לפני כמה ימים, כהרגלי בחודשים האחרונים, ניגשתי למכונה שמוכרת חטיפים בתחנת הרכבת לקנות לעצמי קינדר בואנו (יאמי! 😄 ). הייתי מנומנמת בתום נסיעה ארוכה, ומתוך החלום בהקיץ לחצתי בטעות על הספרה הלא נכונה וקניתי שוקולד אחר. יכולתי להתבאס ..
אלא שבמקרה, באותה נסיעה הייתי מלאת הודיה! הירהרתי בכל מה שממש (!) רציתי ולא קרה לי בשנתיים האחרונות, וחשבתי לי .. כמה שאני שמורה ומוגנת. כמה היקום אוהב אותי. כמה אלוהים עוטף אותי שלא אפגע. שלא אעשה צעדים מטלטלים מדי לרמת הרגישות הגבוהה שלי.
הייתי בהוכרת תודה על כך שלא קיבלתי את מבוקשי. כי היום, בעיניים חכמות יותר, אני כבר רואה למה חלק מהדברים האלה, הם בדיוק ההיפך הגמור ממה שאני *באמת רוצה*. ואיזה מזל שהקשבתי לאינטואיציה שלי, ועצרתי להמתין עד שמגיעה בהירות אחרת.
עם אותה ההוויה של “כל מה שקורה לי הוא לטובתי. ואיזה יופי שאני כל כך אהובה, אפילו שלפעמים אני מנסה לנהל לעצמי את החיים.. יותר טוב ממה שהם עצמם יודעים..” הסתכלתי על השוקולד שאני פחות אוהבת “בלי להתרגש” מהטעות, והחלטתי בכל זאת לקנות לי את הקינדר האהוב עלי.
מעבירה כרטיס בפעם השניה, מחכה.. ומה תגידו..: בלי להתבלבל המכונה זורקת לי החוצה שני (!) קינדר בואנו 🥳 שפע
“כמה מדהים אני חושבת לעצמי” כבר חודשים שאני נוסעת המון ברכבת. וכמעט בכל נסיעה מפנקת את עצמי במשהו מהמכונה הזאת. מעולם לא קיבלתי שני חטיפים בקניה אחת.
כמובן שישר קלטתי איך התדר המקבל שלי.. זה שהרגשתי שאני כל כך אהובה. זה שלא התבאסתי.. ובו זמנית, לא ויתרתי על מה שאני *כן רוצה*. איפשר ליקום לשלוח לי שפע גדול יותר.
עוד יותר הפתיע אותי החשק העז שהיה לי למתוק באותו סוף שבוע. הרבה יותר גדול ממה ששיערתי. וכמה מדהים שברגע שרציתי, היו לי שלושה שוקולדים במקום אחד.
(נכון שסוכר מעובד הוא לא בריא בלשון המעטה, ויחד עם זאת, היחסים שלי עם אוכל הם כאלה: אני מקבלת מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. לרוב בזכות זה אני אוכלת די בריא. וגם אחרי תקופה של חוסר איזון, חוזרת בטבעיות למה שטוב, בריא ונכון לי. כמעט בלי להתעסק בזה. פשוט כי זה מה שהגוף שלי מבקש).
מאוד קל לנו להניף אצבע מאשימה על מה לא עשינו נכון. למה וכמה לא קיבלנו. ומה עוד לא קרה מרשימת הסטנדרטים שהצבנו לעצמנו, לחיים ולבריאה כולה..
מאוד קל להתאכזב ולהתבאס על עניינים לא פתורים שעדיין יש לנו בחיים. כשבעצם היינו בטוחים שזהו זה.. נגמר.
ויחד עם זאת, כשמתבוננים על החיים ועל עצמנו מפרספקטיבה גבוהה..
אין טעויות. הכל כאן מונח בסדר מופתי על מגש מכסף וזהב, לטובתנו המלאה. למרות שלפעמים נדמה שאנחנו באמצא כאוס.
אנחנו אהובים וראויים לא משנה מה קרה או לא קרה לנו עד היום.
וכל יום הוא יום חדש.. שבו מותר לחשב צעדים מבחירה נכונה ומיטיבה יותר.
לבחור אחרת. ולהמשיך קדימה בראש מורם. בגאווה על הדרך שכבר עשינו.
ועל מי שהפכנו להיות לעומת מי שהיינו בעבר.
** אז מה את או אתה בוחרים אחרת, החל מהשבוע החדש שהתחיל? **
אני התחלתי לרקוד, אחרי תקופה ארוכה שרציתי, וזה משמח את ליבי מאוד. משהו קטן כביכול. ויחד עם זאת, תומך בי ומשמח אותי בגדול.
לפעמים אלו הדברים הקטנים שמחלחלים לחיים בשקט, ומשנים הכל.
לאחרונה שמתי לב כמה משיכה מתעוררת בי לאפלה. לצד הסקסי והדארק של החיים, לצד התנסות באותם אורות יצירתיים שחוויתי לאורך כמה שנים. עם כמויות עונג שאין לתאר במילים. אנשים שמרחיבים את תודעתי ואת ליבי, אל עולם מואר לחלוטין.. “שירה מקודשת”, תפילות ואהבה .. פתאום הסתכלתי מסביב, וקלטתי שאני כועסת על החלק הזה שבי, שממגנט לצד אורות גבוהים, אפלה עמוקה. מהקצוות הכי קיצוניים של החיים.
מאי 2018. אמצע הלילה בכינרת. התכנסות ה-Cosmic Lovers. אחרי התחממות לצד המדורה, אני מרגישה שחייבת לטבול במים. אבל קררר. כל כך קר… עומדת עירומה על שפת האגם. עושה צעדים ראשונים פנימה. נכנסת עד המותניים .. ומרגישה שפשוט לא יכולה להמשיך. קופאת. אבל חייבת.. חייבת לטבול! ואז קולטת שלבד אין סיכוי שאעשה את זה. אבל לילה.. כולם ישנים. מי שלא.. בסדנאות.