בעצם .. אם אני צריכה לסכם מה עשיתי בשלושת השנים האחרונות, בהן חייתי בלי בית משלי.. עברתי בין מקומות. אנשים. קהילות וכו.. זה **התענגתי על ה”לא” שלי** 😊
מצחיק ככל שזה אולי יישמע.. אלו תנאי חיים הפכפכים, רדיקאליים, חד משמעיים בדיוק שנדרש. בייחוד עם רגישות כזאת גבוהה (ברמה שאם אבחר, יכולה להרגיש מישהו מתעטש במדינה אחרת.. וזה נאמר בלי להגזים). אז על אחת כמה וכמה.. ה”לא” וה”כן” הפנימיים הופכים להיות מוסיקה מענגת. מנגינה של אלוהים בפנים.
לרוב אין מרחב של “סטיית תקן”, שעדיין מאפשרת אנרגיה מרחיבה, ומציאות של כיף והנאה. אין מצב לומר למשהו שהוא “לא” נחרץ, “כן” או “אולי”.. ועדיין להרגיש ממש סבבה.
אחרי כל מה שחוויתי בשנים אלו, אני יכולה לומר חד משמעית, שהגבול הפנימי הוא בית מקדש שלא מחללים. לא בשם רעיון כלשהו או אג’נדה.
לא בשם ניסיון למצוא חן או לרצות כדי להיטיב עם האחר. ולא בכדי לשפר משהו פרקטי במציאות הפיזית.
לבחור לחיות חיים כאלה, כ”מרחב חקירה” או מסע של התקרבות לעצמי..
זה עולם ומלואו של הכרה ברצונות. בבחירות ומאיפה הן נובעות.
זוהי אמונה שתמיד יבוא משהו טוב או מתאים יותר, לא משנה למה או למי אמרתי “לא”.
זה אומר לשחרר רעיונות של כל מה ש”התחפשתי” בו ולפעול לטובתי הנעלה ולרווחתי המוחלטת.
זה לאהוב אותי. ולסמוך על הלב שלי. שמה שעושה לי טוב ונעים,
זוהי אהבה שמדייקת אותי בתנועתי.
וזה בהכרח לשים את ההרגלים ודפוסי הפעולה המוחלטים שלנו בצד, ולבחור אחרת. לפעול מזווית ראייה שונה, במציאות שמבקשת הסתגלות, לעיתים מתאגרת.
זה להפוך מחתול, לעיט, לסוס פרא, ולפעמים גם לזיקית.. תוך רגע להיות דג במים. במפתיע להתביית ככלב נאמן. או להסכים להיות עץ לכמה חודשים.
זה מלמד כמו שאף סדנה לא הייתה מעבירה אותי תהליך.
כמו שאף מורה חכם לא היה מעביר אלי חומר לימוד “מסחרי”.
זה עמוק כגודל הריק והמלאות של היקום כולו.
ויצירתי ברמה שאין בריאה שלא מתקיימת, מהרגע שמתעוררים בבוקר ועד שהולכים לישון.
גם אם למראית עין, “בחוץ” לא קרה שום דבר מיוחד.
גם אם פיזית לא עשיתי הרבה או נשארתי כל היום באותו מקום.
ולא.. זה בהחלט לא ללב חלש.
מצד שני, גם לא הורות או זוגיות. גם לא לקום כל בוקר לעבודה של Nine to five. גם לא להיות יזם או בעלת עסק.
טפחו לעצמכם על השכם ממש עכשיו.. אנחנו ח י י ם !
המסע הזה יכול להיות כמו לונה פארק ביום רגיל, לא משנה מה התפאורה.
מה שמשנה את המסע זה לא איפה אנחנו נמצאים,
אלא עם מי. ו*איך אנחנו חיים?*
האם אלו חיים שטורפים אותנו לארוחת בוקר?
או שהם קינוח בטעמים מתחלפים?
בינתיים, לי ברור דבר אחד – כשאני אוכלת ארוחה שמורכבת מכמה מנות.. כל החלקים שלה יהיו לי טעימים, בדיוק כמו הקינוח בסוף הדרך.
“הדובדבן שבקצפת” אלו הם החיים כאן ועכשיו. היום.
אין שום סיבה שבעולם, לאכול ולו מנה אחת בטעם מר,
רק כדי להגיע לסוף הארוחה ולזכות “בפרס הגדול”.
כי הפרס הזה הוא את. והוא אתה.
ואיזה יופי שהוא כבר נמצא !
אז .. * מה עשית היום שגרם לך לחייך או להרגיש נעים ? *
אם עדיין לא היה כזה.. אל דאגה, זה רק אמצע היום
😉
זמן נהדר להתחיל.
לאחרונה שמתי לב כמה משיכה מתעוררת בי לאפלה. לצד הסקסי והדארק של החיים, לצד התנסות באותם אורות יצירתיים שחוויתי לאורך כמה שנים. עם כמויות עונג שאין לתאר במילים. אנשים שמרחיבים את תודעתי ואת ליבי, אל עולם מואר לחלוטין.. “שירה מקודשת”, תפילות ואהבה .. פתאום הסתכלתי מסביב, וקלטתי שאני כועסת על החלק הזה שבי, שממגנט לצד אורות גבוהים, אפלה עמוקה. מהקצוות הכי קיצוניים של החיים.
מאי 2018. אמצע הלילה בכינרת. התכנסות ה-Cosmic Lovers. אחרי התחממות לצד המדורה, אני מרגישה שחייבת לטבול במים. אבל קררר. כל כך קר… עומדת עירומה על שפת האגם. עושה צעדים ראשונים פנימה. נכנסת עד המותניים .. ומרגישה שפשוט לא יכולה להמשיך. קופאת. אבל חייבת.. חייבת לטבול! ואז קולטת שלבד אין סיכוי שאעשה את זה. אבל לילה.. כולם ישנים. מי שלא.. בסדנאות.