תגית: כתיבה אנרגטית-אינטואיטיבית

עם כמה שאני מאסטרית של ביטוי, לפעמים מילים לא באות לי בקלות. כי אני זוהרת הכי גבוה והכי עוצמתי, גם (ואולי בעיקר) בלי מילים. בייחוד כשאין לי מה “לעורר באחרים” או מה להסביר. לפעמים כל מה שבא לי בעולם הזה, זה להניע אנרגיה מינית. אנרגיית חיים חגיגית, שאינה ניזונה מסיפורים, חישובים או מספרים. שמאפשרת לי להביע אהבה פתוחה ושמחת חיים.

השנה גיליתי עוד יותר.. עד כמה זה משמעותי. מאיזה עולם פנימי אני שרה. מדברת. כותבת. האם אני נמצאת ברוב המקרים בראש? בעננים? בתכניות או ביעדים? או נותנת לגוף שלי להניע אנרגיה מהותית. כזאת שיש לה חשיפה מיידית. שאין לה אג’נדה שמרחיקה, “מזיזה עניינים”, או מנסה להגיע לתוצאות או ליעדים.

ברוב המקרים, הטקסטים שהכי הדליקו אותי. שכתבתי בלי שום סיפור או סיבות מאחוריהם, היו אלה שנראו ומיגנטו אליהם הכי הרבה אנשים.

ברוב המקרים, את אלה ממש, כתבתי כשהייתי בתדר אורגזמי לחלוטין.
אין שם שום סיפוק בעצם “הפרסום” או “התוצאה” של אותן מילים.. אלא בעצם זה, שאני פשוט נהנית לשהות במרחב ההרמוניה הפנימי שבתוכי. ומשם.. להאיר אנשים.
ובו זמנית.. לבטא אותי כמו שאני.

מה מאפשר לחוות את התדר הזה לאורך שנים?
לחיות אותו ולחגוג אותו על בסיס יומי, מבלי לוותר על רגישות ופגיעות אמיתית?
מבלי להפוך להיות “מנטורית” שהופכת את זה לכלים ממריאים וזוהרים?
(אלא אם כן, זו בדיוק בחירת הנשמה שלי ושל האנשים שמתרחבים לצידי)
מה מאפשר פשוט לנוע את זה, ולנוח תוך כדי החיים?
ואיך אפשר להפוך את זה למקפצה לבסיס כלכלי? בלי לעשות מזה אגו גדול שמבקש הכרה, פרסום אינסופי, וחיים שאין בהם רגע להרים את העיניים ולראות את השמים והכוכבים?

אני מאחלת לעצמי לקבל, להכיל ולהסכים לאפשרות לגלות את זה השנה.
הפעם לא רק בעולמי הפנימי.. (לפעמים זה קצת יותר מדי בשבילי לעשות לבד).
אלא ביחד. במרחב הכי הרמוני, אנושי ואלוהי בו זמנית.

לחוות את המסתורין הגדול. את אי הידיעה של הכלים האנרגטיים העצומים האלה. ללמוד לפעול מתוכם בענווה. בלי טלטלה.
אלא באדמה יצירתית יציבה.
ובכך לאפשר לאהבה לגדול, ולהתעצם בעולמי ובעולמם של האמיצים שהולכים יחד איתי.
ורוקדים את בחירת הנשמה.

כשאני לראשונה מפרסמת פוסט חדש, משהו בי לרוב מתרגש ורועד. מרגיש כאילו שמתי עוד פיסה ממני על הדף או על המקלדת, ושלחתי לעולם. פיסה מהלב שלי. מהחזון שלי. מהריפוי שלי. וכן, לפעמים גם מהיוהרה. מחוסר דיוק. מחוסר הקשבה לעצמי. או שיש בכלל תשוקה אחרת שהתחבאה מתחת לשורות, ולא נתתי לה במה. ולמדתי עם השנים לסלוח לה. לאותה ילדה כואבת שמחפשת תשומת לב דרך החוכמה. דרך הנתינה והידע שעובר דרכי.

ולמדתי גם להמשיך לחלוק את מי שאני, ואת מה שיש לי לתת, לא משנה מה. כי זה דחף של תשוקה. תחושה שאם לא אכתוב, אז סתם אשרוף המון אנרגיה שמבקשת במה. ולאט לאט פחות כותבת מהצורך ומהבקשה לאישור. ויותר מהבחירה לחלוק. לתת. להוות אותי כמו שאני. להביא את האהבה שבי. את הלב שלי.

אני מבינה שזו אהבת חיים כל כך גדולה. שלא משנה מה, אני כותבת. חייבת. שגם כשאין לי “פרנסה” ישירה מהנושא הזה.. אני לא ממשיכה לרוץ ומדלגת על הרגע הזה, שאני רוצה לחלוק ולשתף.

למדתי לאחרונה שלא משנה מה, אני אעשה את זה. כי עובדה שבשלושת השנים האחרונות, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים ששיווקתי משהו. ועדיין.. לא הפסקתי לכתוב.

ויש לי במקום מסויים בתוכי רצון להפוך את זה “למקצוע” רשמי ומסודר יותר.
לקחת במה עם הנושא הזה. לחלוק את העושר ואת הידע שלי. כי יש בתוכי כלים נדירים, שרק עכשיו אחרי כל השנים האלה (בת 35. כותבת מגיל 6  ) אני מבינה שאני יודעת איך, ויכולה להעביר את זה הלאה.

ויחד עם זאת, הכל “ידע חי”. כי כמו שאני כותבת, אף אחד לא יודע לכתוב. וכמו שאת כותבת, רק את כותבת. ולכל אחד ואחת יש את החיבורים והערוצים המיוחדים שלו ושלה. אני מה זה לא מבינה איך בכלל אפשר ללוות תהליך יצירה כזה גבוה דרך “שטנץ”.

בעיקר.. מרגיש לי פתאום ממש חזק, שבא לי לחבר נשים לקול האוהב שבליבן, דרך תהליכי כתיבה וביטוי. ובעיקר לחלוק את הדרך שלי, שעברתי עם הטיפול שלי בטראומה, דרך ביטוי ויצירה מסוג מאוד מסויים.
שמחבר ומאחד בין ריפוי המיניות, לחיבור לקול, לתנועה ולכתיבה.
ויש לי שם עדיין נהרות של כאב, בעיקר כי בשנה האחרונה, הקול הזה שבי שתק יותר. פחות דיבר.

אני לא רואה בעצמי מלווה או מלמדת איך לפתור בעיות. איך לתקן תיקונים. אלא איך לכתוב אותנו כמו שאנחנו, מתוך החיבור לגבולות של הגוף הפיזי.
מתוך הפנים האמיתי שלנו. מתוך תחושה ולא מתוך החשיבה. מתוך יציאה לאור, ולא מתוך החשיכה.

מתוך האינטואיציה של הרגע. מתוך הפרא שקורה עכשיו. מתוך השחרור המיידי ולא מתוך מה שהיה אתמול. מתוך כל תא ותא. מתוך חיבור ישיר לעצמי הגבוה, שמדבר דרכי כרגע, בהפתעה גמורה יש לציין.
“אני עצמי” האגו, ההכרה החושבת, לא כותבת כלום. אף פעם לא כתבה.
אני צינור. מפעילה את זה בי בזמן אמת. ובעזרת הלב, כך יקרה גם לאחרות שיהיו במרחב.

מרוב שאני מופתעת מהפוסט הזה, שלא ידעתי שעומד להיכתב. ומכל הקולות הנלווים אליו – שלא מגיע לי שיבואו אלי ללמוד את זה כי [משהו] “עדיין לא”. שאני ריקה מתוכן. שאין לי. שאני לא מספיק. ושאני מתביישת באינטימיות כל כך קרובה.. אין לי ממש מושג איך לסגור את הפוסט הזה. אז רק אשאיר אותו פה רגע בלי סיום. רק התחלה עם סימן שאלה. ולא אדע. ואזרום. ואזרח. ועוד זמן מה נראה איך, מה, והאם זה בסוף קרה.