הבערה לכתיבה מבעבעת בי מאז שאני זוכרת את עצמי. וכבר מזמן יש לי קריאה להוציא לאור ספר. לפני כשבוע, החלטתי להוריד את הרצון הזה לקרקע, ונפגשתי עם עורכת ראשית בהוצאת ספרים.
מה שגיליתי, להפתעתי, כשחזרתי הבייתה מאותה פגישה והתחלתי להציץ בחומרים כתובים שכבר נמצאים אצלי.. זה שחלק ניכר מהספר הראשון שלי כבר נכתב.
נכתב לאורך שנים. בשקט בשקט. וכמעט בלי לשים לב.
בחלקו ממש כאן לנגד עינייכם.
וכך ישבתי לי, עוברת על טקסטים להנאתי. מגלה פוסטים על גבי פוסטים שמתחברים יחד בחוט אחד זוהר.. מאירים את הדרך לספר המלא.
מה שעוד יותר הדהים אותי לגלות.. זה שבחצי השנה האחרונה, ישבתי ימים על גבי שעות. וסידרתי את כל החומרים שכתבתי בששת השנים האחרונות.
חלק חילקתי לבלוגים. חלק גנזתי. חלק נשארו בסימן שאלה.
המשכתי בעשיה הזאת בלי לדעת למה אני עושה דווקא את זה.. פשוט כי היה בא לי לארגן ולסדר הכל. כי זה הרגיש לי כמו הדבר הכי מלהיב והכי חשוב בעולם כולו. יותר מכל דבר “הגיוני” אחר לאותו רגע.
וכך פתאום אני מגלה, שהעבודה המענגת וארוכת השעות הזאת, איפשרה לי לבוא לפגישה עם העורכת הרבה יותר מוכנה. ששעות של עבודה, שעשיתי בלי שום תועלת מיידית ניכרת לעין, מלבד התחושה הפנימית הנעימה שהיא גרמה לי…
הכינה אותי לשלב הבא –
זיהוי ואיסוף חומרים מתאימים לספר. הכנת השלד והטקסטים לעריכה.
**כבר ברור לי לחלוטין מה השלב הבא .. וזה הולך להיות מעניין לנו – לי ולכם!**
אני עומדת לראיין לספר הזה כמה נשים סופר מעניינות, יצירתיות ומעוררות השראה.
לחקור ולגלות יחד איתן, את החלקים החסרים בפאזל בדרך המרתקת שאני עושה.
אני מתרגשת ונלהבת לקראת השלב הבא.
ומרגישה שהיצירה הולכת לתפוס חלק ניכר מהזמן שלי בשנה הקרובה.
אל תקשיבו לקולות שאומרים לכם “לא!” או “לא, עכשיו!”
על הדברים שאתם הכי רוצים. שלהם אתם הכי משתוקקים.
כי דרך הלא נודע.. אם רק תלכו אחרי התשוקה הכי עמוקה..
שם בדיוק תגלו את השפע האמיתי –
השפע שהוא את. השפע שהוא אתה.
יום חמישי האחרון היה אחד הימים המרגשים בשבילי.. הוא התחיל במפגש עם חברה אהובה שיחד איתה, לפני כעשור, הכרתי לראשונה את עולם הריפוי בקול. המשיך בביקור בחנות מוסיקה מדהימה. שם נגלה אלי עולם מלא ועשיר של צלילים..
כשעזבתי הכל לפני מעל חצי שנה – את הבית, את אזור המגורים, את החפצים, ההוויה והמהות הישנה.. בחרתי להיות מי שאני באמת. לחיות ולהתענג על החיים כמו שמעולם לא הייתי מסוגלת. פשוט כי לא היה לי מספיק חופש ומקום בתוך עולם ההגדרות הצר שיצרתי לי. באותה תקופה, כשיצאתי למסע נדודים אל הלא נודע, הבטחתי לעצמי שאני חוזרת לעשיה ממקום אחר לגמרי. ושאני לוקחת את הזמן.. כמה שאני זקוקה, כדי להתחבר לעצמי. לתדר שלי. להוויה
