כמעט חודש וחצי התמדתי פה בשתיקה. בין לבין עלו בי בקשות להשמיע קול. לשתף משהו. “לעלות על הבמה”. אבל הבנתי שכרגע זה לא הזמן לחשיפה, אלא לעצירה. זמן לאפשר לעצבות לעלות. לאפשר לעצמי לפגוש רגשות עמוקים שצפים, ומבקשים ממני ביטוי ומקום.
שוב ושוב עולה בקשה של הילדה שבי להתכרבל בידיים אוהבות. ויחד עם זאת, פחד להיפתח ולהיפגע שוב. פחד שיראו אותי כמו שאני. חשופה. בלי הגנה.
התקלפו ממני כמה שכבות לאחרונה, שנדמה כאילו הן כל מה שהכרתי על עצמי עד עכשיו. הרבה דברים שהייתי ממוקדת בהם עד לא מזמן, התחילו לאבד משמעות.
כל התפקידים שהחזקתי. השליחות שהאמנתי בה. החיבור שלי לעסק שהיה.
העשיה הותיקה. הכל הולך ומתפוגג.
מפחיד אך משחרר. כי אני מזהה שאני.. מי שאני באמת.
זה לא מה שחוויתי עד כה.
הזהות ה”שטחית” שהחזקתי בה. האגו המתנשא, זה שחושב שאני “מישהי” “משהו”, ובאותה מידה חוסר הערך העצמי. כל מיני זהויות וסיפורים.
הכל נשטף בזרם חזק ביותר של אור.
כמו זרנוק של מים קרים באמצע הלילה במדבר.
לא כיף.. אבל בהחלט משחרר ומרפא.
והזוי. ממש הזוי. כי אני לא מכירה כלום. לא אותי. לא את העולם הזה.
לא את מערכת האמונות שלי. כלום. הכל כאילו מתחיל מאפס.
אז אני מאפשרת לעצמי רגע פשוט להיות.
ומבינה שככל הנראה בזמן הקרוב אשמיע את קולי בצורה שונה.
עם הרבה פחות מילים. פחות הסברים וסיפורים.
ויותר ביטוי יצירתי.
ציור. שירה ונגינה. כתיבת שירים. ריקוד. במה תיאטרלית.
בא לי.. פשוט לתת לילדה שבי מרחב למנוחה ולעשיה יצירתית.
שם אני פוגשת ומוצאת את הבית שבי, את הבית שלי על פני האדמה.
כשאני עוצרת ויוצרת אני במנוחה.
אז אולי תשמעו ממני פחות פה.
ואולי דווקא אעלה סרטונים שלי יוצרת ועושה את מה שאני עושה.
כרגע מקשיבה לנביעה הטבעית ומתמסרת לקריאה.
