תגית: כסף

תודה ללב שלי שתמיד מוצא דרך להרחיק אותי מכל מה שאינו אמיתי לי. כל מה שמונע ממני להיות בקרבה אמיתית לעצמי, ולמי שאיתי בו זמנית.
ותודה שלא משנה אילו הרים, גבהות ופיתויים הציעו לי בחיים. ואילו הזדמנויות מרהיבות נשלחו אלי בדרכי. תמיד נשמתי עמוק ובדקתי – עד כמה אני יכולה להיות קרובה לעצמי ולמי שאיתי, כשאני אומרת “כן” לאותה בחירה.

ותודה ללב שלרגע לא ויתרתי על עצמי. גם כשטעיתי. גם כשזה היה כל כך מפתה. וגם כשידעתי שמהצד השני יש גדת נהר מרהיבה, נשארתי במקומי.

כי עכשיו… בזכות אותה נשימה ארוכת שנים. גם הדברים הכי משמעותיים וגדולים שמגיעים אלי כהזדמנות, מאפשרים לאהבה ולעונג לזרום דרכי.

מאפשרים לי להירגע אל תוך תכנית חיים מלכותית. להיות רגישה לעצמי ולמי שאיתי בו זמנית. ולחיות ב ד י ו ק כמו שהלב שלי ביקש מלכתחילה. קרובה ואוהבת. באינטימיות אמיתית. השראה בדרכי לעצמי ולמי שסביבי.

כל כך הרבה אומרים לנו לקפוץ על הזדמנויות ברגע שהן מופיעות. “להכות בברזל בעודו חם”. וזה אכן נכון… אני רק רוצה להזכיר לנו, בו זמנית, להקשיב ללחישות. התכנית האלוהית האמיתית לא צועקת. היא שולחת אלינו אותות עדינים. פולסים מענגים של תשוקה. מדברת אלינו בעדינות ובאהבה. מאפשרת לנו, תוך כדי, לחיות בחיבור רגשי. עם גבולות יציבים וברורים, ויחד עם זאת, בהתרחבות תמידית לצעד המרגש הבא.

שם נשמעת הקריאה האמיתית של הנשמה.
לרוב התנועה האמיתית שלה היא מלהיבה. מסקרנת. מרגשת אותנו כמו ילד או ילדה, שהרגע קיבלו צעצוע חדש. או פגשו חבר או חברה שיש איתם חיבור נפלא.

אז מה אם כבר לא היה לך לאן להגיע ומה להשיג..
ואם לא היית צריך להגשים דבר, כי הכל היה פשוט מתגשם דרכך.
ומה אם היית יכולה לחיות כבר עכשיו, כמו שאת באמת באמת רוצה….
מה היית עושה?
איך היה נראה היום יום שלך?
ממה היית נהנה ברגעים הכי פשוטים?

אלו החיים. רגעים יקרי ערך שלא יחזרו.
כל רגע של נשימה הוא אהבה.

מותר לנו לחיות את החיים בקצב שנעים לנו. לעבוד כמות שעות שפויה.
להדהד תדר שמרחיב את ליבנו. לשמוח. לרקוד. לשיר ולהיות בטבע. לעשות אהבה וליהנות.
ומותר לאפשר ליצירה לנבוע דרכנו בזרימה. כל מה שהיא צריכה זו הזמנה כנה וישירה, והחזון הזה נברא.

הרגעים בהם החיים משתוללים, רוקדים, ויוצרים בי וסביבי פסיפס צבעוני של הזדמנויות, אנשים וחוויות, שחלמתי וביקשתי לאורך שנים..
פעם חשבתי שהגשמת חלומות זה בהכרח משהו בומבסטי, שברגע אחד משנה חיים. דרמה מטלטלת שהופכת את הקערה על פיה. בפועל, ככל שעוברות השנים, אני מבינה שהגשמת חלומות זו דרך חיים. כי החיים עכשיו הם *ה*חלום. לא משהו רחוק שמתישהו יתגשם.

לכל השראה ובחירה יש את הזמן שלה להתקיים. והיופי הוא שבכל רגע אנחנו מתרחבים לעוד. וכך מה שפעם היה דמיון רחוק, יכול פתאום להיות חלק יומיומי, אינטגרלי ופשוט. חלק טבעי מהחיים, שכבר לא עושים ממנו עניין גדול. רק מתרגשים ומודים על כל רגע ורגע.

בכל פעם שאני מזהה את הקסמים האלה שבחיי, אני מודה. ובכך אומרת לבריאה שהכלתי את החלק הזה של התכנית. ועכשיו מוכנה לדבר הנפלא הבא. ואז מרפה אל תוך תנועה טבעית, ששומעת את רחשי ליבי. ומעצמה כבר מגשימה את הדבר הזה בעבורי.

תודה שזכיתי להיוולד בחיים האלה אלה בגוף אישה. ושאני זוכרת להוות כך את המציאות היומיומית הכי פשוטה.
דש ואהבה מנהר הירדן

מהרגע שחזרתי לעשיה רציפה בתחילת השנה הנוכחית, מצאתי את עצמי במעגל בושה מאוד גדול. מצד אחד, סיטואצית החיים שלי הייתה מאוד אחרת מכל מה שהייתי רגילה לו. פעם היה לי בית קבוע, עם קירות ש”יגנו” עלי מבחוץ. עם אפשרות להתפרק, להתרסק ולקום מתי שרק בא לי. ופתאום אני המון בתנועה. עוברת מבית לבית, ונהנית מזה מאוד בסך הכל. ויחד עם זאת, זה מביא איתו המון אתגרים ייחודיים. הרגשתי שכל מה שחוויתי בעבר כתנועה יצירתית בהירה, נקטע בי. פתאום התשוקה, שהניעה אותי בעבר באופן כל כך טבעי, הפגישה אותי עם פחדים קיומיים בסיסיים עמוקים.

בעיניי רוחי, ראיתי את עצמי במסע הזה בלי בית קבוע, עם עסק יציב שפועל למען “מטרה אחת”, שמשותפת לי ולאנשים שנמצאים סביבי. בעוד הלב שלי פתאום התחיל לקרוא לי לאירופה. היה ברור לי שאני רוצה שינוי סביבתי, קהילתי ואנושי, ויחד עם זאת, לבטוח בקול הזה היה לי מאוד קשה באותו רגע.

כי במקום כלשהו בתוכי ברחתי מ”יציבות יצירתית”. והרגשתי איך מסע כזה יכול מצד אחד לאוורר אותי מכל המוכר והידוע בארץ. ובו זמנית, להשתיק אותי לחלוטין לכמה שנים.
לא נסעתי. במקום זה, לאט לאט התחלתי לפרוץ את המגבלות ששמתי על ה”לא” ועל ה”כן” שלי מתוך שליטה. ולהתבונן טוב טוב מאיזה מקום אני עושה בחירות.

נדהמתי לגלות על כמה “הריסות ישנות” שלי ושל אהובי לשעבר, שבהשראתו יצאתי למסע הזה מלכתחילה, ניסיתי לפתוח ולבנות את אותו חזון. להגשים משהו חדש, שמראש נוצר על יסודות רעועים, הרגיש לי לא סתם כמו פחד מוות. וכך הבנתי כמה השינויים שנדרשים כאן, הם לא טיסה קצרה, או “להניע עסק יצירתי”. אלא התבוננות באותה בושה שעלתה בי בחמלה. להבין מה בעצם אני כל כך מחזיקה. וממה אני נמנעת באותה עשיה.

מתוך ההתבוננות הזאת, נוצרת בתוכי בימים אלו עשיה אמיתית יותר. לא זאת ש”תכננתי” מראש, למרות שלמראית עין הכי קל לצאת החוצה דווקא איתה. אלא זאת שבראש אני עדיין לא יודעת איך היא תיראה. בעוד שבלב היא נחה בתוכי, שלמה וברורה. ועוד דבר אחד ברור לי…

אי אפשר. אי אפשר לנסות לתכנן אותה. אי אפשר לדעת אותה “בראש”. אי אפשר כי זה כמו *לנסות לתכנן אורגזמה*. יש בערך מיליון סוגים שונים שלה. כאלה שעולות עולות עולות.. ואז ב”בום” אחד מתפרקות. כאלה שמתרחבות כמו גלים רכים, עדינים ונעימים שנמשכים שעות על גבי שעות (שנים? 🙂 ). רועמות ושקטות. חוויות שמעוררות עונג אקסטטי או כאב עמוק. כל אורגזמה שונה בתכלית מקודמתה. ואי אפשר. אי אפשר לצפות, לתכנן או להסביר אותה. וגם לא לתפוס אותה בשכל. הם הרי מדברים בשפה שונה.

מה שכן אפשר, חשוב ומשמעותי, זה ליצור עבורה את התנאים המתאימים. החיצוניים שביניהם כל הזמן משתנים – פעם זה יכול להיות בית עטוף ומוגן. בפעם אחרת טיול שלוח רסן ועוצמה  הפנימיים לעומת זאת, תמיד מבקשים ממני חיבור. תשוקה ואהבה. הקשבה עמוקה. נוכחות של קרבה, ביטחון ואמון. תקשורת פתוחה. כל אלה מייצרים תנאים מיטיבים לשחרור שליטה.

תמיד ידעתי שכך אני מקבלת מהחיים, פועלת ונותנת באופן המיטיב ביותר עבורי. וכך, אני יוצאת עכשיו לחקירה, במטרה לאפשר את התנאים האוהבים ביותר עבורי לרגע הזה. ליצור “מרחב מוגן”, במינימום “התערבות חיצונית” בדמות של שליטה שכלית, רעיונות או אג’נדות. על מנת לאפשר לפרק החדש בחיי, לבוא לידי ביטוי ברכות ובעוצמה. בין אם זה בדרכים ותוך כדי תנועה. לבין אם בבית מושלם לנוח בו, לתקופה קצרה או ארוכה.

מה שבטוח.. הבושה הולכת וקטנה רק מעצם ההכרה בצרכים העמוקים והאמיתיים שלי. החיבור ביני לבין עצמי הופך להיות קרוב מאי פעם. וחווית החיים הולכת ונהית יותר ויותר מלאה ושלמה. הרבה בזכות היכרות אמיתית ומעמיקה. לצד תשוקה, רעיונות, ודרכים חדשות לפעולה שמתגלים תוך כדי הדרך.