תגית: כלים לבעלי עסקים

אני כל כך שמחה ומתרגשת על שיתופי הפעולה המדהימים שנרקמים ומתקיימים בחיים שלי מיום ליום. רוב חיי הרגשתי לבד, וחלמתי שיהיה לי שבט של אנשים סביבי, שיחד אנחנו מהווים את מי שאנחנו באמת. מבטאים את עוצמתנו האמיתית. חוגגים את השליחות שלנו יחד.
בימים אלו לא עובר יום, בלי לפחות שיחת טלפון אחת, עם אישה או גבר אמיתיים, עוצמתיים, מרתקים. כל אחד ואחת בדרכו ובדרכה.
לרוב זה גם מפגש פיזי. שיחה. חיבור לב. חיבוק. ושיתוף – בכלים שלנו. בחוכמה. בידע וביצירה שלנו.

אני מרגישה מיליונרית רק מההבנה של כמה משאבים הייתי צריכה להשקיע, כדי לקבל כל כך הרבה שפע חדשני, ייחודי ויצירתי, אילו הייתי יושבת כל היום בבית. מנסה לעשות דברים לבד. ובעיקר – אילו הייתי מנסה להתאים את עצמי למסגרות ישנות שכבר מזמן קיימות. במקום ליצור לעצמי מודל חיים ועסק, שמאפשרים לי לחיות מוקפת בכל השפע הזה בזמן אמת, על בסיס יומי.

בהודיה על כל אחד ואחת מכם ומכן. ומזמינה כעת ליצור דרכי את המסגרת החדשנית והמדויקת ביותר, שלשם שינוי, רק מרחיבה את היכולת שלי לעוף, לתת ולקבל. ולהביע את כל כולי – ביציבות. תוך כדי תנועה רב מימדית. ארצית ובינלאומית. פיזית ואנרגטית. שמרגישה ונחווית כמשחק אינסופי של החיים.

איזה עושר ואושר יש לנו מעצם היותנו, כשאנחנו חיים את החיים בהשתוקקות ובהתרגשות אינסופית.
מזמינה להמשיך ולהרחיב את רשת השפע, גם לאנשים שאולי מעולם לא דיברתי איתם. כאלה שמעולם לא דמיינתי שהחיבור בינינו יהיה מיידי, קוסמי, ומדויק להפליא. חיים – אתם מוזמנים להפתיע אותי לטובה    תודה !!!

הרגעים בהם החיים משתוללים, רוקדים, ויוצרים בי וסביבי פסיפס צבעוני של הזדמנויות, אנשים וחוויות, שחלמתי וביקשתי לאורך שנים..
פעם חשבתי שהגשמת חלומות זה בהכרח משהו בומבסטי, שברגע אחד משנה חיים. דרמה מטלטלת שהופכת את הקערה על פיה. בפועל, ככל שעוברות השנים, אני מבינה שהגשמת חלומות זו דרך חיים. כי החיים עכשיו הם *ה*חלום. לא משהו רחוק שמתישהו יתגשם.

לכל השראה ובחירה יש את הזמן שלה להתקיים. והיופי הוא שבכל רגע אנחנו מתרחבים לעוד. וכך מה שפעם היה דמיון רחוק, יכול פתאום להיות חלק יומיומי, אינטגרלי ופשוט. חלק טבעי מהחיים, שכבר לא עושים ממנו עניין גדול. רק מתרגשים ומודים על כל רגע ורגע.

בכל פעם שאני מזהה את הקסמים האלה שבחיי, אני מודה. ובכך אומרת לבריאה שהכלתי את החלק הזה של התכנית. ועכשיו מוכנה לדבר הנפלא הבא. ואז מרפה אל תוך תנועה טבעית, ששומעת את רחשי ליבי. ומעצמה כבר מגשימה את הדבר הזה בעבורי.

תודה שזכיתי להיוולד בחיים האלה אלה בגוף אישה. ושאני זוכרת להוות כך את המציאות היומיומית הכי פשוטה.
דש ואהבה מנהר הירדן

“תעשי רשימת מפורטת. ותזמני ב ד י ו ק את מה שאת רוצה. תדייקי בפרטים הקטנים. תהיי הכי ברורה לעצמך וזה יגיע…” לאחרונה שמעתי הרבה משפטים מהסוג הזה. ובתור מאסטרית של “זימונים”, ממש בא לי להגיב..: כ ל מה שקיבלתי וחוויתי בשלושת השנים האחרונות, לא היה נכנס ל”רשימת הזימונים” שלי, גם לא בדמיון הכי פרוע, כי לא ידעתי שזה קיים !! כי זה מדהים יותר ממה שיכולתי לזמן או לבקש ! אז *לא* צריך לעשות רשימות! מה שמגיע אלינו מגיב ל א נ ר ג י ה שלנו. לא למה שהראש שלנו ממציא. אלוהימ-ה הרבה יותר יצירתי-ת מהראש החושב שלנו. בואו ניתן לו-ה הזדמנות להפתיע.

אז איך זה קרה שחייתי בדיוק את מה שביקשתי, מבלי שידעתי לבקש? כי “ביקשתי” את זה עם כל כוחי. עם ההוויה שלי. עם התשוקה שלי. עם השאיפה שלי להתמסר כמה שיותר למדהים שיש פה כבר כרגע. כי הייתי בפליאה. בהודיה. בהתרגשות והתלהבות כמו ילדה מפגרת מכל דבר קטן שקרה. כי הלכתי עם ה א נ ר ג י ה שלי. לא בחרתי מהראש. וגם כשניסיתי את זה, זה ל א ה ל ך. בחורף האחרון קיבלתי אחד לאחד *כל* מה שביקשתי, פרטי פרטים, וזה הגיע עם האנרגיה “הלא נכונה”. עם קושי. עם מאמץ. עם מאבק. בדיוק כמו שהרגשתי כשביקשתי את רוב הדברים שהגיעו.

הגוף הרגשי, הפיזי והאנרגטי שלנו “מייצרים מציאות” בכל רגע. נכון שכולם חלקיקים מהתודעה שאנחנו. רק שהשכל החושב, א י נ ו יודע לאן התכנית הגבוהה שלנו לוקחת אותנו. התאים בגוף כן יודעים. האינטואיציה וההרגשה הטובה יודעת. התחושה של ה”לא” וה”כן” הבריאים שלנו מרגישה את זה. כשאנחנו באחדות עם הנשמה שלנו והצינור פתוח, “אין זמן” להתעסק בלבקש. מה שנכון ונועד לנו *כבר כאן*. ה”עבודה” שלנו היא לעלות על גל האנרגיה של מה שאנחנו רוצים, ולחיות את ההרגשה הזאת בכל רגע.

אז למה לכל הרוחות אנחנו מזמנים ומנסים להקשות על המציאות, ולנהל לעצמנו את העולם?
הרי ברור שהרבה מהזימונים הכתובים שלנו יתגשמו. וברור שהרבה מהם הכי לא רלוונטיים לנו ולא יקרו בחיים, כי המצאנו אותם מאיזה חוסר אשלייתי שלא קיים. אז איך “מייצרים” וחיים את מה שאנחנו רוצים יום יום שעה שעה? מהדהדים את התדר שלו בזמן הווה. חווים את ההרגשה של “יש לי את זה” כבר כרגע. גם אם בפועל “זה” איננו. מה תכלס איכפת לך אם יש או אין לך משהו, אם ההרגשה הטובה שלו כבר איתך?? (מזל טוב! הגעת ליעד  )

ואם כבר… אז בשביל מה כל ה”רשימות”? למה להגביל את האפשרויות למשהו שאולי בכלל לא נועד להתקיים?

הרי לא בהכרח נראה את הדבר ה*באמת* מדהים הבא אלינו לטובה, אם לא כתבנו אותו בWish List לפני שלוש שנים או שעות. בעוד המוח שלנו זוכר ומחפש אותו בקדחנות. “יודע” לאן הוא מכוון. בשביל יש פאקינג פרחים יפים. מאחוריו גן נסתר. ו…אופס. כמעט פספסת את נסיכת חלומותיך שישבה על ספסל וחיכתה לך, בזמן שחיפשת להיכנס בדלת צהובה.

עכשיו אני רגע מסייגת את עצמי: לפעמים, כשאנחנו בוחרים מתוך ידיעה אמיתית, עמוקה, חוויתית, אז יכול להיות דווקא מאוד תומך ותורם לפרט בקשות. בעוד לרוב, יש עוד כל כך הרבה יותר מדהים ממה שכבר חווינו !

אז בואו נשחרר קצת את רשימת ה”אני יודע/ת בדיוק איך אני רוצה שהמציאות שלי תיראה”. ונתחיל לסמוך על זרימת האנרגיה בגוף. על אורגזמת החיים שנכבית או נפתחת בעוצמה. על האפשרויות שנראות לנו לא הגיוניות, אבל ה”ווואוווו!!!” שם ברור ומושך. ה”וואו” הזה בהחלט יודע. מי שלפעמים קטני אמונה, אלה אנחנו. אז יאללה. סוף אוגוסט. חם בחוץ.
אפשר, רצוי ומומלץ לקפוץ למים קרירים ולאפשר לחיים להפתיע.
והכי חשוב – שהלב שלנו מתרחב ונהנה מהדרך 

לסיכום – להתמקד ב”איך אני רוצה להרגיש?” לחוש את זה בגוף ולהרגיש את ההרגשה הזאת *ברגע ההווה*. זה ייצר לכם וואחד אחלה “מציאות” שבעולם  באהבה

הבחירה להקשיב לעצמי, לבחור ולפעול מתוך תחושה של “אני ביחד איתי” “אני בבית” “אני הכי חשובה” “העיקר שאני מרגישה טוב תוך כדי הדרך”, תלויה בראש ובראשונה בדבר אחד – א מ ו ן. אמון שמה שאני מבקשת יגיע אלי בדרך הכי נעימה. שאני ראוי. שאני ראויה לזה. ממש!
עד כמה אני מוכן או מוכנה לשחרר שליטה, ולאפשר לאהבה להוביל אותי? במקום להיאבק ולנטוש את עצמי בדרך. עד כדי כך, שכבר לא יהיה לי כיף לקבל את הדבר שרציתי מלכתחילה.

ברגע שנהיה מוכנים לשים בראש סדר העדיפויות את ההרגשה הטובה שלנו, סביר להניח שיקרו כמה דברים:

1. לפחות חצי מהחיים שלנו ישתנו. החצי השני ישתפר בצורה משמעותית.

2. הרבה “מטרות” ינטשו את הספינה, כשבמקומן יעלו על הסיפון מלא כיף והנאה.

3. אנחנו נשחה סוף סוף במים עמוקים (=נחווה חוויות נפלאות ומשמעותית), ונרגיש חופשיים ובטוחים גם בלי סירה (=משהו חיצוני ש”שומר” או מגונן עלינו).

4. המים יהיו מתוקים (=הרגשה נעימה וחמימה בלב), ויביאו אותנו לחוף מבטחים, לאי טרופי רחוק, או לשלולית ליד הבית של השכן  (=מקומות שבא לנו להגיע אליהם, מבלי שאפילו ידענו את זה  (

ככה או אחרת, אנחנו נרגיש חיבור. קרבה לעצמנו. נהיה בהודיה לעצמנו. האמון שלנו בעצמנו יגדל. נרגיש אהובים ומשמעותיים.

כי לא משנה מה כן או לא “השגנו” בדרך, ההרגשה כבר עכשיו נפלאה. או לפחות הרבה יותר טובה וטבעית ממה שהייתה לפני שיצאנו לדרך. וההרגשה הזאת, אגב, לא תלויה באיזה רגש אנחנו חווים, אלא בכמה אינטימיות, קרבה וחיבור לעצמנו אנחנו מרגישים בלב בזמן אמת.

ואז.. רוב הסיכויים שיקרו הדברים הבאים:

1. נסתכל על החיים מפרספקטיבה חדשה, שלא כוללת מאמץ או מאבק.

2. פתאום המטרות והדרך להגיע אליהן ייראו אחרת. יפתחו לנו בתודעה אפשרויות חדשות, כי כבר אין את התוכנה הישנה שגרמה לנו להפוך את חיינו לזירת קרב או למרדף חסר מעצורים. וגם אם היא קיימת, אז היא רדומה במצב Off.

3. החיבור ללב ולתשוקה שלנו יהפוך להיות מצפן. גם בהגשמה.

4. נהנה הרבה יותר תוך כדי הדרך, גם בזמן הגשמת מטרות או יעדים ברורים. כאלה שבחרנו מתוך *חירות* וחיבור לרמת הנשמה. חיבור ש”מוצפן” באותו תדר של שמחה, אהבה וקרבה. שמתוכו מלכתחילה יצאנו לדרך.
ולא מהראש החושב, שלרוב מסובב אותנו סחור סחור, בניסיון להימנע ממפגש עם הכאב או ההנאה, שמהם הוא מפחד.

ומנקודה זו.. אין כבר “שמים” ו”אדמה”. הם אחד. כי האחדות קיימת בתוכנו.
הרי מההתחלה הלכנו את הדרך עם המצפן הפנימי הפועם בנו – תחושת קרבה, ביטחון, שייכות ואהבה *לעצמנו*.

והנה .. ההרגשה הזאת כבר כאן. איזה כיף ש”מטרת העל” שלנו התגשמה! ואז השאלה היא לא “איך להשיג” את הדבר הבא שיביא לי “אושר”, או חוויה רגשית רצויה.
אלא מאיזו זווית להוסיף לחוויה הנפלאה שאני *כבר עכשיו חווה*, את המשחק או את המטרה הבאה?
ומהו *הצעד הבא* להגשמה מתוך תשוקה אהבה ושמחה? 

מסקרן אותי לשמוע:

* איזה שינוי, ולו הכי קטן, את או אתה בוחרים לעשות השבוע, מתוך התבוננות על המציאות מנקודת מבט זו ?
* מה בא לך לקבל, לשנות או לעשות בחייך אחרת ?

מוזמנים ומוזמנות לשתף אותי  וליישם במהלך השבועיים הקרובים. באהבה 

כשאני לראשונה מפרסמת פוסט חדש, משהו בי לרוב מתרגש ורועד. מרגיש כאילו שמתי עוד פיסה ממני על הדף או על המקלדת, ושלחתי לעולם. פיסה מהלב שלי. מהחזון שלי. מהריפוי שלי. וכן, לפעמים גם מהיוהרה. מחוסר דיוק. מחוסר הקשבה לעצמי. או שיש בכלל תשוקה אחרת שהתחבאה מתחת לשורות, ולא נתתי לה במה. ולמדתי עם השנים לסלוח לה. לאותה ילדה כואבת שמחפשת תשומת לב דרך החוכמה. דרך הנתינה והידע שעובר דרכי.

ולמדתי גם להמשיך לחלוק את מי שאני, ואת מה שיש לי לתת, לא משנה מה. כי זה דחף של תשוקה. תחושה שאם לא אכתוב, אז סתם אשרוף המון אנרגיה שמבקשת במה. ולאט לאט פחות כותבת מהצורך ומהבקשה לאישור. ויותר מהבחירה לחלוק. לתת. להוות אותי כמו שאני. להביא את האהבה שבי. את הלב שלי.

אני מבינה שזו אהבת חיים כל כך גדולה. שלא משנה מה, אני כותבת. חייבת. שגם כשאין לי “פרנסה” ישירה מהנושא הזה.. אני לא ממשיכה לרוץ ומדלגת על הרגע הזה, שאני רוצה לחלוק ולשתף.

למדתי לאחרונה שלא משנה מה, אני אעשה את זה. כי עובדה שבשלושת השנים האחרונות, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים ששיווקתי משהו. ועדיין.. לא הפסקתי לכתוב.

ויש לי במקום מסויים בתוכי רצון להפוך את זה “למקצוע” רשמי ומסודר יותר.
לקחת במה עם הנושא הזה. לחלוק את העושר ואת הידע שלי. כי יש בתוכי כלים נדירים, שרק עכשיו אחרי כל השנים האלה (בת 35. כותבת מגיל 6  ) אני מבינה שאני יודעת איך, ויכולה להעביר את זה הלאה.

ויחד עם זאת, הכל “ידע חי”. כי כמו שאני כותבת, אף אחד לא יודע לכתוב. וכמו שאת כותבת, רק את כותבת. ולכל אחד ואחת יש את החיבורים והערוצים המיוחדים שלו ושלה. אני מה זה לא מבינה איך בכלל אפשר ללוות תהליך יצירה כזה גבוה דרך “שטנץ”.

בעיקר.. מרגיש לי פתאום ממש חזק, שבא לי לחבר נשים לקול האוהב שבליבן, דרך תהליכי כתיבה וביטוי. ובעיקר לחלוק את הדרך שלי, שעברתי עם הטיפול שלי בטראומה, דרך ביטוי ויצירה מסוג מאוד מסויים.
שמחבר ומאחד בין ריפוי המיניות, לחיבור לקול, לתנועה ולכתיבה.
ויש לי שם עדיין נהרות של כאב, בעיקר כי בשנה האחרונה, הקול הזה שבי שתק יותר. פחות דיבר.

אני לא רואה בעצמי מלווה או מלמדת איך לפתור בעיות. איך לתקן תיקונים. אלא איך לכתוב אותנו כמו שאנחנו, מתוך החיבור לגבולות של הגוף הפיזי.
מתוך הפנים האמיתי שלנו. מתוך תחושה ולא מתוך החשיבה. מתוך יציאה לאור, ולא מתוך החשיכה.

מתוך האינטואיציה של הרגע. מתוך הפרא שקורה עכשיו. מתוך השחרור המיידי ולא מתוך מה שהיה אתמול. מתוך כל תא ותא. מתוך חיבור ישיר לעצמי הגבוה, שמדבר דרכי כרגע, בהפתעה גמורה יש לציין.
“אני עצמי” האגו, ההכרה החושבת, לא כותבת כלום. אף פעם לא כתבה.
אני צינור. מפעילה את זה בי בזמן אמת. ובעזרת הלב, כך יקרה גם לאחרות שיהיו במרחב.

מרוב שאני מופתעת מהפוסט הזה, שלא ידעתי שעומד להיכתב. ומכל הקולות הנלווים אליו – שלא מגיע לי שיבואו אלי ללמוד את זה כי [משהו] “עדיין לא”. שאני ריקה מתוכן. שאין לי. שאני לא מספיק. ושאני מתביישת באינטימיות כל כך קרובה.. אין לי ממש מושג איך לסגור את הפוסט הזה. אז רק אשאיר אותו פה רגע בלי סיום. רק התחלה עם סימן שאלה. ולא אדע. ואזרום. ואזרח. ועוד זמן מה נראה איך, מה, והאם זה בסוף קרה.