מאי 2018. אמצע הלילה בכינרת. התכנסות ה-Cosmic Lovers. אחרי התחממות לצד המדורה, אני מרגישה שחייבת לטבול במים. אבל קררר. כל כך קר… עומדת עירומה על שפת האגם. עושה צעדים ראשונים פנימה. נכנסת עד המותניים .. ומרגישה שפשוט לא יכולה להמשיך. קופאת. אבל חייבת.. חייבת לטבול! ואז קולטת שלבד אין סיכוי שאעשה את זה. אבל לילה.. כולם ישנים. מי שלא.. בסדנאות.
באותו רגע רואה, את עצמי בעיניי רוחי הופכת לתמנון עם שמונה ידיים.
כלומר עוד שש ידיים, כולן פרושות לצדדים נוספות לי.
ואני.. מרימה את העיניים לשמיים שחורים זרועי כוכבים, ובכל כוחי מבקשת עזרה. בלי לדעת מאין היא תגיע ואיך.
תוך דקה מרגישה יד (אנרגטית, אבל הייתה מ א ו ד מוחשית באותו רגע) תופסת יד אחת שלי מכיוון אחד. יד שניה מתווספת אליה מכיוון אחר.
פתאום ברור לי שאני לא לבד.. נושמת לרגע לרווחה. אבל עדיין לא מצליחה לזוז. עומדת קפואה במקום. רועדת מקור.
“עוד… אני צריכה עוד” אומרת ספק בהיסוס (האם יש משהו בעולם, שיכול להכניס אותי למים קפואים עכשיו..?)
ספק באמונה (כבר היו לי נצחונות גדולים מזה בחיים 😉 ) .
באותו רגע, יד שלישית לוקחת עוד זרוע של התמנון שאני (אם קיבלתי כל כך הרבה ידיים, כנראה שהרבה מלאכה לפניי 😊).
כאן אני כבר מתחילה, בצעדים מהוססים, לזוז קדימה לכיוון המים. אבל שוב קופאת במקום די מהר.
אבל אז.. מגיעה היד הרביעית.
ואני יכולה להישבע שברגע אחד אני מתמלאת בכוחות נפש עצומים. מפסיקה להרגיש את הקור לחלוטין (!)
ובתנועה מהירה צוללת פנימה גוף מלא.
כל המתח והדחיסות שהייתה בי מתפוגגת. טובעת. נשארת במים.
ואני…
מבינה שזה השיעור של החיים שלי.
מצד אחד ילדה שגידלה את עצמה.
חופשיה אינסופית, אך עם פחד כל כך גדול להלך בעולם הזה.
ויחד עם זאת, עם שירות כל כך עמוק. והתמסרות טוטאלית לדרך בלתי נתפסת.
דרך שאין בה פשרות לא משנה מה
(בחיי שניסיתי לוותר כמה וכמה פעמים בחיים, כל פעם.. מופיע איזה תמנון. נמר. חבר. אש פנימית מתלקחת. או משהו מסתורי אחר, שמזכיר לי מי אני. מאין באתי. ולמה לכל הרוחות אין לי דרך חזרה. גם אם נדמה לי שיש לי איזו בחירה פה בעולם הזה, מלבד לבחור בעצמי, או להישאר לבד- בודדה ונטושה, בלעדיי).
אז אותה ילדה. אישה. אלה.
מבקשת בית באדמה.. בלי פשרה. עם אהובים ואהובות,
שלא רק ארבע ידיים אוכל לקבל מהם.
אלא גם 1245 אם צריך.
וגם כמה מאות. אלפים. או מיליונים.
כי כ כ ה אני אוהבת, וזאת מידת ההתמסרות שאני רוצה בחזרה.
אין פשרה. אין. כי קולה של האהבה מדבר בי.
ועכשיו רק נשאר לי לקבל אומץ.
את שאריתו שהשארתי במים האלה באותה התקופה.
כי מאז קיבלתי עזרה.. חצי כוח כזה.
כמה שהעזתי לבקש והסכמתי לקבל.
ובאמת שרק עם ארבע ידיים שמחזיקות אותי, לפחות..
אני יכולה לעשות את מה שבאתי לעשות בעולם הזה באמת.
ככה לפחות אני מרגישה בזה הרגע.
אז אלוהימ(ה). אני מזמינה מעצמי ומהיקום כולו,
את האומץ לקבל, לבקש. להתמסר. להיכנע ולהסכים.
לכל מה שזה. ולכמה מי ומה שנועדו ללכת איתי באותו הרגע.
באותה הדרך.
גם אם נדמה לי שזה מופרך. הזוי. לא אפשרי. לא הגיוני.
הפוך ממה שהראש שלי מספר לי.
וכל ורסיה אחרת של “ניסים גלויים” בתוך החיים.
באהבה. ברכות. בהינמסות טבעית אל תוך ידיה של האהבה.
בעונג. וברגישות.
ויחד עם זאת, במלוא העוצמה שהנשמה שלי מבקשת בכל רגע.
את כל השאר.. באמת שכבר מיציתי, תודה.
ואתם פה.. עדים איתי. וכך קורה. מיד.
* התמונה מההתכנסות (בשעות היום, לפני שהפכתי לתמנון 😉 )
צולמה בסדנה מדהימה של צילום בעירום, שכישפו שני המהממים האלה.
תודה 🧚♀️
Radhika Gaya Gilad Heller
לפעמים כל מה שבא לי זה ללבוש עלי חליפה.. שמסתירה אותי ממבטי עיניים חושקים. מאנרגיה חזקה שמורגשת בתוכי כשתשומת לב משמעותית מגיעה מבחוץ. כמו “מאיימת” לחטוף אותי אל תוך בועה שבה אני מרגישה זרה, בודדה, בלתי נגישה.