מפחידה.

אלא שלהפתעתי, תוך דקות ספורות התחלתי לחוש את הגוף שלי מתעורר, ומתחיל לרטוט בתדר אחר. ברגע אחד צפיתי במטרות נושרות. במחשבות על מי אני, ומה יהיה עם החיים שלי עוד רגע, מתחלפות באושר פנימי נוכח ושקט.

בידיעה שאין לי צורך בשום התרגשות חיצונית. ושתודה ללב, אני גם לא חייבת להשתתף במשחק שמתחולל סביבי. ושממש אפשר לחוות את האנרגיה המזוקקת הזאת, וממנה ליצור צעד צעד משחק אחר.

ונזכרתי. נזכרתי באותה השניה בשביל מה אני חיה. מה שאינו מסופר בשום ספר. אינו כתוב בתכנית מסודרת. לא במאמץ למצוא איזה “קושי”, להתגבר עליו בדרך מבריקה, ולחלוק את “הדרך שלי” עם אחרים. לא באיזו הגשמה גרנדיוזית. או “חוויה משנה חיים”.

אלא ממש בשביל זה – להוליך את החוויה המזוקקת הזאת דרכי.
להיות העונג האנרגטי הזה במציאות. בעולם הפיזי. להדהד את הלב האוהב הזה אל מול העולם. במגוון דרכים וצורות יצירתיות.

לפעמים ממש ככה- בלי מילים או הגדרות. ולפעמים בתוך מסגרות אנושיות חופשיות. שיכולות להיות בנאליות לחלוטין. ובאותה המידה חדשניות ולא מובנות, עד שכל מי ששומע מרים גבה, או מעקם פנים.

אין מבחינתי שום דבר ש”מרפא” אותי יותר. זוהי חוויה שבתוכה אין במה להתעסק. פשוט להיות עונג.

תודה ללב שלי שתמיד מוצא דרך להרחיק אותי מכל מה שאינו אמיתי לי. כל מה שמונע ממני להיות בקרבה אמיתית לעצמי, ולמי שאיתי בו זמנית.
ותודה שלא משנה אילו הרים, גבהות ופיתויים הציעו לי בחיים. ואילו הזדמנויות מרהיבות נשלחו אלי בדרכי. תמיד נשמתי עמוק ובדקתי – עד כמה אני יכולה להיות קרובה לעצמי ולמי שאיתי, כשאני אומרת “כן” לאותה בחירה.

ותודה ללב שלרגע לא ויתרתי על עצמי. גם כשטעיתי. גם כשזה היה כל כך מפתה. וגם כשידעתי שמהצד השני יש גדת נהר מרהיבה, נשארתי במקומי.

כי עכשיו… בזכות אותה נשימה ארוכת שנים. גם הדברים הכי משמעותיים וגדולים שמגיעים אלי כהזדמנות, מאפשרים לאהבה ולעונג לזרום דרכי.

מאפשרים לי להירגע אל תוך תכנית חיים מלכותית. להיות רגישה לעצמי ולמי שאיתי בו זמנית. ולחיות ב ד י ו ק כמו שהלב שלי ביקש מלכתחילה. קרובה ואוהבת. באינטימיות אמיתית. השראה בדרכי לעצמי ולמי שסביבי.

כל כך הרבה אומרים לנו לקפוץ על הזדמנויות ברגע שהן מופיעות. “להכות בברזל בעודו חם”. וזה אכן נכון… אני רק רוצה להזכיר לנו, בו זמנית, להקשיב ללחישות. התכנית האלוהית האמיתית לא צועקת. היא שולחת אלינו אותות עדינים. פולסים מענגים של תשוקה. מדברת אלינו בעדינות ובאהבה. מאפשרת לנו, תוך כדי, לחיות בחיבור רגשי. עם גבולות יציבים וברורים, ויחד עם זאת, בהתרחבות תמידית לצעד המרגש הבא.

שם נשמעת הקריאה האמיתית של הנשמה.
לרוב התנועה האמיתית שלה היא מלהיבה. מסקרנת. מרגשת אותנו כמו ילד או ילדה, שהרגע קיבלו צעצוע חדש. או פגשו חבר או חברה שיש איתם חיבור נפלא.

אז מה אם כבר לא היה לך לאן להגיע ומה להשיג..
ואם לא היית צריך להגשים דבר, כי הכל היה פשוט מתגשם דרכך.
ומה אם היית יכולה לחיות כבר עכשיו, כמו שאת באמת באמת רוצה….
מה היית עושה?
איך היה נראה היום יום שלך?
ממה היית נהנה ברגעים הכי פשוטים?

אלו החיים. רגעים יקרי ערך שלא יחזרו.
כל רגע של נשימה הוא אהבה.

מותר לנו לחיות את החיים בקצב שנעים לנו. לעבוד כמות שעות שפויה.
להדהד תדר שמרחיב את ליבנו. לשמוח. לרקוד. לשיר ולהיות בטבע. לעשות אהבה וליהנות.
ומותר לאפשר ליצירה לנבוע דרכנו בזרימה. כל מה שהיא צריכה זו הזמנה כנה וישירה, והחזון הזה נברא.

כשאני לראשונה מפרסמת פוסט חדש, משהו בי לרוב מתרגש ורועד. מרגיש כאילו שמתי עוד פיסה ממני על הדף או על המקלדת, ושלחתי לעולם. פיסה מהלב שלי. מהחזון שלי. מהריפוי שלי. וכן, לפעמים גם מהיוהרה. מחוסר דיוק. מחוסר הקשבה לעצמי. או שיש בכלל תשוקה אחרת שהתחבאה מתחת לשורות, ולא נתתי לה במה. ולמדתי עם השנים לסלוח לה. לאותה ילדה כואבת שמחפשת תשומת לב דרך החוכמה. דרך הנתינה והידע שעובר דרכי.

ולמדתי גם להמשיך לחלוק את מי שאני, ואת מה שיש לי לתת, לא משנה מה. כי זה דחף של תשוקה. תחושה שאם לא אכתוב, אז סתם אשרוף המון אנרגיה שמבקשת במה. ולאט לאט פחות כותבת מהצורך ומהבקשה לאישור. ויותר מהבחירה לחלוק. לתת. להוות אותי כמו שאני. להביא את האהבה שבי. את הלב שלי.

אני מבינה שזו אהבת חיים כל כך גדולה. שלא משנה מה, אני כותבת. חייבת. שגם כשאין לי “פרנסה” ישירה מהנושא הזה.. אני לא ממשיכה לרוץ ומדלגת על הרגע הזה, שאני רוצה לחלוק ולשתף.

למדתי לאחרונה שלא משנה מה, אני אעשה את זה. כי עובדה שבשלושת השנים האחרונות, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים ששיווקתי משהו. ועדיין.. לא הפסקתי לכתוב.

ויש לי במקום מסויים בתוכי רצון להפוך את זה “למקצוע” רשמי ומסודר יותר.
לקחת במה עם הנושא הזה. לחלוק את העושר ואת הידע שלי. כי יש בתוכי כלים נדירים, שרק עכשיו אחרי כל השנים האלה (בת 35. כותבת מגיל 6  ) אני מבינה שאני יודעת איך, ויכולה להעביר את זה הלאה.

ויחד עם זאת, הכל “ידע חי”. כי כמו שאני כותבת, אף אחד לא יודע לכתוב. וכמו שאת כותבת, רק את כותבת. ולכל אחד ואחת יש את החיבורים והערוצים המיוחדים שלו ושלה. אני מה זה לא מבינה איך בכלל אפשר ללוות תהליך יצירה כזה גבוה דרך “שטנץ”.

בעיקר.. מרגיש לי פתאום ממש חזק, שבא לי לחבר נשים לקול האוהב שבליבן, דרך תהליכי כתיבה וביטוי. ובעיקר לחלוק את הדרך שלי, שעברתי עם הטיפול שלי בטראומה, דרך ביטוי ויצירה מסוג מאוד מסויים.
שמחבר ומאחד בין ריפוי המיניות, לחיבור לקול, לתנועה ולכתיבה.
ויש לי שם עדיין נהרות של כאב, בעיקר כי בשנה האחרונה, הקול הזה שבי שתק יותר. פחות דיבר.

אני לא רואה בעצמי מלווה או מלמדת איך לפתור בעיות. איך לתקן תיקונים. אלא איך לכתוב אותנו כמו שאנחנו, מתוך החיבור לגבולות של הגוף הפיזי.
מתוך הפנים האמיתי שלנו. מתוך תחושה ולא מתוך החשיבה. מתוך יציאה לאור, ולא מתוך החשיכה.

מתוך האינטואיציה של הרגע. מתוך הפרא שקורה עכשיו. מתוך השחרור המיידי ולא מתוך מה שהיה אתמול. מתוך כל תא ותא. מתוך חיבור ישיר לעצמי הגבוה, שמדבר דרכי כרגע, בהפתעה גמורה יש לציין.
“אני עצמי” האגו, ההכרה החושבת, לא כותבת כלום. אף פעם לא כתבה.
אני צינור. מפעילה את זה בי בזמן אמת. ובעזרת הלב, כך יקרה גם לאחרות שיהיו במרחב.

מרוב שאני מופתעת מהפוסט הזה, שלא ידעתי שעומד להיכתב. ומכל הקולות הנלווים אליו – שלא מגיע לי שיבואו אלי ללמוד את זה כי [משהו] “עדיין לא”. שאני ריקה מתוכן. שאין לי. שאני לא מספיק. ושאני מתביישת באינטימיות כל כך קרובה.. אין לי ממש מושג איך לסגור את הפוסט הזה. אז רק אשאיר אותו פה רגע בלי סיום. רק התחלה עם סימן שאלה. ולא אדע. ואזרום. ואזרח. ועוד זמן מה נראה איך, מה, והאם זה בסוף קרה.