על הקשבה ויצירת שפע בחווית חיים אורגזמית

לכל אחד ואחת מאיתנו יש נתיב חיים של אור ועונג. נתיב שכל כך קל לזהות כשאנחנו מתחברים להדרכה הפנימית שלנו, ומקשיבים לזרימת האנרגיה בגוף. למה שמשמח, מלהיב ומרגש אותנו.
בלי לדעת .. איפה שהקול הפנימי פשוט אומר “וואו !!”.
שם מחכה לנו דרך של שמחה, עונג ושפע. זה בכלל לא משנה מה השיקולים ומה הקולות הפנימיים שלנו אומרים. מה חשבון הבנק אומר.
ומה החשיבה שלנו חופרת לנו.

החגיגה הקיומית היא זכות בסיסית שלנו. נועדנו לרטוט את החיים האלה באקסטזה. כל כך הרבה קולות מופיעים שיכולים בקלות להוריד אותנו מהדרך היציבה שלנו למטרה מענגת, שסופה להעניק לנו עוד ועוד מאותו כיף ורוגע,
בכל צורת ביטוי.

רק שלא למדנו לסמוך ולהתמסר.
בייחוד כשמדובר בהחלטות מהותיות בעולם החומר, רובנו בוחרים מהראש.
עושים את מה שצריך. את מה שנכון. את מה שכדאי.
למה? כי ככה לימדו (או אולי יותר נכון לומר “אילפו”) אותנו.

לחיים יש גל ענק של אנרגיה שאפשר פשוט לרכב עליו.
בלי מאמץ. בלי סזיפיות. בלי דרמה.
הכל קורה כאילו מעצמו. ללא מאמץ.

כשהבחירה נעשית ממקום שלם בפנים ל”אני האמיתי”,
נוצרים בתוכנו ברגע גבולות ברורים. חיבור למי שאנחנו באמת.
וידיעה שאנחנו במקום הנכון.

איך יודעים? כל הגוף רוטט ומשפריץ אורות.
מתי נכנס הספק / חוסר האמונה..? כשאנחנו מפחדים, ושוכחים שפחד
הוא לא זה שבוחר עבורנו. הוא רק מורה הדרך.

עם השנים למדתי שאיפה שאני לא קשובה לעצמי, לאינטואיציה שלי,
לזרימת האנרגיה הטבעית בגופי, שם אני לעיתים מתערבבת עם האחר.
שמה לעצמי גבולות לא טבעיים.
מנתבת החלטות מהתודעה שבתוכה הייתי פעם – כשלא סמכתי ולא דייקתי את מי שאני.

חייתי כך לא מעט זמן מחיי – בספקות. בתחושה שאני צריכה ללכת אחרי מישהו שיודע, שיוביל אותי לאיזו מטרה. שהמתנה נמצאת אי שם בחוץ.
שמי שאיתי יודע, ככל הנראה, יותר טוב ממני.
גם אם הוא למד במקביל ממני ודרכי.
ושם.. נסגרו עבורי הרבה דלתות, שיכלו להיפתח כל כך בקלות.

מזל.. שגם אחרי שלמדתי לחיות את האמת שלי,
מדי פעם החיים מראים לי, איזו חווית חיים שונה הייתה יכולה להיות לי,
אילולא בחרתי בנתיב הרוגע, הקסם והכיף.
בינינו… שום דבר אחר לא משנה.

אם הלב נפתח חזק. והאהבה מנתבת את התשוקה הפנימית במעלה הגוף.
אם הגוף נטען בשפע של אנרגיית חיים בכל רגע.
משהו שם ככל הנראה פשוט נכון.
כי שם ממש נוצרת בנו עוד ועוד אנרגיה להגשמה, ליצירה ולביטוי עצמי פשוט, פתוח וזוהר.. בלי מאמץ.

מן הסתם ששם נמצא גם הכסף –
ביטוי מקורקע של יצירה ואנרגית חיים אינסופית.

כל מה שנשאר לנו,
זה רק להעיז וללכת עד הסוף עם הכיוון הכי חוגג ויצירתי שלנו.
איפה שאנחנו נטענים בהכי הרבה אנרגיה במינימום מאמץ.
זה מה שבסופו של דבר, מביא אותנו למים הכי נעימים וחמימים,
שאליהם הנשמה שלנו הובילה מלכתחילה.

איזה כיף לחגוג ולחיות את החיים !

בקצב הטבע

לפעמים מה שאנחנו נותנים לו את כל הזמן שבעולם קורה בשניות, למרות שאיפשרנו לו חיים שלמים. ודווקא מה שמנסים להאיץ או לזרז נתקע לעוד שנים, עד שאנחנו מרפים.. הרפיה היא הזכות הטבעית שלנו לחיות חיים מאושרים, מעונגים ומלאים. בלי זכות לזמן של שקט ורוגע, אין מרחב ללב להתקלף ולהתגלות.

והלב.. יש לו זמן אינסופי משלו.
לפעמים לוקח לו דקה, אם הוא רק רואה שאנחנו מכבדים את הקצב האלוהי שלי.
ותוך כדי.. פשוט נושמים ונהנים.

האמת היא שלרוב גם מה שנראה לנו הכי מורכב בעולם,
הוא לרוב הדבר הכי פשוט שיש, כשחוזרים הבייתה.
לידיעה הפנימית. לאמון בעצמנו. ולהנאה מהפשטות של הדרך.
כל ילד וילדה יודעים.. מתי כיף לנו ונעים.
מתי הגוף מתרחב ומתי מתכווץ.
ואיזו זכות זאת לקחת רגע, רק כדי להיות כאן. ולהקשיב.

תודה רבה חיים שאתם משקפים לי בצורה כל כך ברורה,
מתי לפעול. ומתי להיות במנוחה.
מתי לבחור ומתי להרפות מכל צורך לעשות בחירה.
הכל נופל על מקומו ברגע הנכון.
בקצב פעימות הטבע.

גם העצים, הפרחים והעשבים בשדות, פורחים בקצב שלהם.
ואין הם מתכננים את הרגע שבו ייפול לקרקע העלה מהצמרות.
אין הם יודעים מתי הדבורה תנחת להאביק את הפרח,
לפזר בשדות זרעים חדשים.

ונראה לי שבכל זאת, הטבע פורח. רועד את עצמו.
מכחיד וצומח.
ואין באמת מה להתערב בקצב הטבעי שלו.
אלא אם כן, באמת אין לנו אמון בקצב החכם של החיים.
או ביכולת שלנו להקשיב לפעימות שלהם מבפנים.
כי בדיוק כמוהו,
גם הלב שלי וגם הלב שלך.. פשוט יודע.

לצלול אל תוך האהבה

הרבה מאוד שנים פחדתי לצלול אל תוך האהבה. להיכנס אליה ברגליים חשופות. חסרת צורה. ולא לדעת לאן אני הולכת. זה כמו לשוט על הדממה הכי פראית, שברגע יכולה להסתובב לכיוון אחד ואז לאחר. ולעולם לא נדע לאן היא הולכת. זה לא רק להתמסר. כי את זה אני עושה. זה להתמסר עד כדי כך, שאסכים שכל מי ומה שאני (חושבת שאני) יילקח ממני, כדי לדעת מי אני האמיתית. ואת זה ככל הנראה.. עדיין לא באמת לגמרי גיליתי.

כשהלב נפתח כל כך חזק, העתיד והעבר מתפוגגים. אני מכירה את רגעי הקסם האלה, שכל מה שנותר הוא להיות כרגע. ואין דרמה שמתחוללת בפנים. הכל רגוע. נדמה שהחיים עצרו, והמשיכו בלעדי בו זמנית. רק שאני .. כל כך מאוחדת על הכל..
שאינני שמה לב אפילו, שאני עצמי הם אלו החיים.

ואני כמהה לזה עד כדי כך. מהותי כמהה להיכנע ולאהוב. עד שלא אדע דבר.
עד שלא תישאר בי יותר דעת. והכוח הגדול, שהוא אלוהימה ואלוהים, ייקחו אותי חזרה הבייתה. לאן שהלב הנפתח הזה באמת בחר ללכת. בלי מילים.
הכל ברור. יש רק ידיעה אחת שלמה – אני האהבה.
אז מה עוד יש לחפש?
ולאן עוד נותר ללכת?

הערב הלכתי ברחוב, חולפת על פני חנויות. מכוניות נוסעות.
פתאום קול ברור ומובהק בתוכי שאל אותי:

“ומה אם היית כזו שלא נפגעה מעולם.. אם מעולם, לא בחיים האלה ולא בגלגולי עבר, לא נטשו אותך, אנסו אותך, בגדו בך, היו אלימים כלפייך..
מה היית עושה אז לגבי …………. ?”

ורצו בי, לפי הסדר, מגוון שאלות שאני שואלת את עצמי, ביום-יומיים-חודשיים-שנתיים האחרונות, במספר נושאים.

ופתאום הגיעו תשובות הרבה יותר ברורות ובטוחות.

מתוך מקום שבו אינני חיה על פי בחירות המבוססות על פגיעות העבר שלי.
על מי שהייתי או מה שכבר קרה.
ואין ציפיה אחת מוחלטת לגבי העתיד…
יש בי כל כך הרבה יותר אמון בבני אדם. בבריאה.
בגברים. בעצמי.

ומתוך אותה תודעה ותחושה, מופיעה בי ידיעה יותר ברורה-
מה אני *באמת* רוצה ?
איפה הפחד עוצר אותי,
ואיפה אני פועלת מתוך הבחירה של מהותי העמוקה ?

ומשם עולם שלם חדש של אפשרויות נפתח בתודעה.
הלבד כבר לא מרגיש כמו בדידות, אלא חיבור עמוק ואחדות עם הנשמה.
והביחד .. מרגיש הרבה יותר מזמין. שמח ואמיתי.
גם אם יש סיכוי שמתישהו אפגע.. תכלס, אז מה?
וגם אם מי שאיתי יבחר יום אחד ללכת ..
האהבה רק תשנה צורה.

מרגישה שמשהו בי נפתח, הרבה מעבר למה שאי פעם הכרתי ובחרתי.
ללכת את הדרך יחד. לתת אמון ולאהוב יותר.
לאפשר לעצמי לא לדעת ולטעות. להתנסות ולגלות..
ובעיקר.. לאפשר סיכוי אמיתי לאהבה

הישטפי בעונג גופך

לפני כמה חודשים קיבלתי מסר שיעבור דרכי בקרוב תדר, שייקח את כל מה שאני עושה. את כל מה שאי פעם למדתי. ויהפוך אותו לעוצמה כל כך חזקה, שאני לא אצטרך להגיד עוד מילה. שהכל יעבור דרך הפחד הכי גדול שלי להתמסר ולהיות מי שאני באמת.
התדר הזה הגיע באחד הימים.. חיבר אותי לתחושה ולידיעה שמגיע לי לחגוג ולחוות עונג אינסופי. כמו שאני. והפעם בתוספת מילים בשפתנו, שכל אחד ואחת יכולים להבין 
ממליצה להאזין עם אוזניות או רמקולים איכותיים ולצלול לתדרים.

פג תוקף לפחדים

“עזבי אותך מלהקשיב לפחדים. לפחד יש תוקף קצר.
לעומת זאת, מי שאת באמת. ומה שרוצה לעבור דרכך.. תקף לנצח.
לכי עם התשוקה הכי עמוקה שלך. תקשיבי לילדה שבתוכך, ותני לה את מה שהיא מבקשת. איפה שהילדה הכי פגועה וכואבת שלך, פוגשת את תשוקת ליבך וגופך.. בנקודה שבה שתי התשוקות האלה מתחברות,
הרצון הכי נמוך שלך, מתחבר עם רצון הנשמה.

זה החיבור שלך בין האלוהי והנשגב ביותר שיש לאדמה. לקרקע.
ושם שוכנת המתנה האנרגטית שלך.
זו שיש בה את התדר הכי ממגנט וגבוה.
זו שאת הכי נהנית לתת”

מקשיבה לקול החכם והאמיתי הזה בתוכי. ונכנעת.
מבעד לפחדים ולספקות. לשאלות ולזה שבאמת אין לי מושג,
ואני רק עושה בעצמי. צעד צעד. ותוך כדי לומדת את הדרך.
יוצרת את העסק החזק ביותר שלי
(כך אומרים לי ההדרכה הנאמנה שלי).

הערך העצמי הנמוך שלי חוגג. הכאב של החיים שלי מושך אותי למטה.
מנסה לטרפד לי כל אפשרות לקרקוע שקט ועוצמתי.
הבחירות שעשיתי עד היום מרגישות לי ספק מטופשות. ספק גאוניות.
אין לי מושג מי אני באמת, ולאן בכלל אני הולכת.
ככככלל כך הרבה אפשרויות פתוחות בו זמנית.

אני מרגישה כישלון בחלק מהדברים.
באחרים שאני האישה החכמה ביותר שיצא לי להכיר לעומק.

כל מה שבא לי זה לאהוב. להזדיין ולעשות חיים.
חלק אחר מפחד להתקרב ולהיפתח, כי גם ככה הכל רועד בחיים שלי.
מדי רועד.
חלק משמעותי בי רוצה להיחשף. חלק אחר מבקש לנסוע רחוק ולהיעלם.

אני מכריחה את עצמי לתת סבלנות לכל התהליך.
גם אם נדמה לי לפעמים שאני משתגעגת כבר, ובא לי לברוח מהכל לאיזו עבודה מסודרת.
נזכרת שאני לא עשויה מהחומר הזה,
ובא לי להיות שכירה רק כדי לא לחוות נפילות ומפחי נפש.
ממתי זה הניע אותי בחיים?

מבקשת מאלוהים שייתן לי קצת שקט.
אמיתי כזה – שמאפשר לי לחיות על גלים גבוהים, ובמקביל להרגיש שאני נחה על הגב באגם דומם.
שרה ונחה. ובוכה. ויוצרת.
ונדמה לי שאני משוגעת מעבר לרגיל שלי.

אבל.. לפחדים יש תוקף קצר. ומי אני שאתווכח?
יש משהו שנולד דרכי. וגם אם הוא יוולד וימות רגע אחרי.
אני מסכימה להתמסר ולהניח לדבר הזה לרדת.

#השעות_הקטנות_של_הלילה_הן_הזמן_האהוב_עלי_ביום
#זמן_יצירה
#יצירה_היא_מעשה_אהבה

פשוט להיות ילדה

לפעמים (כמו עכשיו) בא לי להיות ילדה חסרת אונים בידיים של האהבה. ובא לי רק שיעטפו ויחבקו אותי. ויגידו לי שהכל הולך להיות בסדר.
שאני אהובה ושיש לי מקום בעולם הזה איך שאני.
ושאני לא צריכה להיות גדולה ולא יודעת שום דבר. ושאין לי מה להתחבר לאף מקום. שהאמונה מחזיקה אותי.
ובא לי על ביחד אמיתי כזה, שרואים בו את הכל, ואף אחד לא מבקש להסתיר או לשנות דבר. כי אין למה. כי פשוט בטוח.

ואני יודעת שלפעמים מרוב עוצמה, וחיות, תעופת אורות גבוהים וחיבור חזק לבריאה, אני פשוט שוכחת לרגע לנשום עמוק ולהירגע.
ולרדת מהגל הגבוה הזה של העוצמה שבו אני מרגישה כל יכולה.
לתת לעצמי להתפרק ולהרגיש הכל. גם בעוצמה.

ולדעת שאני לא לבד לעולם. גם אם לפעמים נדמה לי שמרוב שאני חזקה, אף אחד לא באמת מחכה לפרוש בפני שמיכה רכה כשאני זקוקה.
כי כמה אני כבר באמת מרשה לעצמי להיראות במצבי קיצון?
וכמה כבר באמת יש לי בחיים הנפלאים האלה שאני חיה?

אז לפעמים נדמה לי, שמדי פעם בפעם אני מרשה לבריאה להוריד אותי נמוך נמוך.. רק כדי שאזכור, שגם לי מותר להיות שם במעמקים.
גם כשהאורות לרוב גבוהים. להינמס אל תוך עולם מרגש של קרבה לאחי ואחיותיי. ולהרשות לעצמי פשוט להיות נאהבת ולנוח.