תגית: יצירה

אלוהים.. כמה שפע נפתח אלי. כמה בקשות אני מקבלת מאנשים לסשנים פרטיים. למוצרים אינטרנטיים. למפגשים קבוצתיים. הרצאות. זה כבר חודשיים ככה, ואני מוצאת את עצמי מבולבלת.

בא לי לבחור כיוון אמיתי בקצב שלי. אחרי כל השנתיים האלה שבהן כל מה שעשיתי זה לזקק את הגישה שלי. לוותר על כל מה שחשבתי שהוא אמיתי לי ולהתחיל מהתחלה. ללמוד מיליון דברים ונושאים חדשים. לקבל כלים אנרגטיים חדשניים, עוצמתיים ופורצי דרך ממש. לפתח שיטה אנרגטית דרך שירה. לשיר מלא. ללמוד ולהתחיל קצת להקליט. לצלם המון סרטונים חדשים ולפרסם חלק. לעבוד על יצירה של מוצרים אינטרנטיים לכל התוכן החדש הזה. ועוד… כל זה, בזמן שאני בלי בית !! בלי אוטו. מסתובבת בארץ עם מזוודה, מחשב וציוד יצירה. אלוהימה !

מה אני עושה עם כל הבקשות האלה, שמבקשות ממני, עוד לפני שלמדתי איך לארגן ולתת את זה, בדיוק בצורה ומהזווית שנכונה לי..?

פעם הייתה לי אמונה, שאם רק אעשה מספיק. אם רק אדריך מספיק נשים/אנשים. אם רק אעבוד מספיק בשירות “השליחות” שלי. אם רק אגיע ליותר קהל או לחשיפה בתקשורת. אם רק אהיה יותר מוכרת בזכות העשיה שלי. או אשפיע על חיים של אנשים בצורה יותר מדויקת… אז אהיה יותר מאושרת. אחיה יותר בשפע. ארגיש יותר מלאות סיפוק ומשמעות. איך אני שמחה שהתפקחתי מהאשליה הזאת  אשליה שהייתה תולדה של פחד. של אמונה שלא מגיע לי כמו שאני ממש – לקבל ולתת אהבה. ביטחון. משמעות וסיפוק מעצם היותי. מקיומי הפשוט.
בין אם עוד רגע אני “עולה על הבמה”. או נשארת לנוח בשקט. במהות.

שלא תבינו אותי לא נכון.. הנפש זקוקה להזנה דרך נתינה ואהבה שהיא מפזרת. זה מבורך לחלוטין. הנשמה שלנו במהותה רוצה להאיר ולהשפיע לטובה. וזה אכן ממלא בעוצמה גדולה. ומאפשר לנו לגעת במתנה שאנחנו *בעוד רמה*, כשהעשיה גדלה וההשפעה מתרחבת יחד איתה.

יחד עם זאת, אין שום קשר בין הגשמה של איזושהי “שליחות”, גדולה ומשמעותית ככל שתהיה, לבין כמות האושר והשמחה שאנחנו חווים ביום יום. וזה מה שבסופו של דבר מאפשר לנו להיות נהר של עונג ואור, ולהיטיב – בראש ובראשונה עם עצמנו. וכהמשך טבעי עם אחרים.

אני זוכרת את הימים שלי בטבע. בזמן שירה פשוטה. וחיים של חוויה ונוכחות ברגע הזה, כהימים הכי מאושרים שאני זוכרת בחיי. גם הימים בהם חלקתי אהבה עמוקה ועוצמתית עם אהוב לב, שהנשמות שלנו מאוחדות באותו תדר גבוה. ובמרחב שבין המילים, מורגשת הנוכחות של האלוהות.
אותו הדבר ממש הרגשתי כשהנחיתי סדנאות בתדר של חסד עליון.
וכל מה שקרה במרחב, הרגיש כאילו מתקיים במימד אחר של מציאות –
המימד של האחדות.

אחרי ההפסקה הארוכה ממש שעשיתי מעבודה מול אנשים, אני מרגישה מוכנה מאי פעם לחזור. הפעם עם בהירות פשוטה – של מה חשוב לי באמת באמת.

ברור לי שתודעה שמנסה להשיג משהו או להגיע לאיזשהו מקום, כדי להרגיש איזשהו רגש בסופו של דבר, אינה מאפשרת לחסד הגבוה הזה להיכנס.
כי הוא פשוט איננו במרחב שבו המשחק מנוהל על ידי הישרדות. על ידי ריצה אינסופית למטרות. ניסיון לתקן או לשנות משהו במציאות, שלנו או של אחרים. או חיפוש אחרי הכרה, אישור חיצוני או הזנת האגו מבחוץ.

במשחק החדש – אנחנו לא מתקנים שום דבר או אף אחד. ובטח ובטח שלא מכתיבים למציאות איך להיות מתוך תלות או הישרדות. אנחנו אוהבים.

במשחק החדש – אנחנו לא מטפלים בעצמנו או באחרים, מתוך מחשבה שמשהו לא בסדר ממש כמו שהוא. אנחנו מפעילים ומביאים את אותו חסד עליון. זה שמצוי בתאים של כל אחד ואחת מאיתנו בגוף. מקודד בDNA. ב”תכנית האלוהית” האישית.

במשחק החדש – אנחנו לא מגשימים מטרות למען הישגים אישיים ארציים, בזמן ששאר חלקי הנפש זנוחים, עזובים או עצובים. אנחנו מהווים דוגמה לנוכחות של עוצמה ועונג ביצירה ובעשיה.

במימד שבו אנחנו מהלכים כמלכות או מלכים, אין לאן להגיע. יש רק רגשות לפגוש. לא להתעסק בהם. בכלל. כי הם עצמם אינם מימד של אחדות. אלא ילדים מתוקים בליבנו שמבקשים אהבה וקרבה. וכשאנחנו נוכחים איתם, אז האחדות הזאת נגלית בתוכנו מעצמה. המטרה אינה ישיבה אינסופית בביצת הרגש או התעסקות בדרמה. אלא חיבור אוהב פנימה שמביא לפריצה קדימה.

מטורף ככל שזה אולי יישמע, עם הכלים הנכונים, הטרנספורמציה הזאת יכולה להתקיים בישיבה שקטה של נשימה, התכווננות והבעת כוונה להפעלה המתאימה, תוך רבע שעה.
כולנו רב מימדיים. כולנו מסוגלים לחוות עונג ושערי עוצמה אינסופיים. וכולנו רשאים לבחור באהבה.

רק נותר לנו לעשות את הבחירה. ולתת הוראה ברורה (!) לנשמה שלנו להוליך אותנו למקומות. לאנשים ולתודעות. לשיטות או למורים. שיכולים לחבר או לקרב אותנו לאותה בחירה במימד הפיזי.
תופתעו לגלות שלפעמים זה הנחל שליד הבית. העץ בחצר. או סרטון ביוטיוב שזמין ונגיש לכולם. לא בהכרח צריך להפוך את העולם, ללכת או ליסוע רחוק.

וגם אם הבחירה הזאת תיקח אתכם לקצה השני של העולם, זה מלכתחילה יקרה בתדר העונג והאהבה שאתם מבקשים לחוות. כי כבר מהרגע הראשון, הבחירה הנכונה מאפשרת תחושת התרחבות, מלאות וחיבור לעוצמה.

עצרי בבקשה עכשיו, ולפני סוף השבוע הבא עליך לטובה – בדקי עם עצמך מה את צריכה? הביטי במראה ותאמרי לעצמך “אני ראויה”.
הזיני את עצמך באהבה. בדיוק בצורה שליבך מבקש לקבל אותה.

ואתה, אחרי שבוע שאולי היה סוחט במאמץ של עשיה, עצור. בקש הכוונה מליבך, לדבר קטן אחד שאם תעשה למענך ביומיים הקרובים, מצב הרוח שלך יעלה. ויהפוך אותך ללילד קטן ומאושר 

באהבה 

אני בהודיה אמיתית על כל פגיעה מינית שעברתי בחיים. מודה על כל שריטה בנפש. על כל גבול שנחצה. הרבה בזכות החוויות הבלתי נתפסות האלה, מגיל קטן, אני כל כך ערה היום ל”כן” ול”לא” שלי. וכל כך נחרצת לסרב בכל פעם שמשהו, ולו הכי קטן לא מדויק לי בחיים.

אנחנו חיים בתרבות שמעודדת פריצת גבולות יומיומית. כיפוף אינסופי של הידיעה הפנימית שלנו. התעלמות טוטאלית מהקול החכם של האינטואיציה. החל מהדברים הקטנים, כמו מה לאכול הבוקר. ועד לבלתי נתפסים, כמו באיזו עבודה להעביר את שארית ימיי. בשם ההישרדות, בתרבות ההזויה הזאת, לעשות יום יום משהו שממנו אני סובל או סובלת, נחשב ללגיטימי, נורמלי, ולמרבה הצער, אפילו מעורר הערכה.

אני מודה על כל בחירה נחרצת שלי להימנע מכל מה ש*לא בא לי* לעשות ב”קריירה” שלי. גם במחיר של להיות לגמרי מחוץ לנורמה. להישמע “מטורפת”, “מעופפת”, “לא מחוברת למציאות”, “רוחניקית” או כל תיאור אחר שאנשים נוטים להדביק ליוצרים פורצי דרך, שלא מוכנים ללכת מילימטר נגד הרצון שלהם.

בחיי עשיתי כמה קפיצות אמונה מאוד גדולות. כולן נבעו מתוך מחנק פנימי גדול ובקשה לחופש. כמובן שחופש אמיתי נמצא תמיד אך ורק בפנים, ועדיין.. כשהייתי שכירה, ביום יום סבלתי. מצאתי את עצמי כותבת ויוצרת בלילות. עד שקפצתי למים ופתחתי עסק. משנה לשנה של סיפוק עצום, ליווי עוצמתי של נשים וסדנאות מעוררות השפעה. אחרי חמש שנים הרגשתי שנגמרו לי הכוחות. הייתי צריכה אותי. אינטימיות עם אנשים. וחיים יותר פשוטים. הקשבתי לעצמי.

בצעד נועז השכרתי את הדירה במרכז. את הדברים הכנסתי למחסן. מאז כמעט שנתיים וחצי אני חיה חיים שבחיים לא דמיינתי. בלי בית פיזי. בלי לשלם שכר דירה. עם המון תשוקה, יצירה וצילומים תוך כדי הדרך. בוידאו הזה, הראשון מתוך סדרה חדשה, אני חולקת את ההשראה שלי – לכל מי שמבקש לעשות שינוי. לחיות חופשי יותר. ולעסוק במה שהלב מבקש תוך כדי הדרך. תיהנו 

במשך שנים עשיתי קפיצות קדימה ואחורה עם תהליך “היציאה שלי לאור”. יצאתי החוצה, הצצתי ככה קצת, שלא יראו. שלא באמת יידעו עלי הרבה. או שהבאתי פתאום עוצמה חזקה ו… בום. ברחתי והשתתקתי מיד אחרי. והנה זה כמעט קרה גם הפעם. לשמחתי, לצערי ולמזלי גם יחד  אני כבר למודת ניסיון. קלטתי בדיוק מה קורה. צפיתי את זה מבעוד מועד. ובעיצומו של התהליך המעצבן הזה, החלטתי ללמוד מה קורה שם בדיוק. וגם לתת דרך זה. לתת לכם ולכן.

וגם לעצמי – את הרשות סוף סוף לשחרר את הסיפור הזה ממני אחת ולתמיד. וגם להרגיש קצת פחות אשמה, שאני לא מלמדת ולא מטפלת בנשים בנושא הזה, למרות שהאגו הגדול שלי צורח שזה התפקיד שלי עכשיו. לא, זה לא  לא באמת. ה”תפקיד” היחיד שלי זה לעשות מה שמשמח אותי ופותח לי את הלב.

הצורה שבה התבטאה הבריחה (גם) הפעם, בעיצומו של פיק כזה של אנרגיה מאוד עוצמתית. של גל שבו הרגשתי בשיא הביטחון והדרייב לעשות, להדריך ולתת. זה לקפוץ לבקר חברה אחת ספציפית ומהממת. בידיעה שאצלה בבית, אני לרוב מסתנכרנת עם תנועה שהיא לא בדיוק שלי. וזזה מפעימת העשיה שלי. להתרווח אצלה ולהישאר חודש 

אמנם המסע איתה ואצלה היה משמעותי וחיובי מאוד. ויחד עם זאת, “הגל” התנפץ ונשבר. מצאתי את עצמי מוצפת בפחד. מלאה בבחירות מוזרות שלא קשורות אלי בכלל.

לשמחתי באמצע היה את ה- Sacred Journey שבו הרגשתי הכי בבית שיש. הכי בשקט שלי. הכי בסנכרון עם העוצמה הכי טבעית שלי.
יותר מכל השנה האחרונה אולי. והתחושה הזאת נחה בתוכי בעוצמה גם עכשיו.

בינתיים הספקתי בתקופה הזאת לצלם סדרת סרטונים חדשה, שסוף סוף מציפה את הנקודות הכי מאתגרות בתהליך יציאה לאור. כל מיני צללים שפוגשים ולא תמיד מדברים עליהם.
להקליט ארבעה תהליכי סאונד שמחברים פנימה, ומשחררים את האנרגיה התקועה הזאת מהרגש ומהגוף.

לצלם סדרת סרטונים שבה אני מספרת על המסע שעברתי בשנתיים וחצי האחרונות, ב”תקופת הנוודות”. ועוד כמה סרטונים שמסמלים סוף של תקופה והתחלה של פרק חדש בחזון חדש. שתומכים באנשים שבדיוק כמוני משחררים תפקידים. מסכמים תהליכים. משנים מסלול. וממתינים לדבר הבא.

בשבועות האחרונים בהם אעבד חלק מהנושאים האלה, אתם גם תיהנו מהשפע הזה יחד איתי.
* את כל התכנים האלה אשחרר בחינם * אפשר למצוא אותם בדף הפייסבוק ובערוץ הYouTube שלי
עכשיו אני מרשה לעצמי להרפות. לפחד. לא להיות ממוקדת. לא לדעת מה קורה. ולגמרי לאפשר לכל התדרים והאנרגיה הזאת להישטף ממני לחלוטין. תודה רבה שאתם איתי 

אי שם עמוק בפנים, במקום הכי הרמוני בתוכנו, אנחנו יודעים ומרגישים סולידאריות ואמון אמיתי. אהבה ללא תנאי לאחד לשניה ולשני. ותחושה שאנחנו יחד באותה הסירה שנקראת “חיים”. הכמיהה הכי אמיתית שלנו זה לחוות אהבה עמוקה. מעבר לנבדלות, לנפרדות ולחומות ההגנה ששמנו על ליבנו.
רק מה.. לרוב לא מדברים על *הצל הענק* שהכמיהה הזאת מייצרת.
תופעה שנקראת “כולנו אחד” שלפעמים משמעה “ביטלנו את *העצמי הייחודי* שלנו, מספיק כדי להרגיש שייכים לאיזה זרם אחיד ושקרי” או “התאחדנו” שווה ערך ל”שכחנו מי אנחנו באמת בתוך הזוגיות הזאת. אנחנו לחלוטין מעורבבים ותלותיים”.

ועל התופעה המעניינת ואף מסוכנת הזאת אני רוצה לדבר. בלב כבד, אני מודה, כי לפעמים כואב להסתכל לביטול עצמי עמוק בעיניים. אבל זה המצב. ברוב הקהילות שבהן עד היום שמעתי את המשפט “כולנו אחד”, הייתה זו אמירה ריקה וחסרת תוכן. שהתבססה בעומק על בדידות אמיתית וכואבת. כזו שמבקשת נחמה והשתייכות. בדידות מתוקה וטובה. שכל מה שאנחנו זקוקים לו כשהיא עולה בפנים, זה לחיבור ולחיבוק. *לפני הכל – עם עצמנו* עם ליבנו ונשמתנו. וכהמשך ישיר עם האחר.
כך נוצרת “אחדות” אמיתית לעומת אחידות.

באותה המידה, במערכת יחסים שאינה מאוזנת יש נטיה לחוות “אוטופיה” משותפת, על חשבון יצירת מרכז פנימי יציב. היכרות עם העצמי האישי. וטיפוח עולם ערכים מבוסס אמת עוצמתית.

אז איך עושים את זה, כשמשתייכים לדור שמורד נגד ניתוק וניכור שפעם היו ברירת המחדל בעולם? ועדיין נשארים ערים למלכות האישית, ולייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו?

איך נפגשים בקרבה אמיתית במערכת יחסים בלי להתערבב עד ערפול חושים? איך מרפים אל תוך נוכחות והשתייכות קהילתית, בלי לבטל את הבסיס האישי? ובעיקר, בלי לאכול לארוחת בוקר רעיונות “רוח’ניים” חסרי אדמה ואמת?

אני מודה שברמה הרגשית אין לי את רוב התשובות. הנושאים האלה מפגישים אותי עם עומקים של תשוקה וכאב. עם בקשה לקרבה אל מול מפגש עם זרות והתבודדות פנימית. עם התקרבות והדיפה אל מול אהבת האחר. עם פחד להיראות לצד בקשה לעבור דרכו, כי האהבה גדולה.

מה שכן ברור לי, כשמש ביום בהיר, זה שנדרשת כאן ב ח י ר ה.

*בחירה לחיות במלכות* גם אם בפנים מתגלה עכשיו שפחה או עבד.
בחירה להיות ב א ח ד ו ת אמיתית – שזה בכלל לא קשור לאף אחד אחר(!)
אלא לאיחוד בינך לבין עצמך. להגשמה פיזית של רצון הנשמה *שלך*. בחירה שמאז ומעולם הייתה שלך, הרבה לפני שהגעת לעולם הזה.
זו שנשמעת עמוק בליבך. במנגינתך ההרמונית הפנימית.
זו שאינה מתערבבת עם שאר המנגינות ועומדת כהרמוניה ייחודית בפני עצמה.

זו הזמנה אישית – ללכת בדרכך! להגיד את מה שיש לך להגיד בנוכחות ובעוצמה. לפעול במציאות כפי שהלב שלך מבקש. לחיות את החיים שהנדיבות האישית שלך מביאה אותך לחיות. לתת ולקבל. להעניק ולבקש. רק מתי, ממי ולמי שנכון לך.

נדמה אולי שזה ייצור זרות או ניתוק? אולי.. מול מי שלא התאמנו להם או להן מלכתחילה. לאחרים שכן, נהפוך להיות מגנט רב עוצמה והשראה אדירה.

האמת …? זאת אמנות. והאמנים האלה שיודעים, הם אנשים שקמים ואומרים “לא!” נחרץ לכל מה שהוא לא “זה”. לכל מה שאין שם את אותה אמת, שמהבהבת בצבע הממגנט אותם.

אלה האנשים שיש בהם רעיונות פורצי דרך. אנרגיות גבוהות. ויכולות מימוש וביצוע פנומנליות, כי הם מ ח ו י י ב י ם למי שהם באמת.
גם אם לרוב האחרים זה נשמע הזוי לחלוטין או מוזר.
הם יאזינו בתשומת לב למתנגדים, אם בכלל ישנם, ינידו ראש מצד לצד. ימשכו בכתפיים וימשיכו בכיוונם האמיתי בחיים.

כן, גם אם זה כואב. גם אם נדרש מהם לוותר על אנשים מסויימים שלא מסוגלים להתחבר. גם אם זה אומר להתפרש כשונים או מוזרים.

למה? כי אין להם שום ברירה אחרת. לרוב, בשלב זה או אחר, הם הולכים “על כל הקופה”. כי הנשמה שלהם לא מבינה את המילה “פשרה”.

ו”הם”…(אנחנו? אתם?) שחיים את רצונם בהתמסרות. מוכנים לעבור דרך כל אתגר. העיקר לנוח מבפנים בזמן שהם עושים את אותה בחירה, שהידיעה הפנימית שלהם אומרת עליה “זה זה!!” “לשם ללכת!”.
וזהו. מכאן והלאה הרעש בעולם כולו שותק. והם… חיים.