תגית: יצירתיות

אני כל כך בהודיה על מה שנוצר ונברא סביבי מרגע לרגע שנקרא חיים. לא אשכח לעולם כמה לבד הרגשתי פעם. כמה קשה היה לי סגנון החיים שלי במרכז הארץ. סגורה רוב היום בדירה. מייחלת למגע ולחום אנושי.
היום, גם בתקופות הכי סגורות ו”מנותקות” שלי, אני מוקפת בנהרות של שפע. באהבה. בלבבות אוהבים. כמויות של אנשים שכל אחד מהם הוא והיא אור גדול.

לפעמים זה מציף ואני מסתגרת. אבל זה נגמר כל כך מהר התקופות האלה. כי רק המחשבה שיש.. יש. יש קהילה אנושית חמה סביבי. ויש. יש כל כך הרבה שקט ורוגע בתוכי. ויש. יש כל כך הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה. למגע הדדי. לחיבור. לביחד.

פעם הייתה לי אמונה, שאם רק אעשה מספיק. אם רק אדריך מספיק נשים/אנשים. אם רק אעבוד מספיק בשירות “השליחות” שלי. אם רק אגיע ליותר קהל או לחשיפה בתקשורת. אם רק אהיה יותר מוכרת בזכות העשיה שלי. או אשפיע על חיים של אנשים בצורה יותר מדויקת… אז אהיה יותר מאושרת. אחיה יותר בשפע. ארגיש יותר מלאות סיפוק ומשמעות. איך אני שמחה שהתפקחתי מהאשליה הזאת  אשליה שהייתה תולדה של פחד. של אמונה שלא מגיע לי כמו שאני ממש – לקבל ולתת אהבה. ביטחון. משמעות וסיפוק מעצם היותי. מקיומי הפשוט.
בין אם עוד רגע אני “עולה על הבמה”. או נשארת לנוח בשקט. במהות.

שלא תבינו אותי לא נכון.. הנפש זקוקה להזנה דרך נתינה ואהבה שהיא מפזרת. זה מבורך לחלוטין. הנשמה שלנו במהותה רוצה להאיר ולהשפיע לטובה. וזה אכן ממלא בעוצמה גדולה. ומאפשר לנו לגעת במתנה שאנחנו *בעוד רמה*, כשהעשיה גדלה וההשפעה מתרחבת יחד איתה.

יחד עם זאת, אין שום קשר בין הגשמה של איזושהי “שליחות”, גדולה ומשמעותית ככל שתהיה, לבין כמות האושר והשמחה שאנחנו חווים ביום יום. וזה מה שבסופו של דבר מאפשר לנו להיות נהר של עונג ואור, ולהיטיב – בראש ובראשונה עם עצמנו. וכהמשך טבעי עם אחרים.

אני זוכרת את הימים שלי בטבע. בזמן שירה פשוטה. וחיים של חוויה ונוכחות ברגע הזה, כהימים הכי מאושרים שאני זוכרת בחיי. גם הימים בהם חלקתי אהבה עמוקה ועוצמתית עם אהוב לב, שהנשמות שלנו מאוחדות באותו תדר גבוה. ובמרחב שבין המילים, מורגשת הנוכחות של האלוהות.
אותו הדבר ממש הרגשתי כשהנחיתי סדנאות בתדר של חסד עליון.
וכל מה שקרה במרחב, הרגיש כאילו מתקיים במימד אחר של מציאות –
המימד של האחדות.

אחרי ההפסקה הארוכה ממש שעשיתי מעבודה מול אנשים, אני מרגישה מוכנה מאי פעם לחזור. הפעם עם בהירות פשוטה – של מה חשוב לי באמת באמת.

ברור לי שתודעה שמנסה להשיג משהו או להגיע לאיזשהו מקום, כדי להרגיש איזשהו רגש בסופו של דבר, אינה מאפשרת לחסד הגבוה הזה להיכנס.
כי הוא פשוט איננו במרחב שבו המשחק מנוהל על ידי הישרדות. על ידי ריצה אינסופית למטרות. ניסיון לתקן או לשנות משהו במציאות, שלנו או של אחרים. או חיפוש אחרי הכרה, אישור חיצוני או הזנת האגו מבחוץ.

במשחק החדש – אנחנו לא מתקנים שום דבר או אף אחד. ובטח ובטח שלא מכתיבים למציאות איך להיות מתוך תלות או הישרדות. אנחנו אוהבים.

במשחק החדש – אנחנו לא מטפלים בעצמנו או באחרים, מתוך מחשבה שמשהו לא בסדר ממש כמו שהוא. אנחנו מפעילים ומביאים את אותו חסד עליון. זה שמצוי בתאים של כל אחד ואחת מאיתנו בגוף. מקודד בDNA. ב”תכנית האלוהית” האישית.

במשחק החדש – אנחנו לא מגשימים מטרות למען הישגים אישיים ארציים, בזמן ששאר חלקי הנפש זנוחים, עזובים או עצובים. אנחנו מהווים דוגמה לנוכחות של עוצמה ועונג ביצירה ובעשיה.

במימד שבו אנחנו מהלכים כמלכות או מלכים, אין לאן להגיע. יש רק רגשות לפגוש. לא להתעסק בהם. בכלל. כי הם עצמם אינם מימד של אחדות. אלא ילדים מתוקים בליבנו שמבקשים אהבה וקרבה. וכשאנחנו נוכחים איתם, אז האחדות הזאת נגלית בתוכנו מעצמה. המטרה אינה ישיבה אינסופית בביצת הרגש או התעסקות בדרמה. אלא חיבור אוהב פנימה שמביא לפריצה קדימה.

מטורף ככל שזה אולי יישמע, עם הכלים הנכונים, הטרנספורמציה הזאת יכולה להתקיים בישיבה שקטה של נשימה, התכווננות והבעת כוונה להפעלה המתאימה, תוך רבע שעה.
כולנו רב מימדיים. כולנו מסוגלים לחוות עונג ושערי עוצמה אינסופיים. וכולנו רשאים לבחור באהבה.

רק נותר לנו לעשות את הבחירה. ולתת הוראה ברורה (!) לנשמה שלנו להוליך אותנו למקומות. לאנשים ולתודעות. לשיטות או למורים. שיכולים לחבר או לקרב אותנו לאותה בחירה במימד הפיזי.
תופתעו לגלות שלפעמים זה הנחל שליד הבית. העץ בחצר. או סרטון ביוטיוב שזמין ונגיש לכולם. לא בהכרח צריך להפוך את העולם, ללכת או ליסוע רחוק.

וגם אם הבחירה הזאת תיקח אתכם לקצה השני של העולם, זה מלכתחילה יקרה בתדר העונג והאהבה שאתם מבקשים לחוות. כי כבר מהרגע הראשון, הבחירה הנכונה מאפשרת תחושת התרחבות, מלאות וחיבור לעוצמה.

עצרי בבקשה עכשיו, ולפני סוף השבוע הבא עליך לטובה – בדקי עם עצמך מה את צריכה? הביטי במראה ותאמרי לעצמך “אני ראויה”.
הזיני את עצמך באהבה. בדיוק בצורה שליבך מבקש לקבל אותה.

ואתה, אחרי שבוע שאולי היה סוחט במאמץ של עשיה, עצור. בקש הכוונה מליבך, לדבר קטן אחד שאם תעשה למענך ביומיים הקרובים, מצב הרוח שלך יעלה. ויהפוך אותך ללילד קטן ומאושר 

באהבה 

אני בהודיה אמיתית על כל פגיעה מינית שעברתי בחיים. מודה על כל שריטה בנפש. על כל גבול שנחצה. הרבה בזכות החוויות הבלתי נתפסות האלה, מגיל קטן, אני כל כך ערה היום ל”כן” ול”לא” שלי. וכל כך נחרצת לסרב בכל פעם שמשהו, ולו הכי קטן לא מדויק לי בחיים.

אנחנו חיים בתרבות שמעודדת פריצת גבולות יומיומית. כיפוף אינסופי של הידיעה הפנימית שלנו. התעלמות טוטאלית מהקול החכם של האינטואיציה. החל מהדברים הקטנים, כמו מה לאכול הבוקר. ועד לבלתי נתפסים, כמו באיזו עבודה להעביר את שארית ימיי. בשם ההישרדות, בתרבות ההזויה הזאת, לעשות יום יום משהו שממנו אני סובל או סובלת, נחשב ללגיטימי, נורמלי, ולמרבה הצער, אפילו מעורר הערכה.

אני מודה על כל בחירה נחרצת שלי להימנע מכל מה ש*לא בא לי* לעשות ב”קריירה” שלי. גם במחיר של להיות לגמרי מחוץ לנורמה. להישמע “מטורפת”, “מעופפת”, “לא מחוברת למציאות”, “רוחניקית” או כל תיאור אחר שאנשים נוטים להדביק ליוצרים פורצי דרך, שלא מוכנים ללכת מילימטר נגד הרצון שלהם.

לפני כמה ימים הייתי במאהל המחאה שקם במטרה להזיז את אסדות הגז. וחזרתי משם עם חשק עז לדבר. לדבר על הרשות לשים גבול. על רשת החמלה האנושית המתעוררת. ועל תודעת האחדות שמתרחשת אי שם בספירה עליונה, ועדיין כל כך נעדרת מרוב כדור הארץ. אני מקבלת שערי מעבר אנרגטיים חזקים בימים אלו, ופשוט בא לי להפעיל אותם אונליין בכולנו.

אמרתי לעצמי שהלוואי והיה לי טלפון מהיר שיכול להחזיק שידור לייב (הסבא הזקן הזה בקושי זז). ולמרות שהתכוונתי להזיז עניינים ולצלם סרטונים, משהו בי כבה. אני בתדר של אש. של עכשיו. של או הכל או כלום. של יאללה ודי. אין לי כבר אנרגיה לצלם ולערוך, ועד שמגיע מחר, או שבוע הבא, זה כבר דועך ולא רלוונטי לתחושתי.

הימים האלה מורידים אותי, ואת כולנו בעצם, לחשיכה הכי גדולה. לאורות יש דד ליין כשלא קולטים את התמונה השלמה. ויש בי כמיהה לפגוש ולפרוץ את אותה החשיכה. שלפעמים מרגישה כאילו העולם מתמוטט עמוק בפנים. ואז רגע אחד בחוץ … רעידת אדמה. שריפות. חוקים חשוכים. ובחירות שלוקחות אותנו אחורה בזמן.

המהות של הכל היא התעוררות. מתוך חמלה. מתוך ערות למאבק הפנימי שבתוכנו, שמשתקף בחוץ. העולם רועד רועד ומטלטל אותנו להעיר את עוצמתנו האמיצה. האמיתית. לא להחפיץ את האדמה. לא להסתיר את האור והעוצמה שלנו. ובהכרח להשמיע קול גדול!

כל קול של כל אחד ואחת מאיתנו, שבוער בפנים ולא נאמר, משתקף במגזרים או יחידים, שקולם לא נשמע כי הם שקופים!
כל כעס שבוער בבטן שלנו ולא מקבל במה, שורף שדות בדרום!
כל כאב לב גדול, שתקוע ומרעיל אותנו מבפנים, מאיים להרעיל את מי הים האהוב שלנו בקונדנסט!
כל מי שמחזיקה חזק חזק כשהיא רק רוצה לפרוץ קדימה, מעירה את האדמה הרועדת בצפון!

אנחנו כאן בלי גבול. ביחד בחשיכה הזאת. ביחד באהבה הזאת.
בואו נזכור לתת לעצמנו ואחד לשני מקום. ללמוד ולאהוב ולהיות.
בבקשה בואו נזכור בימים כאלה לראות אחד את השני בחמלה.
הכל נפיץ מדי וטעון. אפשר להתפוצץ ברגע על מישהו בזעם, רק כי הוא אולי טעה. אנחנו לא אשמים בשום דבר.
חלקנו פשוט ממש ישנים. שנת חורף עמוקה. אבל זה אמצע הקיץ.
בשם אלוהים, האדמה והשמים, בואו נמשיך לשאול ביחד,

מה עוד אפשרי עבורנו? וכמה טוב עוד יכול להיות לנו פה?
מה יאפשר לכל האור והחשיכה הזאת, לפרוץ מאיתנו בעוצמה גדולה של שינוי לטובה?
תודה שאנחנו מקשיבים ומהדהדים ביחד. בלי לחפש תשובה.
היא כבר מוצאת אותנו בריקוד החיים הבא אלינו לטובה.
רק אהבה 

בחיי עשיתי כמה קפיצות אמונה מאוד גדולות. כולן נבעו מתוך מחנק פנימי גדול ובקשה לחופש. כמובן שחופש אמיתי נמצא תמיד אך ורק בפנים, ועדיין.. כשהייתי שכירה, ביום יום סבלתי. מצאתי את עצמי כותבת ויוצרת בלילות. עד שקפצתי למים ופתחתי עסק. משנה לשנה של סיפוק עצום, ליווי עוצמתי של נשים וסדנאות מעוררות השפעה. אחרי חמש שנים הרגשתי שנגמרו לי הכוחות. הייתי צריכה אותי. אינטימיות עם אנשים. וחיים יותר פשוטים. הקשבתי לעצמי.

בצעד נועז השכרתי את הדירה במרכז. את הדברים הכנסתי למחסן. מאז כמעט שנתיים וחצי אני חיה חיים שבחיים לא דמיינתי. בלי בית פיזי. בלי לשלם שכר דירה. עם המון תשוקה, יצירה וצילומים תוך כדי הדרך. בוידאו הזה, הראשון מתוך סדרה חדשה, אני חולקת את ההשראה שלי – לכל מי שמבקש לעשות שינוי. לחיות חופשי יותר. ולעסוק במה שהלב מבקש תוך כדי הדרך. תיהנו 

השנה האישית הנוכחית שלי, שנה 7, מוגדרת “שנת שמיטה”. היא מתאפיינת במנוחה והתכנסות פנימה, בחשבון נפש ובחישוב מסלול מחדש. לא שאני צריכה הזמנה מיוחדת, פשוט כי אישרתי לעצמי להיות מה שאני, ולעשות מה שאני רוצה. ויחד עם זאת, השנה גיליתי שאני לא *בדיוק* עושה כל מה שאני *באמת* רוצה. והמפתח טמון דווקא בריצוי במערכות היחסים, ולא באיזה עניין שקשור ב”עשיה”. השנה גייסתי “צוות” מפואר, שמטרתו המרכזית הייתה להזיז אותי מתכנית החיים הגבוהה והמופלאה שלי.

מסתבר שנורא מפחיד אותי להישאר “לבד בצמרת”. ודווקא הרגשתי וחוויתי ועוד איך את גובה הצמרות שלי. בשלב מסויים קלטתי שאני עוד רגע מאבדת כמה קשרים קרובים, רק כי אני עומדת להיות כל כך שונה ואחרת… עד שבסוף ויתרתי על רצוני האישי.

אז… מחר במפגש היזמות אצל Hadas Wiseman המופלאה שבו אני מתארחת, כמנחה, יוצרת, עושה קסמים ומשוגעת סדרתית 

אני מוותרת על שפיטה. ועל שמיטת התכניות הכי גדולות שלי.
על קהילות שהחזקתי בתודעה כ”לקוחות רלוונטיות” למרות שלא היו כאלה.
על מערכות יחסים מצמצמות, מקטינות ומשתיקות.
על פעילויות מיוחדות אך מיותרות ל”תפקידי” האמיתי – להיות מי שאני וליהנות.

אני מרפה לגמרי מכל מה שהיה נדמה לי כאמיתי למי שאני. והתגלה כבורות ומהמורות בדרך.
ולעומת זאת, מאמצת לליבי ולנשיותי את החיים הכי סקסיים, שובבים, מספקים ומשמחים. שיאפשרו ליזמות וליצירה שבי להיווצר דרכי,
בלי טיפת קושי או כובד. בלי אחריות מיותרת.
ובלי התעסקות באף אחד אחר.
גם אם נדמה לי שאם אנטוש אותו לבד, הוא ימות (הוא לא!)

עד כה.. כל דבר אחר התגלה כלא עובד לי. ומצחיק שהדפוס החמוד הזה בכלל הצליח לנהל אותי.. אני קוראת לו “לעזור לאחרים”, כמפתח לאשכרא לתת להם משהו שהם באמת באמת צריכים.

אחרי שנות ניסיון מרובות, אני יכולה להעיד שהתפקיד ה”חשוב” והיבש הזה לא מתלבש יפה על מידותיי. בסוף יוצא שאני לבושה בגדי מעצבים יוקרתיים, בארבע מידות גדולות ממני,
ונראית ומרגישה כמו מישהי שהעלו אותה על המוקד בשנת 2018.
רק שבמקום להישרף באש,
היא בכלל אמורה להלך על מסלול דוגמנות על עקבים לא נוחים.
ולהסתנוור מאור מצלמות, כשבכלל בא לה לשבת על חוף הים.

במה, לעומת זאת, אני ממש טובה?

בלהיות השראה. להביא למרחבים שאני יוצרת תדר עוצמתי ומטורף.
שאיך שאני נכנסת לחדר, כל מי ומה שנמצא במרחב משתנה. הדברים שהתקדמנו לכיוונם מתחילים להתגשם מעצמם.

כל זה, בעודי עדיין יושבת בעיניים פקוחות או עצומות ונחה את מנוחתי 
מה שנקרא, מלאכתם של נהנים נעשית בידי אחרים
(מי אמר “בריאה” ולא קיבל?  )

אז “יום יזמות” הוא מרחב יצירה חופשי ופתוח, כפי שהבנתי עד כה.
וכאורחת נאמנה, אני אומרת לכם מראש, שיש סיכוי שנמצא את עצמנו בסוף היום בחוף הים. איפה שהיוזמות הכי מהממות נולדות.

אז ** תביאו בבקשה בגד ים ** במידה הנכונה 

ובואו מחר למפגש יזמות בקיבוץ החותרים.

תודה ללב הרגע הזה הגיע ואפשר פשוט לנוח מבפנים.
וליהנות בזמן שהכל פשוט קיים וקורה מסביב.