בתקופה האחרונה אני חווה גלים של השראה ותשוקה. עניין מחודש במגוון תחומים שמושכים וממגנטים אותי. אל מול אובדן עניין ושעמום טוטאלי, מכל מה שחייתי וחוויתי בשנים האחרונות. כולל תודעה. מחשבות. רעיונות ואמונות. בחירות ותחומי עניין ועיסוק. לפעמים זה מרגיש כאילו בא לי לפרוש מ”החיים שלי”, ולהתחיל חדשים, איפשהו בזמן ובמקום אחר.
היום במעיין ישבתי והרגשתי את הריקנות הזאת. הרפיתי אל תוכה ממש. הסכמתי להיות משועממת לחלוטין. חסרת עניין בכל מה שאני רואה ושומעת סביבי. פשוט הסכמתי להכיר בעובדה, שאני לא מתחברת יותר למי שהייתי. ולא לתודעה הקולקטיבית שמהדהדת סביבי, שנדמה שנשארה אותו הדבר. בעוד אני כאילו חזרתי מטיול ארוך בחו”ל לאותו הדבר ממש.
ברגע אחד הסכמתי להכיר בכך, שהרעיונות והתפיסות שפעם הייתי מוכנה לחרוט על אבן לעולמי עד, מרגישים לי כמו שעבוד רוח’ני תלוש וחסר משמעות.
ישבתי על האדמה. רוח עדינה וחמימה מלטפת את פניי. נשמתי את תחושת המיצוי הטוטאלית הזאת. והרפיתי אל תוך הגוף. בכניעה אל תוך חוויה, שיכולה להיות גם ממש מפחידה.
אלא שלהפתעתי, תוך דקות ספורות התחלתי לחוש את הגוף שלי מתעורר, ומתחיל לרטוט בתדר אחר. ברגע אחד צפיתי במטרות נושרות. במחשבות על מי אני, ומה יהיה עם החיים שלי עוד רגע, מתחלפות באושר פנימי נוכח ושקט.
בידיעה שאין לי צורך בשום התרגשות חיצונית. ושתודה ללב, אני גם לא חייבת להשתתף במשחק שמתחולל סביבי. ושממש אפשר לחוות את האנרגיה המזוקקת הזאת, וממנה ליצור צעד צעד משחק אחר.
ונזכרתי. נזכרתי באותה השניה בשביל מה אני חיה. מה שאינו מסופר בשום ספר. אינו כתוב בתכנית מסודרת. לא במאמץ למצוא איזה “קושי”, להתגבר עליו בדרך מבריקה, ולחלוק את “הדרך שלי” עם אחרים. לא באיזו הגשמה גרנדיוזית. או “חוויה משנה חיים”.
אלא ממש בשביל זה – להוליך את החוויה המזוקקת הזאת דרכי.
להיות העונג האנרגטי הזה במציאות. בעולם הפיזי. להדהד את הלב האוהב הזה אל מול העולם. במגוון דרכים וצורות יצירתיות.
לפעמים ממש ככה- בלי מילים או הגדרות. ולפעמים בתוך מסגרות אנושיות חופשיות. שיכולות להיות בנאליות לחלוטין. ובאותה המידה חדשניות ולא מובנות, עד שכל מי ששומע מרים גבה, או מעקם פנים.
אין מבחינתי שום דבר ש”מרפא” אותי יותר. זוהי חוויה שבתוכה אין במה להתעסק. פשוט להיות עונג.
