תגית: מיניות

כנראה שעשיתי את הבחירה הכי משוגעת. הכי לא מקובלת בעולם הטיפולי-רוחני-מודע. כנראה שאני גם ממש “מתאבדת” על הבחירה הזאת.. בחרתי לאפשר לילדה הפנימית שלי להוביל. גם לפגועה. גם לזו חסרת האמון. לזו שאף פעם לא האמנתי בה. לזו שתמיד הובילה אותי לבורות. למקומות כואבים. ככה לפחות האמנתי. ואתם יודעים מה? זו הבחירה הכי חכמה וגאונית שעשיתי בחיים שלי.

כי הילדה הזאת בתוכי.. המקומות הכואבים האלה, הם הלב שלי. הם הרצון הילדי הכי טהור בפנים. ואין שם אשמה, כמו שתמיד חשבתי.
יש שם אמת. אמת מטלטלת. פשוטה.
מחרישת אוזניים ומזעיקת אורות וחסדים מהבריאה כולה.

אין שם באמת תחושה שאני לא רצויה או לא ראויה כמו שפעם חשבתי.
יש שם בקשה להקשבה עדינה ועמוקה.
וככל שאני מקשיבה.. אני מגלה בי כל כך הרבה קרבה לעצמי.
כל כך הרבה אהבה. כל כך הרבה אמון מלא בחיים ובעצמי.

שלא הייתי מגלה לעולם, אילולא הייתי מקשיבה לחלק הזה בי.
ומאפשרת לה-לי להוביל אותי.

כמעט כל מה ששמעתי כעצות חכמות. גם ממני וגם מאחרים,
ניסו לדלג על הילדה הזאת בתוכי.
כל הידע הכי גבוה, שדחף אותי לאנשהו.
שניסה לגרום לי לעזוב דפוסי התנהגות. לתת אמון.
ללכת מעבר לפחדים.

כמעט כולם פספסו אותי. את המקום הכי עמוק בפנים שממילא בוחר.
שממילא הולך לאנשהו בהליכה נחושה ובטוחה.
ואם הוא בדרך לתהום עמוקה עכשיו.
ממילא ידרשו כוחות אלוהיים כדי להניע אותי ממנו.

אז במקום להילחם בחרתי בי. ככה כמו שאני.
מפורקת. בלי לדעת לאן אני הולכת או מה אני עושה בכלל.
החלטתי להאמין שאני יודעת מה אני עושה.
שיש בי חוכמה אדירה ועמוקה. שבוחרת בי תמיד.

ולאט לאט מתוך האהבה הזאת,
נגלה בי המקום הכי טבעי. זה שבוחר בהכי טוב בעבורי.
זה שנמנע מללכת דוך אל תוך עוד תהום רגשית.
זה שבוחר במערכת היחסים הכי תואמת עבורי.
זה שבוחר לתת אמון באנשים.
זה שיודע .. שהיציאה שלי לאור העולם היא אהבה.
שאני מוגנת ובטוחה.

ומעל הכל.. המקום הזה בי, שהנחתי לו פשוט להיות..
בוחר בביטוי. בוחר ביצירה. בוחר בנתינה ובקבלה.
פשוט.. כי הנחתי את הנשק הכבד.
כי אף אחד בתוכי כבר לא נלחם בי.
ומתוך חוסר השלמות הזאת בתוך ים של שלמות.
אני רואה כמה אור עולה מתוכי. כמה פתאום אני הכי אני.
הכי פשוטה וברורה לעצמי.
והכי ביצירה שאי פעם הייתי.

כי לא צריך הרבה. באמת.
רק דף ועט. רק מרחב לבטא ולהביע בו את קולי.
רק אישור מלא ושלם..
להיות מי שאני.

• לפעמים דווקא בתקופות שהטוב והחסד הכי גדול מופיע. דווקא כשהאור הכי חזק זורח.. הוא שוטף החוצה כל כך הרבה כאב. מאיר את כל הפחדים. את טראומות העבר. את החשוך ביותר בלב ובנפש.

וזה בדיוק הרגע להרים את הראש למעלה גבוה. ולבקש אהבה אינסופית ותמיכה מהבריאה.
וזה בדיוק הזמן להסתכל ישר אל תוך הפחדים המשתקים, ולפתוח את הלב עוד קצת.
זה בדיוק הזמן להסתכל אל הנתיב המדהים המאיר מלפנים,
להניח את הרגליים על האדמה. וככה עם כל הגשם והבוץ והקור.. להמשיך ללכת.
להתמסר. להגיד כן!
כן לאהבה. כן לאושר. כן לכל הטוב הזה, והרבה מעבר!

ומעל הכל ..זה הזמן ללכת מעבר לעצמנו. לזכור למה אנחנו כאן.
לשם מה הגענו לעבור את הנתיב הזה.
ובמעמקי הכאב.. עם הדמעות הזולגות על הפנים.
להיזכר בכל הדברים שעושים לנו טוב ונעים בלב ובנפש.
בכל הדברים שרצינו לבטא ועדיין לא עשינו.
ביצירה שמבקשת לנבוע.
באמנות שמבקשת את המכחול של האמן או האמנית שבפנים.
במילים שרוצות להיכתב.
בקול שמבקש לשיר ולהישמע במרחב.
בחגיגה היצירתית שיכולה למלא את החיים שלנו.
ממש עכשיו. בלב הבוץ.
להתחיל ללכת פנימה .. אל הים העמוק,
שמתוכו הכאב הכי גדול שלנו והפחד הכי משתק שלנו,
הופכים לאור גדול לעולם.

אני עושה את זה מגיל 14 בערך. כבר 20 שנה.
זה הציל לי את החיים. החזיר לי את השפיות שלרגעים לא הייתה.
ריפא אותי מטראומות. חיבר אותי לערך עצמי אינסופי.
לאהבה וקבלה עצמית.
והזכיר לי כמה כיף יכול להיות בחיים האלה.
כן, גם כשכואב.

** מה היצירה שמבקשת לנבוע מתוכך עכשיו? **

אולי זה משהו קטן ממש.. כמו לקחת טושים צבעוניים ולצייר במחברת.
ואולי זה הזמן לכתוב פרק בספר שהתחלת?
אולי דווקא לשים מוסיקה ולשיר עם המנגינה מילים שנובעות מהלב.

מה שזה לא יהיה.. פנו לעצמכם זמן ליצירה.
יצירה = יצר יה
זו דרכו של אלוהים להתבטא דרכנו.
וזה הדבר הכי חשוב. באמת!

המפתח הכי חזק, עוצמתי ויצירתי לשפע זה כיף ! ככה פשוט כמו שזה נשמע. כיף מגוון. כיף שגורם לנו להרגיש “וואו!! בא לי עוד מזה..”. כיף שמחבר אותנו למי שאנחנו באמת. בפשטות שילדים נולדים איתה.

לפני יומיים, בעודי שוכבת על הנדנדה המגניבה הזאת בנווה צדק, אני שומעת בתוכי קול נחרץ ובטוח שאומר כך:
“כשאת מתענגת את בשירות! כן.. העונג האישי שלך, זה “האגואיסטי”.. זה שהוא כאילו אך ורק בשבילך. הוא משרת אנשים! תתמקדי בעצמך. במה שיהיה לך כיף. ותחגגי את זה. עופי על זה. עד כדי כך ש(כן)תדעי את נפשך מרוב עונג. ואז .. את משרתת יותר ויותר אנשים. בעצם היותך מי שאת באמת !”

הקול הזה.. חזק ויציב בתוכי בשנה האחרונה הרבה מעבר לאי פעם. בזכותו יצאתי למסע תענוגות (והתפתחות עוצמתית יש לציין). בזכותו אני כבר שמונה חודשים חיה בלי בית וכיף לי מעבר למה שאי פעם היה לי.
בזכותו אני נודדת אל מעמקי נפשי וגופי. מתחברת לאינטימיות שבי.
חוגגת את החיים בכל רגע. באמת בלי קלישאה, כאילו הוא אחרון !
כי מי יודע מתי נחגוג עוד.. אולי מחר נמות?

ואתם יודעים מה? מהרגע הראשון שיצאתי למסע הזה ביקשתי לשרת. לרצות לתת עוד ועוד.. ודבר ראשון קיבלתי הוראה (מההדרכה הפנימית שלי) – להתעסק אך ורק בעצמי וברצונות הכי פשוטים ואגואיסטיים שלי.

יום חמישי האחרון היה אחד הימים המרגשים בשבילי.. הוא התחיל במפגש עם חברה אהובה שיחד איתה, לפני כעשור, הכרתי לראשונה את עולם הריפוי בקול. המשיך בביקור בחנות מוסיקה מדהימה. שם נגלה אלי עולם מלא ועשיר של צלילים..

הופתעתי והתרגשתי עד עומקי נשמתי לגלות, שאני מנגנת כאילו מאז ומעולם על כמה כלים שמפיקים סאונדים אלוהיים. שרתי וניגנתי על שני פאנטמים במקביל.. בהרמוניה מושלמת, שגרמה לי ולמוכר בחנות, להידהם מעוצמת החיבור לכלים שנגעתי בהם לראשונה בחיי.
בינתיים, יצאתי משם עם תוף שמאני מדהים, שמעיר בי את עצמי בצורה שמילים לא יודעות להסביר.

עכשיו אגלה לכם סוד. לפני כשנתיים וחצי, הרבה לפני ששרתי במעגלים.. לפני שבכלל דמיינתי שכל הדבר הזה הולך להיות חלק מהמציאות שלי. התחלתי לשמוע בתוכי קריאה לבלות זמן בפרדס חנה ולהוביל מעגלים. זה נשמע לי אז כמו מדע בדיוני. הרי מלבד ריפוי קולי שהעברתי בסדנאות, בכלל לא שרתי!

כשעזבתי הכל לפני מעל חצי שנה – את הבית, את אזור המגורים, את החפצים, ההוויה והמהות הישנה.. בחרתי להיות מי שאני באמת. לחיות ולהתענג על החיים כמו שמעולם לא הייתי מסוגלת. פשוט כי לא היה לי מספיק חופש ומקום בתוך עולם ההגדרות הצר שיצרתי לי. באותה תקופה, כשיצאתי למסע נדודים אל הלא נודע, הבטחתי לעצמי שאני חוזרת לעשיה ממקום אחר לגמרי. ושאני לוקחת את הזמן.. כמה שאני זקוקה, כדי להתחבר לעצמי. לתדר שלי. להוויה חדשה שמתוכה אשוב ליצור.

ובאמת כשהייתי בטבע, ובכל הנסיעות במהלך החופש הארוך הזה, חייתי וחוויתי יום יום את התדר שלי. את ההוויה שהיא מי שאני באמת. את החוויה הישירה שלו דרך הגוף. דרך ביטוי ויצירה חופשית. דרך שירה.

ובמקביל, פגשתי בתוכי המון חלקים מכווצים. הקטנה עצמית. צמצום והשתקה. הדחקה של העונג ואנרגית החיים שלי. פחד להביע את מי שאני באמת.
חוסר אמון בחיים וצורך בשליטה ככלי הגנה.
כל מה שעלה בי נתתי לו מקום. פשוט הרשיתי לו להיות, והמשכתי לחיות, לחגוג וליצור. בלי לבזבז על זה יותר מדי אנרגיה.

היו ימים עם הרבה מאוד כאב רגשי: כעס ואשמה על הביטוי שלי ועל מי שאני.
עצב תהומי.. אבל של פרידה. תחושת נטישה חזקה. בושה על המיניות שלי ועוד..

וככל שאלה קיבלו בי יותר מקום, ערוץ הביטוי שלי הלך והתרחב. הערוץ שהוא נתיב זרימת האנרגיה בגוף הפיזי שמעביר דרכו אנרגית חיים – אנרגית יצירה, תשוקה ועונג.
וככל שביטאתי, שרתי ויצרתי, כך יותר שמחה, כיף והנאה מילאו לי את החיים.

אני מודה שהיה בי חשש שברגע שאחזור לעשיה “מסודרת” חלק ניכר מהכיף הזה יתמסמס ויהפוך להוויה עסקית רצינית מדי. שהתדר שאני נמצאת בו יתחלף.

בינתיים קורה ההיפך: כל עוד אני ממשיכה לחיות את התדר הזה,
שהוא חגיגה יצירתית בלתי פוסקת, מיישמת אותה ביום יום, ומאפשרת לעצמי להיות מי שאני בתוכה ..
כך הכיף גדל !
ואיתו רבדים עמוקים יותר של כאב נשטפים ממני.

פתאום עוד חלקים בי חוזרים לחיים. מתעוררים מתרדמת ארוכה.
ואני קולטת שעוד רגע יש לי שפע של מרחבים להביא אל תוכם את הביטוי והיצירה החופשית שבי. בתוך מסגרת שמאפשרת לצקת אליה תוכן מעורר השראה, וליהנות יחד עם עוד אנשים.
לחבר את ההוויה הנשית – המינית והחוגגת שבי לעשיה.
זו שבעולם שלנו נראית ומרגישה רצינית מדי.
ולחבר אנשי עסקים, יזמים, אמנים, יוצרים ואנשי חזון לתדר הפנימי הזה בתוכם.
איזו שליחות.. איזה עונג.
ואיזו זכות גדולה אני מרגישה !

יש לי תשוקה לתת לעולם את מתנת הביטוי והיצירה.
לחבר אנשים לתדר המדהים הזה, שכל איש ואישה ראויים לחיות אותו.
ובמקביל לצאת לאור אל הבמה. לשיר ולהשמיע את קולי שנפתח חזק ורוצה להישמע.
כל העשיה שלי בזמן הקרוב תהיה מכוונת למטרות האלה.
.