תגית: יוליה אור לב

עירומה בלב ובנפש. עירומה מהסתרה. מהדחקה. מניתוק ומזרות. זה מה שאני צריכה כדי לעלות קומה. כדי להסתדר אל תוך ההוויה של מי שאני באמת.. ולתת שירות. וזה אומר להתחבר אליכם עוד ועוד.. להשיל מעלי את הנפרדות. זה אומר להסכים להזדקק ולקבל. גם כשזה הדבר שהכי קשה לי. זה אומר להיות פגיעה עד רמה שכבר אין לי על מה להגן. כי אי אפשר. זה לדעת שאני רצויה. ראויה. גם כשנדמה לי שהכי לא, כי כל הכאב של החיים שלי עולה בי.

זה להסכים להרגיש את אותו כאב ולהישאר ביחד. גם כשאני בעמדת הנהגה או הובלה. זה להסכים להרגיש מיותרת בבריאה. חסרת ערך לחלוטין. לא נאהבת. שאין לקיום שלי שום משמעות.
ולהוריד את הפחד מלדעת שמכאן אני מתחילה לנסוק אל הגבהים.

כי זה כבר לא האגו ששר מתוכי ומבקש תשומת לב. וזו לא השאיפה להרגיש בעלת ערך. משמעותית. מישהי. משהו..
שמנהל אותי. אלא אהבת הבורא-ת שמעלה אותי לדרגת אלוהות.

לא משנה כמה מתנות יש לי הוציא ממני החוצה.
לא משנה שאני יודעת בוודאות מוחלטת שאני יושבת על מכרה זהב, ודוגרת עליו כאילו עוד רגע הוא יוכפל.
ולא משנה כמה כסף אני צריכה עכשיו. וכמה יופי יש במה שיש לי לתת.
אני פשוט לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת לתת. אני לא מסוגלת לקרוא לכם לבוא.
ולקבל ממני ולתת לי כסף בתמורה, כדי שאמשיך עוד ועוד..

אני לא מסוגלת כי כל מה שאני רוצה זה להרגיש קרובה.
ולהרגיש רצויה וראויה. ואהובה.

ועד שלא נחשפתי עד הסוף.. ושמתי את הלב שלי במרכז הבמה.
ונתתי את מי שאני באמת.
אני לא מרגישה את כל הדברים האלה. גם כשאני יודעת שזו האמת לאמיתה. כי אני פשוט רואה כמה אני עטופה.

ובכנות.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אז החלטתי בינתיים לשיר. ולתת את זה כמו שזה עד שארגיש. עד שאדע. איך לתת גם את כל השאר.

והחלטתי בינתיים לכתוב. ולחשוף את הכאב העמוק הזה שבתוכי.
לשתף ולשיר. ולהוריד את מסך הפרוד והאשליה. בדרך הכי טבעית שנוגעת לי בלב כבר כמה שנים.
וזה בשבילי .. המון.
זה בשבילי לתת את אלוהים

בימים האחרונים אני נמצאת בדירה של חברים אהובים, שהם ממש כמו משפחה בשבילי, בשכונת פלורנטין בתל אביב. שנתיים מהחיים שלי העברתי בשכונה החמימה-מדליקה-מחוספסת הזאת, שיש בה שפע מכל הכיוונים. ואני זוכרת את הימים כאן כמעורבים- מצד אחד היה לי כיף ממש ומעניין! מצד שני, הרגשתי בדידות קיומית בסיסית תמידית. כי חייתי לבד. ומלבד כמה חברים טובים קבועים, הייתי מנותקת לחלוטין מ”בני השבט” שלי (פעם לא ידעתי אפילו שיש לי כאלה).

אני זוכרת את הימים האלה, שהתחילו לפני כשמונה שנים, כמלאים בחוויות חדשות ומרגשות. הליכות ארוכות ברחובות. חיפוש אחר תחומי עניין מגוונים. כתיבת בלוג ראשון בנענע בלוגים, אחד חסר פנים וזהות חשופה אמיתית. ריקוד במועדונים ובברים תל אביבים (זה כבר היה לקראת סוף תקופת הבליינות שלי, וכמעט ולא היה נוכח בחיי). שעות של רביצה בעלמה ביץ, חוף הים האהוב עלי שצמוד ליפו.

מגורים בדירת החדר החמימה והביתית שלי, שזימנתי תוך יום כששמרתי על כלבה בשם “יוליה” (בחיי! 😀) בנווה צדק. מיד אחרי הנחיתה מטיול ארוך שכלל שנת מגורים בניו יורק, ואחיה טיול של חצי שנה בדרום ומרכז אמריקה. לבד. הכל לבד. אני עם עצמי. בונה את הזהות שלי. את זכות הקיום שלי. את השקט שלי בתוכי. וואו ! אשכרא חייתי חיים.

ועכשיו שאני מסתובבת פה. וגם גרה פה שוב פתאום.. (איזה טריף ! )
אני קולטת – “וואו!” כל כך הרבה ממה שבכיתי והתפללתי אליו אז, נוכח בחיים שלי עכשיו.

הרי את הדירה ההיא עזבתי אחרי שביקרתי בהודו, והחלטתי לעשות רק את מה שאני אוהבת בשביל כסף. והנה שוב מסיימת שנה כזאת, שבה הלכתי עוד יותר עמוק עם הדיוק הזה.. ודברים סוף סוווף מתחברים ומתבהרים בתוכי.

והאנשים המדהימים שמקיפים אותי. כ מ ו י ו ת של אחים ואחיות,
שלאן שאני רק הולכת בארץ (בטוחה שגם בעולם) הם סובבים ומקיפים אותי באור גדול.

חיים שמלאים בחגיגה אמיתית של לב ועונג אינסופי שנובעים מבפנים.
וכל השאר זה כבר הבונוס.
ואני שמממשת את החלומות הכי הזויים, שאז אפילו לא ידעתי שהיו לי.

מי בכלל חשב אז על לגור בטבע..? אבל הלב שלי תמיד ביקש.
ומי בכלל האמין שאני הולכת לשיר? אבל עוד בגיל חמש הצטלמתי לצד אבא שלי האהוב, שהוא מוסיקאי, על הבמה מחזיקה מיקרופון בחוסר ביטחון משווע.
.
ומי בכלל האמין שיהיו לי מערכות יחסים כל כך מורכבות (לטובה), מעניינות, מפתחות ומצמיחות, עם כל כך הרבה אנשים מדהימים?
מי האמין שיהיו בתוכי כל כך הרבה חיבורים בין שמים לאדמה.
וקשרים בעולם העסקי, שממנו מזמן כבר הספקתי להתרחק, כי בניתי את התשתית שלי גם שם.

ומי האמין שאני אהיה כל כך חזקה, יציבה .. מרגישה אלוהית ואנושית, ולפעמים הכי איכסה ומעפנה, וגם אז אוהבת אותי מאוד.

ומי האמין שהגוף שלי, שממנו הייתי מנותקת במשך כל אותן שנים,
יהפוך להיות הבית היחידי שלי, שאיתו ומתוכו אני חיה, חוגגת ומעונגת.

ומי האמין שייקח לי עוד יומיים מלאים, לשבת פה ולאסוף את כל פיסות האנשים, היצירות, המהויות הפנימיות, השפע הרגשי והחומרי, כדי ליצור פסיפס אמיתי וזוהר, של כל מה שיש לי להודות עליו בחיים.

מי היה מאמין .. כי חיי היו מלאים בכל כך הרבה כאב, ניתוק והדחקה רגשית,
שרק אלוהים יכל לעזור לי. והוא והיא ואני.. עשינו עבודה טובה באמת.

אלוהימ-ה. תודה. פשוט תודה על כל מי שאני. על מי שאיתי ולצידי.
על החיים המדהימים והכל כך לא מובנים מאיליהם שזכיתי לחגוג ולחיות ולבכות.. ותודה על החיים שעוד מחכים לי.
כי זה רק הולך ונהיה יותר מדהים.

אז מה יכול להיות אפילו עוד יותר מדהים מזה?
ומה עוד אפשרי עבורי? איזה אנשים מדהימים עוד אפגוש?
ואיזה כיף יהיה לי כשאהובי הפיזי שאותו (נראה לי 😉 ) עוד לא פגשתי יהיה איתי?

ורק מזכירה לעצמי ולכם.. שאפשר להרפות ולנוח.
אפשר ליהנות. לחגוג ולהתענג. כל מה שאין לנו עדיין.. זמנו יגיע.
והרגע הזה.. הנדיר. היקר ערך.
שבו אנחנו מייצרים את המחר.. הוא זה החיים.

ואפשר מותר ורצוי לתת אמון. להאמין בתשוקות הפנימיות העמוקות שלנו,
שיובילו אותנו למרחבים מופלאים של שקט, אינטימיות ואמת פנימית.

וגם אם לחלק מהדברים לוקח יותר זמן.. זה רק כי זהו מסע חיים.

ולעולם לעולם לעולם.. אל לנו לוותר על התפילות שלנו.
ועל הנחישות שלנו בדרך.. לחגוג ולחיות את החיים שתמיד רצינו.
יום יום. רגע רגע. צעד צעד.

הלוואי והייתי זוכרת ויודעת את זה אז.. לפני שמונה שנים..
הלוואי והייתי יכולה לקבל הצצה על המהות האמיתית שלי. ויודעת להרפות. ולו טיפה יותר..
בזמן שאני צועדת בנחישות בלתי מתפשרת לעבר המטרות שלי.

אני מחזיקה בזה עם הידיים, עם הציפורניים, עם המרפקים והרגליים.. כבר הרבה מאוד זמן. וכעת מרגישה שהכוונות שהבעתי לאחרונה לקחו אותי עמוק פנימה. להתמסר לקריאה שלי. לצאת איתה לעולם, ולהיראות.

מצאתי את עצמי בוקר אחד מוקפת אנשים, שותפים מדהימים לדרך. מכמה כיוונים שונים שזימנתי וביקשתי. שמזמינים אותו להתרחב. שפותחים עבורי ויחד איתי הזדמנויות לעשיה. לשיתוף המהות שלי. להשמעת קול בוהק מתמיד על פני האדמה.

ואני מרגישה ומבינה שעכשיו יותר מאי פעם כל כך חשוב לי להיות בענווה. להיות בחיבור אמיתי למי שאני באמת.
והצרימות והזיופים שלי עדיין מפחידים אותי.
האגו שבי קופץ, ואני כמעט ולא סובלת אותו.
עד שאני מזהה כמה כאב יש בי על הדחקה והשתקה של שנים. שלי את עצמי במו ידיי.

ומביעה כוונה להיכנס בדלת הכי אינטימית ואוהבת, הכי יצירתית, מחוברת, משמחת ומספקת.. מבין שלל האפשרויות שמופיעות. ולהיות כמה זמן שאני רק צריכה בשקט. גם מאחורי הקלעים אם צריך.
להבין ולהרגיש מי אני דרך אהבה ואינטימיות אמיתית.
גם אם זה יהיה בשניים.
וגם אם זה יהיה מול מאות ואלפי אנשים.

לא איכפת לי.. רק אלוהים בבקשה תעשה שזה יהיה האור שלך ששר ומדבר דרך גרוני.
ואלוהימה.. בבקשה תני לי אדמה בטוחה ללכת עליה. כדי שאוכל להתמסר בחופשיות ובעוצמה, מתוך חיבור למי שאני באמת.

זו תהיה עבורי חירות אמיתית. ושער אמיתי לשפע. לתת את עצמי כפי שאני. ולקבל עוד ועוד.. ולהמשיך לתת.
תודה. וכך קורה.

“אלוהים, אני באמת רוצה לעלות ולשיר. אתה תבחר מה יעבור דרכי ואיך. רק בבקשה תעשה שאני אשדר אותך הכי נקי ועמוק שיש. עם כמה שפחות סיפורים, ציפיות ורעיונות אישיים שלי. כן, אני מוכנה לזרוח אותך. גם על הבמה מול אנשים. תודה. וכך קורה” ואז.. עליתי לשיר את השיר הזה שהגיע אלי הקיץ. מילים, מנגינה ותדר שביקשו לעבור דרכי לעולם. השיר הראשון שלי. במה פתוחה בGLOW יחד עם יואב לחוביצקי המלך, שמצטרף באלתור בלי ששמע אותו פעם אחת.
רועד לי הלב!

לפני מספר חודשים ישבתי בחניכה של Erez Arjuna Carmel והבעתי כוונה נחושה להשמיע את קולי האלוהי במלוא העוצמה על פני האדמה – לשיר את תדר העונג האלוהי דרך גופי. באותו ערב פגשתי במפתיע את Briony Howden ששיתפה אותי בהתרגשות שהיא מפיקה פסטיבל ביטוי ויצירה, ובלשון זו אמרה לי: “אחות, בואי ועופי על עצמך! תנחי כמה סדנאות שאת רוצה, תעשי הופעה אם בא לך. ובואי להקליט אצלי באולפן”. ידעתי שזו הקריאה הגבוהה ובלי להתבלבל אמרתי ״כן!״.

מאז ועד היום .. עברתי בערך דרך כל משוכה אפשרית שעצרה אותי מלצאת לדרך ולהנחות סדנאות. בין היתר הרגשתי בדידות, לפעמים ניתוק מהאלוהות, חוסר ערך עצמי, מאבק בגבולות לא ברורים, פחד מלהיחשף, איסורים על להשמיע ולבטא את קולי ומה לא.

פגשתי מראות מגוונות. פחד מוות מלצאת לדרך. התנגדויות בכמות שלא היו מביישות שדה קרב חשוף. פחד ממין ומאינטימיות. פחד שאם אראה ואביע את עוצמתי ינדו אותי, יפגעו בי..
הכל קשור באופן ישיר לאותן כוונות שהבעתי.

ידעתי שיש בי המון עוצמה ואנרגיה מינית שרוצה לצאת לאור. ופחדתי לתת לזה במה ומקום. להגיד שהשירה שלי קשורה גם בעונג. עונג אורגזמי, אינסופי, רחב כמו האלוהות עצמה. שקט ורועם כסופה שנחה במקומה.
אני שרה מתוך תדר שמרפא את המיניות בגברים ובנשים. זה תדר שפותח בעוצמה את היצירה. את ההגשמה. מרפא את הלב, הנפש והנשמה.
זה קורה לגמרי מעצמו. בלי שאף אחד צריך להתעסק בטיפול או ריפוי.
רק לבוא בנוכחות, להדהד ולהקשיב.

אני בפחד מוות עדיין ממה שהולך לקרות בפסטיבל הזה, כי אין לי מושג איך אני אצא משם. מרגישה את העבר שלי נושר ועוזב מרגע לרגע. אני שרה, מבטאת .. והחיים נפתחים דרכי ובתוכי.

זו הפעם הראשונה שאני מנחה סדנה לגברים ולנשים ביחד. ולאט לאט מתקלפות בי אינסוף התנגדויות, כאבים עתיקים וכעסים מול גברים. הלב שלי נפתח בעוצמה מול אהובים שהיה בי קושי איתם.
אני נפעמת ומרגישה חסד אינסופי והודיה.

לא אופתע אם אחרי הסדנה הזאת אצא לשנת פגרה.. לא בטוחה עד כמה אני מוכנה לכל זה.. רוצה לתת ללב של הילדה שבי לנוח בביטחון וברוגע לפני המפץ הגדול. לא אופתע גם, אם אחרי הפסטיבל אצא עם סדנה חדשה ומדויקת הרבה מעבר למה שציפיתי ודמיינתי, ואאפשר לעצמי פשוט לזהור – לשיר. לבטא. לצלם. לצייר ולשתף.. את המתנות של השנה האחרונה. שנה שהייתה וואחד מסע, שיעור מדהים לחיים, ואולי הזמן הכי מרגש שזכיתי לו עד עכשיו.

פסטיבל glow – יום חמישי הקרוב.
מרחב לבוא ולעוף על עצמנו בביטוי ויצירה, לרקוד במסיבות איכותיות, הופעות מדהימות ועוד.

*הסדנה שאני מנחה – ‘להיות מי שאני באמת – חיבור לתשוקה היצירתית*

הלוואי ונדע לאפשר ללב שלנו להיפתח באמת ולזהור!
תודה לכל שותפיי המדהימים והמרגשים לדרך. על האהובים שלי. על האנשים שסביבי.. על התמיכה האינסופית.
נ.ב – איזה כיף שברגע האחרון ארג’ונה הצטרף אלינו, וינחה חניכה בפסטיבל.

כמעט חודש וחצי התמדתי פה בשתיקה. בין לבין עלו בי בקשות להשמיע קול. לשתף משהו. “לעלות על הבמה”. אבל הבנתי שכרגע זה לא הזמן לחשיפה, אלא לעצירה. זמן לאפשר לעצבות לעלות. לאפשר לעצמי לפגוש רגשות עמוקים שצפים, ומבקשים ממני ביטוי ומקום.
שוב ושוב עולה בקשה של הילדה שבי להתכרבל בידיים אוהבות. ויחד עם זאת, פחד להיפתח ולהיפגע שוב. פחד שיראו אותי כמו שאני. חשופה. בלי הגנה.

התקלפו ממני כמה שכבות לאחרונה, שנדמה כאילו הן כל מה שהכרתי על עצמי עד עכשיו. הרבה דברים שהייתי ממוקדת בהם עד לא מזמן, התחילו לאבד משמעות.
כל התפקידים שהחזקתי. השליחות שהאמנתי בה. החיבור שלי לעסק שהיה.
העשיה הותיקה. הכל הולך ומתפוגג.

מפחיד אך משחרר. כי אני מזהה שאני.. מי שאני באמת.
זה לא מה שחוויתי עד כה.
הזהות ה”שטחית” שהחזקתי בה. האגו המתנשא, זה שחושב שאני “מישהי” “משהו”, ובאותה מידה חוסר הערך העצמי. כל מיני זהויות וסיפורים.
הכל נשטף בזרם חזק ביותר של אור.
כמו זרנוק של מים קרים באמצע הלילה במדבר.
לא כיף.. אבל בהחלט משחרר ומרפא.

והזוי. ממש הזוי. כי אני לא מכירה כלום. לא אותי. לא את העולם הזה.
לא את מערכת האמונות שלי. כלום. הכל כאילו מתחיל מאפס.

אז אני מאפשרת לעצמי רגע פשוט להיות.
ומבינה שככל הנראה בזמן הקרוב אשמיע את קולי בצורה שונה.
עם הרבה פחות מילים. פחות הסברים וסיפורים.
ויותר ביטוי יצירתי.

ציור. שירה ונגינה. כתיבת שירים. ריקוד. במה תיאטרלית.

בא לי.. פשוט לתת לילדה שבי מרחב למנוחה ולעשיה יצירתית.
שם אני פוגשת ומוצאת את הבית שבי, את הבית שלי על פני האדמה.
כשאני עוצרת ויוצרת אני במנוחה.

אז אולי תשמעו ממני פחות פה.
ואולי דווקא אעלה סרטונים שלי יוצרת ועושה את מה שאני עושה.
כרגע מקשיבה לנביעה הטבעית ומתמסרת לקריאה.