“כלום” יותר טוב לי מ”כמעט” בשנה האחרונה. אני נחרצת ללכת עם התשוקה המילולית, המינית והאקסטטית שלי בחיים. וכל מה שאינו מאפשר לי לחיות את התדר הזה, ולחוות אותו בכל הרמות ובכל המימדים, אני מוצאת את עצמי… לא נלהבת לגביו. לא רואה אותי ככלי. לא כאופציה. ולא כהדרכה.
ובמקביל, קולטת שזה בזבוז אנרגיה מהותי בשבילי, לעשות כל מה שנדמה היה לי שהייתי אמורה לממש בחיים האלה כמורה, כמרפאה וכמטפלת באותו כלי. כי באמת.. אני מרגישה מאוד חזק, שכל מה שבא לי זה להיות ולהוות את אותם כלים. בלי מילים מיוחדות. בלי להסביר. בלי לשייך. בלי לשנות אף אחד.. מלבד ** את החיים שלי. את איך ש*אני* עושה את הדברים **
וזה מעלה אצלי הרבה מאוד ביקורת לאחרונה… איך אני לא נותנת מתנה כל כך גדולה שיש לי להעניק?
איך אני שומרת לעצמי הרצאות מהפכניות? נמנעת מהוצאות כלכליות מיטיבות. ומהכנסות שיכלו להגיע בעקבות אינטימיות אמיתית, שנוצרת ביני לבין מטופלים ותלמידים שמגיעים. כנסים שעמדו על הפרק, אחרי שהגיעו כל הרעיונות.. ואני … שמטתי הכל.
כי רגע לפני “היציאה לאור”, פתאום קלטתי כמה מתנשא זה מהצד שלי, לראות את אותם האנשים שנמצאים מולי. ולדבר איתם משהו שאין באפשרותי להעביר להם באופן מילולי. ולנסות לדבר על שינויים שעשיתי בחיים… בזמן שהשתמשתי בתדר, שלפי “התכנית המקורית” הייתי אמורה להעביר קדימה כמורה, רק כי חייתי בתנאים מאוד ספציפיים. תנאים שרק מעטים מסוגלים להם.
לי לקח 16 שנים להגיע לנקודה הזאת ספציפית. ובכנות אני לא מתיימרת שזה יקרה לאף אחד ברבע שנה. ובטח לא באיזה טקס או אירוע מהפכני.
וכך פתאום הרגשתי איך כל התכניות שהיו לי מאבדות משמעות. ואני נכנסת לקיפאון. ל”דיכאון”. לאבל עמוק. כי לא, בשום צורה ובשום פנים ואופן *לא* נועדתי להשתייך בעולם הזה ליחידי סגולה שיכולים.
כי כואב לי לראות את החיים בפרוד ובנפרדות כאופציה. וקלטתי שאם אמשיך באותה הדרך, בתודעת “מורה” ש”יודעת יותר” זה מה שבסופו של דבר יקרה.
כן, לרוב האנשים לוקח זמן להבין את הכלים העצומים שיש בידיים שלי.
ולא, אין לי קריאה להיות “מטפלת” באותו כלי כמו שפעם חשבתי.
כי קלטתי כמה קטן הכלי האישי שלי, מלהחזיק מרחבים טיפוליים כל כך מטלטלים ומשני חיים, כשאני עצמי בעיצומה של תנועה אינסופית.
של יצירת חיים מיניים ויצירתיים לעצמי.
כשכל מה שבא לי, זה לעוף על מוסיקה, כתיבה ויצירה.
כשאין לי כלים להרגיש ולהקשיב כמו פעם לכל מי שיושב מולי.
כשאני רק עסוקה ביצירת חיים חדשים, בתדר אחר לחלוטין. הרבה יותר חופשי, חוויתי ויצירתי מאיפה שהייתי.
אז במקום לעמוד עכשיו מול קהל, ולספר על איזו תגלית. אני יושבת בבית של אימי, כותבת “פוסט פרידה” ובוכה. בידיעה ש…אולי הפחד היה חזק ממני. ואולי פשוט נפתחתי לתודעה שהרבה יותר מתאימה לי. בול כמו כפפה ליד. ושאין לי יותר צורך פנימי בחפירות אינסופיות.
או בעמידה מול קהילה כ”נושאת הדגל” של הדרך הזאת, כמו שפעם חשבתי. ואולי זה עוד יחזור בדיוק מהכיוון השני.
אבל בינתיים משהו אחר נוצר ונברא שאינו בשליטתי.
ובא לי לשחרר את האמונה שלא מגיע לי לחיות ככה.. בלי להיות “הכלי ל”. “פורצת דרך עוצמתית” אלא כמישהי שפשוט חיה את החגיגה של החיים. ומתי שירצו אותם חיים להחזיר אלי *את הכלי האמיתי* לידיים שלי. אולי אהיה מופתעת. שמחה ומאושרת על הזכות החדשה.
ואפתח את הידיים בהודיה, שהנה זה קרה. הרבה יותר מרגש, מעניין ומרתק ממה שדמיינתי. והאמת, שאני פתוחה לרעיון שזה יקרה מהר ממה שנדמה לי. שכבר מחר אתהפך ב-180 מעלות לכיוון השני.
בינתיים, אני מרפה מכל אחיזה. בכל מה שחשבתי שיהיה ובכל מה שהיה. ומתרווחת אל מימד המנוחה היצירתית שלי. שבה אני באהבה. באדמה. מאוחדת עם רצון הנשמה שלי. נושמת ומקשיבה ללחישה ששואלת.. “מהו הדבר הבא ?”
לאחרונה שמתי לב כמה משיכה מתעוררת בי לאפלה. לצד הסקסי והדארק של החיים, לצד התנסות באותם אורות יצירתיים שחוויתי לאורך כמה שנים. עם כמויות עונג שאין לתאר במילים. אנשים שמרחיבים את תודעתי ואת ליבי, אל עולם מואר לחלוטין.. “שירה מקודשת”, תפילות ואהבה .. פתאום הסתכלתי מסביב, וקלטתי שאני כועסת על החלק הזה שבי, שממגנט לצד אורות גבוהים, אפלה עמוקה. מהקצוות הכי קיצוניים של החיים.