תגית: יצירתיות

התעוררתי הבוקר עצובה. עם פחד מכל העוצמה שמבקשת לפרוץ ממני.
אני די רגילה שהיא לוקחת אותי לקצה של כוח כל כך גדול. שבזמן הזה החלק הזכרי שלי משתלט, ואז פשוט קשה לי להיות בקרבה.

יש בפי מילים שיכולות לטלטל עולמות של רוב האנשים שנמצאים סביבי. אמיתות ודברים שאני רואה שאפשר לעשות אחרת (חלקם ממש בקלות), שלפעמים מרגיש לי שאני תמיד מקדימה את זמני ב10 שנים
(מה שבאמת לא מופרך, כי דברים שדיברתי וחזונות שראיתי לפני 10 שנים, מתממשים בעולם הרחב ובעולמי האישי ממש בזה הרגע).

ואני מאפשרת לי לבכות את הפחד מלהישאר לבד. ולהיות כל כך שונה ורדיקאלית, שכל מה שאני אתעסק בו זה להדוף התנגדויות. כי לפעמים מה שאני אומרת (מודה שלא מדברת את זה כמעט) הוא בלתי נתפס. ושבמקום לחגוג, לחוות וליהנות, שזוהי דרכי האישית. האגו הגדול שלי ירצה “לתפוס את הבמה”.

ובמקביל, אני יודעת שיכולה לשבת על כיסא המלכה. להמשיך לשיר. להוביל בשקט בשקט. ולוותר על חלקים כל כך גדולים מהרב מימדיות שלי.
מהחיבור הרוחני שלי, לעולמות ומימדים שמביאים חדשנות. פריצות דרך גדולות. חיבור בין עולמות כביכול לא קשורים.
ידע חי שעדיין לא נשמע על פני האדמה.
וכאב גדול עוד יותר עולה בי.

חוסר שייכות. כאילו, אני בכלל בכוכב הלא נכון, או מה..?

אבל עמוק בפנים אני מרגישה כל כך שייכת… לעולמות ומימדים של עונג והרמוניה אינסופית. ליציבות יצירתית.
לידע חדשני של ריפוי שעובר כל כך בקלות, שלרוב האנשים נשמע הזוי.
לאמון אמיתי בבחירות שמגיעות מהמקור – מקול הנשמה.
להנהגה שמדברת את החיבור והאיחוד הטנטרי והאקסטטי בין הנקבי לזכרי.
לאנרגיה חדשה שאין בה את הקושי, הכאב והכבדות שאנחנו רגילים לחוות על פני האדמה.

ואני מבינה… שזה.. בדיוק זה. מה שנשמע לרוב האנשים כל כך הזוי.
וגם כל כך כואב לפעמים להסתכל במראה שאני מביאה.
זו ב ד י ו ק המתנה הכי גדולה שלי.
ששם בדיוק ההנהגה החדשה שלי.
ואין לי מושג איך זה יתגשם.
ולאילו מיכלים ארציים אמצא לנכון לצקת את האושר הזה בתקופה הקרובה.

אני רק יודעת. וזה ברור לי… שאני מתכוונת לדבר את קול העונג הכי גדול.
ומי ששם.. מהדהד עם הגל הזה ועם התדר הזה, שהלוואי ויזרום דרכי בכוונה מלאה..
אז הוא או היא ישתרשו דרך התדר הזה יחד איתי.

ומי שלא… אני מוכנה להוציא החוצה דרך, גישה, שמאפשרת לכמה שיותר אנשים שזה מרגיש להם נכון ומדויק,
להגיע ולהתחבר לערוץ הזה דרכי.

והלוואי שרק אזכור שאת ההנהגה הזאת אי אפשר לעשות דרך מאמץ.
ולא דרך מלחמה בכל מה שסותר אותה.

שהיא אנרגיה עצומה שמבקשת לעבור דרכי.
והלוואי שאאפשר לה לזרום.
ואניח לה להתחבר עם הקיים בעולמי.

שאוכל לראות כל לב, כל נשמה ולזכור את האחדות הקיימת בי.
ותוך כדי שאני מהלכת את דרכי באהבה,
שתמיד אהיה איתי

יש משהו שאני מאוד רוצה לבקש. פעם ראשונה בחיים, ואחת ולתמיד לא מתוך תודעת קורבן, מה שהיה דפוס חיים שלי כשאני נעזרת או מבקשת. וגם לא מתוך תחושה של חוסר אונים, מה שפעם ליווה את הבקשה של להיות זקוקה. אלא פשוט ככה כמו שזה. כי זו אהבה מבחינתי עכשיו.

אני רוצה להמשיך לתמוך באנשים שסביבי. כפי שאני עושה כל הזמן. הרבה רק מעצם הנוכחות והתדר העוצמתי והמרפא שאני מביאה למרחב, בכוונה מלאה להיטיב. והפעם.. יש בי כוונה להרחיב את ההשפעה וגם את הקבלה שבצידה. ואני מבקשת תמיכה בפרנסה שלי. בשפע הרווחי שלי. בהכנסה הכלכלית שלי, שתבוא בשפע אמיתי וענקי.

אני יודעת שאני מוכנה. ולאט לאט מרגישה יותר ויותר ראויה. להיות ככה סתם.. פשוט אהובה. להבין כמה הנתינה שלי רחבה, גם בלי מילים. רק מעצם היותי קורים ניסים לאנשים. בדקתי את זה היטב, בתשומת לב מלאה לנושא – מה קורה כשאני רק נמצאת עם האדם במה שהוא עובר בלי לדבר אפילו. ויחד עם זאת, מביאה לו כוונה של ריפוי, חיבור, מימוש ותשוקה שנפתחת בחייו.
ראיתי את זה קורה בלי סוף. ברמה שהשאירה אותי פעורת פה.

ועכשיו, אחרי הפוגה של כשנתיים, אני מרגישה קריאה לחזור בקרוב ליצור מרחבים. מרחבים פיזיים שאפיץ דרכם אור יותר קונקרטי ומוגדר. או פשוט באווירה ספציפית, שההשראה שלי והשיטה שלי מביאים אותי אליה.
עם צורת מחשבה ייחודית שהתפתחה לאורך שנים.

וגם – מרחבים וירטואליים. מוצרים אינטרנטיים. מדוברים. קוליים. ועוד…

אני בכוונה כותבת את זה עוד לפני שיש לי משהו קונקרטי להזמין אליו מחר בבוקר. כי אני פשוט מרגישה שזה הטיימינג לכתוב את הבקשה הפשוטה הזאת.

אני אמנם מפנה אותה אליכם, שמקבלים ממני. שקוראים אותי. שנהנים ממני, באופן מאוד הדדי מצידי 
אבל למעשה, אני מפנה אותה ליקום כולו. לקול הפנימי שלי. לאנרגיה הארצית שלי שמוכנה לפרוץ מחסומים וחוסרים של שנים.
בתדר של שמחה, וחוויה אינטימית ואמיתית, עם כל מי שאני.

זוהי תקופה מאוד עוצמתית של אינטגרציה מבחינתי. וכל חוויה שאני חווה כרגע מורגשת לי מצד אחד, כמו שלי האישית. מצד שני, אני מראה והשראה.
כל צעד שלי מבחינתי כשאני מראה אותי, שווה הון תועפות.

ואני מתכוונת מעכשיו והלאה, לקרב אלי את כל מה שהלב והנשמה שלי ביקשו ממני כתמיכה לנושא. מתפללת למראות רכות ואוהבות.
לפרוץ את המגבלות שאומרות שמראות כאלה חייבות להיות קשות. ושאינטימיות עם אנשים, בייחוד כזאת שקשורה לכסף ולמנהיגות, מובילה אותי להיות קורבן.
אני לא! ויחד עם זאת, עד כה היה בי גם חלק כזה.. שאיך שאני זוקפת קומה,
מיד מנסה להוריד אותי. אני מודעת לכוחות החבלה האלה שבי.

ושיהיה ברור – שאני עומדת להשתמש בכל המשאבים שלי- הרוחניים, הפיזיים, הכלכליים הרגשיים והאנרגטיים. כמו גם בקבוצת האנשים המדהימים שעובדת ויוצרת לצידי, כדי ללמוד וללמד חוויה אחרת.
חוייה של רווחה. של שליחות מתוך שמחה. של הרבה יחד, אחרי ששנים שמתי עלי כזאת הגנה גדולה, בגלל כל מה שכתבתי קודם.

אני מוכנה להוביל את אותה הגנה לנוח על האדמה. כי היא לא אישית שלי. ואני סיימתי את תפקידי בלשאת אותה על ליבי ועל גבי. רגשותיי הכואבים, החל מהרגע הזה מתפטרים מלהיות כלי לריפוי של מישהו כחובה. כמו גם אני, מתפטרת מתפקידי לשאת את הכאב של העולם עלי, כדי ללוות וללמד ממנו.

אני יודעת ומכירה שיש חוויה אחרת.
ואני מוכנה אליה. ואני מוכנה להרוויח ממנה שפע של כסף. הון תועפות אם הנשמה שלי בחרה. וכאישה עשירה – בחוויות. באהבה. בעונג. בהנאה.
אני מוכנה גם להיות עשירה בכסף. ולהשפיע פי מיליון. ולהגיע לכל לב בעולם שמבקש את האהבה, העזרה והנחמה שיש בי לתת,
בזמן שאני במנוחה.

אלוהים יודעת לאן זה יילך. ואיך זה יתמגנט לדרכי. אני רק מובילה את העונג והאור שבי, ומרחיבה אותי ממני והלאה לעוד אנשים.
ושכל השאר יישאר בידיים של ההשראה הרגעית. עייפתי מלצעוד באיזו דרך מתוכננת מראש. או לדעת בדיוק “מי אני” ו”מה אני עושה”. ואפילו- מה בדיוק יקרה במרחבים שאני מובילה בהם.

ככל שאני מנתקת את ליבי כדי שהראש שלי יידע את אלה,
אני מוצאת את עצמי עסוקה בי.
ואין לי כבר אנרגיה אלי בצורה הזאת. עייפתי ממלחמות. ממטרות ויעדים ברורים, שמכניסים אותי לקופסאות קטנות מדי לאנרגיה העוצמתית של מי שאני, כשאני באמון אמיתי.

כאן ועכשיו, אני מסכימה ללא ייאומן. לזה שהמוח שלי יהיה בשוק לנגד עיניו.
לזה שהגוף הפיזי שלי יתענג מרוב אנרגיה שנוצרת בי פתאום, בלי ששמתי לב איך זה קרה.
נמאס לי לפתח טכניקה ולשים לב לכל צעד ושעל שלי, כדי ש”אוכל יום אחד להעביר את זה הלאה” (כן, זה מה שעשיתי רוב השנה האחרונה, וזה חסם אותי ממש).
אני מוכנה פשוט להיות עונג ואהבה. ומבחינתי, אם מישהו יקבל מזה השראה, אני את שלי עשיתי.
גם ככה, כבר עשיתי את שלי בחיים האלה, מספיק לעשרה גלגולים.

אז במעמד זה, כמו שפיטרתי אתכם לפני כמה ימים, היום אני מפטרת גם אותי. הנה: “יוליה, את מפוטרת ! נוחי. ותני לי להוביל” (באהבה, אלוהים).

אז הנה הבקשה הקונקרטית שלי מכם – ביום שאני אפרסם אירועים, אני רואה אתכם נרשמים בלי שאני עושה הרבה. כי אני בוחרת לנוח תוך כדי.

עוד דבר שאני מבקשת, זה שתתנו בי אמון, גם כשאני לא יודעת בדיוק למה אני מזמינה אתכם. אולי אני לעולם לא אדע. ואולי זה יתגלה לי איפשהו באמצע הדרך.

כי אני יודעת שהראש שלי לא מוביל. ולא אמור להוביל. כי זה חוסם את מימד הקסם שמאפיין את המרחבים שאני יוצרת – וקסם אהובים, אי אפשר להכניס למסגרת של מילים.
קסם קורה כשמאמינים. אני רק מוכנה ללכת את הצעדים הראשונים,
ולהאמין יחד איתכם. ולתת אנרגיה עוצמתית. לתת אמת. ולהלך את דרכי בהשפעה הולכת וגדלה. מעצם היותי השראה בדרכי.

תודה שקראתם עד לכאן. ואם משהו מזה מדבר אליכם, אז קחו את זה גם לדרככם. אני אוהבת אתכם ומתרגשת מהשבט הנדיר שנברא סביבי. תודה 

איבדתי כל משמעות. זה היה לפני כארבע שנים, כשהקליניקה שלי הייתה מלאה עד אפס מקום. בדיוק סיימתי להנחות סדנה תהליכית מדהימה, וכל מי שיצאה ממנה הייתה ב״וואו״. אבל אני.. הייתי עצובה. עצובה ומפוחדת. הבנתי שהצעד הבא זה ״לעלות על במה״. וכבר ראיתי את החזון והאירוע שהתהווה. אבל אי שם, לפני המון שנים, פגעו לי בגבול האישי. והלב והגוף שלי לא רצה.

הרגשתי חרדה. ידעתי שאם אני עושה עכשיו קפיצת גדילה, זו לא ״באמת מי שאני״ שאעמוד ואדבר וארקוד שם על הבמה. אלא חלקים מהדימוי העצמי הגבוה והנמוך שלי. הצורך שלי בתשומת לב והערכה. האגו הפצוע והכבוד העצמי שלי. וכן, גם המון נתינה.

עמוק בתוכי האהבה שבי ידעה, שהאישה-ילדה הזאת, לא בשלה להביא את עוצמתה האמיתית אל הבמה. לא באותה תקופה. מאותו רגע יצאתי למסע.

עד היום … הדבר שמפחיד אותי יותר מכל, זה לעמוד מולכם…: חשופה. פתוחה. פגיעה. במלוא העוצמה. לא מאחורי ״מסך הגנה״ כמו שלפעמים אני מרגישה. בייחוד כשנכנסת לתדר של ״מנחה״ או ״מורה״.
וואו כמה שהנעליים האלה לוחצות לי. לא משנה באיזו מידה. וזה בלי כל קשר לעובדה, שאני גאונה ומבריקה במה שאני עושה.
בימים מסויימים, ואפילו תקופות חיים ארוכות, בא לי להיות פשוט אישה. בלי אף נושא מיוחד לשיחה או אחריות כלפי קהילה.

אני רוצה לתת… באמת מכל הלב. אבל לא ״כלים״ או אינפורמציה ריקה.
הבית של הנשמה שלי.. זו אהבה. זה ל ה י ו ת העונג שאני על הבמה.
זו אותה תשוקה בלתי מתפשרת. תדר כל כך גבוה .. שבחוויה שלי האנושות כולה כל כך צריכה. זו חוויה טהורה.
והיא לא סופגת טוב הרבה מילים. אין לה הדהוד עם רעיונות או תפיסות תודעה.
היא כל כך פראית וטהורה.
שאם רק ממלאים ביותר מדי מילים,
העונג שלה נכבה.

הלוואי והייתה לי תשובה. איזה פתרון קסם או בחירה ברורה. איך להמשיך מכאן הלאה. מהו הדבר שהחיבור בינו, ביני לביניכם ייצור ״כן״ גדול לכולנו.
אז רק נושמת ללב. ממתינה. יוצרת בתוכי את אותה יצירה. ומצפה לרגע שהיא תהיה מוכנה לפגוש את העולם.
ולהזמין אתכם לפגוש אותי ואותה.

אם רק הייתם מבקשים ממני .. אומרים לי בקול .. את מה שהלב שלכם (ושלי) מבקש. במפגש בינינו ובכלל… אולי הייתי שומעת את הבחירה האמיתית הקיימת בתוכי קצת יותר טוב.
בינתיים, נמשיך להיפגש כאן על קירות העולם הוירטואלי.
בתקווה שבקרוב נצא מהקופסה הזאת,
והקסם יראה את אורו במלוא העוצמה.

אחרי חקירה ארוכה ועמוקה, אני מלמדת כאן איך לומר “כן!” מוחלט לעצמנו ולרצון האמיתי שלנו. איך להגדיר מטרות מתוך הקשבה עמוקה פנימה. מטרות שיעוררו את הרצון והתשוקה שלנו. במקום לכבול אותנו בעשיה מאומצת, מה שלפעמים קורה כשרצים להשיג יעד.

אני מעבירה כאן כלים. תודעה שמאפשרת לבחור בעוצמה האמיתית שלנו. ומספרת דרך הסיפור האישי שלי, איך בלי לשים לב זזתי ממטרת חיי הגבוהה. רק כדי לחזור לעשיה כי “הייתי צריכה כסף”. מה שלאט לאט התחיל לסגור את ערוץ האהבה והעונג שבו שחייתי מעל שנה.
מעניין להתבונן ב”תזוזה” הזאת, שהתחילה ברגע שחזרתי לכתוב ולצלם תוכן לעסק. בצורת מחשבה שמניעה את רוב בעלי העסקים והאנשים בעולם. באמצעות הסיפור, אני מדגימה *מה לא* לעשות ואיך כן לפעול לטובתנו בעשיה ובחיים. מתוך אמון ואמונה במי שאנחנו באמת!

מאחלת למי שחווה דיסהרמוניה כלשהי בחיים לצפות בסרטון הזה. תיהנו

שנים רבות מחיי עסקתי וחקרתי ברבדים עמוקים את עולם העונג. בנוסף לחקירה האישית שלי, במשך חמש שנים יצרתי מרחבים לנשים בנושא של חיבור לנשיות ולתשוקה. ופיתחתי גישה שלמה שמחברת בין עולם העונג והתשוקה לעשיה בעסקים. הדבר המדהים שקרה, זה שבדיוק כשהגישה הייתה מוכנה לצאת לעולם בענק, נאלמתי דום. הרגשתי שמשהו חסר לי, או שאני עדיין לא מוכנה לצאת עם הדבר הבומבסטי הזה החוצה.

אתמול באירוע של רועי בן יוסף “נכנס יוצא”, הבנתי כמה התמרה קרתה מאז. אחרי שנים של שיחות ושיווק בנושא, הבנתי שאני הרבה יותר גדולה מנושא אחד. ולמעשה … שהייתי משועבדת אליו.
שיותר מאשר תמך בי לשוחח עליו וללמד אותו, פשוט היה בא לי להיות אותו בשקט. רועם. אבל שקט.

וכך קרה.. שלפני כשלוש שנים עזבתי את העשיה המסודרת עם נשים. את “עולם העסקים”. את כל החשיבה הקווית הזאת, שאמרה שאני צריכה להיות, להלך ולייצג נושא ספיציפי. להביא גישה ייחודית. “להיות פורצת דרך בתחומי” ועוד מטעמים. שבכנות, כבר היה בא לי להקיא מהם