לפני כחודש, אחרי כשנתיים של נוודות, שכרתי בית מהמם (!) שהגיע אלי כמו סיפור מהאגדות. מאוהבת בבית הזה עד הקצה וליטרלי מבוהלת למוות, חתמתי על חוזה.
חתמתי ובאותה נשימה אמרתי ביי ביי ללילות שקטים. וליטרלי לא ישנתי שלושה שבועות (!) יותר משעות ספורות בלילה.
לפעמים מפחיד אותי הקצב המסחרר שבו הדברים קורים. כשהכדור מתגלגל ובקושי נשאר זמן לעצור לרגע ולבדוק : האם המאסטר פיס הפראי שקורה דרכי ושמו “חיים”, באמת נוצר עכשיו לטובתי הגבוהה והנעלה ביותר?
או שהבלבול וחוסר השקט שבי, מייצרים כא…וס ודרמה מיותרת?
כשאני אומרת קצב מהיר, אני באמת מתכוונת לזה! לפעמים מחשבה שחולפת לראשונה בראשי ומצמיחה רעיון מלהיב. מביאה לכך שתוך שעה (וזה בלי לומר מילה לאיש) מציעים לי לממש את אותו רעיון משלושה כיוונים שונים. בום. אני נשארת פעורת פה.
קצת מזכיר לי את מה שקרה עם הדירה ההיא.
** בית ספר לקבלת החלטות זה כאן ! **
אין ספק שזה היה אחד המאתגרים שהיו לי. בייחוד כי הרגשתי חסרת אונים מול החלטה גדולה שעשיתי, שבאותו רגע לא הרגשתי מוכנה אליה. עמדתי בהלם, כשברגע אחד התדר הכל כך גבוה שבו הייתי צנח וירד אל מתחת לפני התהום. זה היה רגע לפעול מהר!
** בחרתי אחרת **
פניתי ליקום כולו, לנשמה שלי, לעצמי הגבוה, ואמרתי כך:
” עברתי מסע מדהים בשנתיים האלה. ואני מוכנה להיות מאושרת!
בכל תחום ובכל רמה. בלי פשרות וזיופים. אני פועלת בחיים האלה מאומץ ולא מפחד. אני מוכנה להתמודד עם כל אתגר, בהנחה שהוא תואם את הבחירה הגבוהה של הנשמה שלי באופן מלא.
בכל מקרה אחר, אני דורשת שהבית הזה ילקח ממני בקלות ובלי מאמץ כפי שהגיע. אם נועדתי להיכנס כאן לתהום מיותרת, אני בוחרת לדלג מעליה. כל השיעורים הכואבים שהייתי אמורה לחוות פה, אני מוכנה לסיים עוד לפני שעברתי, בדרך נעימה יותר. יש לנו חודש. קדימה !”
הדבר הבא שעשיתי, זה לבקש עזרה מכמה מלווים אהובים שאני סומכת עליהם מאוד. אחרי שלושה סשנים באותו שבוע פצחתי במסע נחוש. מסע שבו טונות של אנרגיה זכרית עוצמתית הופנתה לשני דברים עיקריים – סילוק כל הפרעה מהדרך שלי – אנרגטית, פיזית ורגשית.
ובמקביל חיבור מחודש לתשוקות החיים המהותיות שלי.
עשיתי בחירות שלא עצרתי להתבוננן בהן מזה שנה וחצי.
והגדרתי מטרות מלהיבות שנותנות לי קרקע ועוגן, כדי לדעת לאן אני הולכת.
זאת הייתה כנראה הצלחה מסחררת, כי יום לפני המעבר, בעל הדירה התפלפ בקטע הזוי למדי, ומיוזמתו ביטל בקלות ובבחירה מלאה את חוזה הדירה.
אחרי החודש ההזוי והאינטנסיבי הזה נשארתי המומה. מפורקת.
וזקוקה נואשות למרחב ולמנוחה. בליבי ביקשתי בית בצפון לנוח בו ולהתארגן מחדש. לא הספקתי לבקש בקול.. ואחת הנשים המדהימות שזכיתי להכיר בחיי, הזמינה אותי לבית האירוח שלה.
ג’אקוזי, בריכה ונוף כינרת… זה משהו שבהחלט הייתי זקוקה לו. נראה לי שאלוהים קלט כמה קשה עבדתי החודש, ושאני ממש ממש ראויה לפינוק.
(תודה אורית אהובה!)
אין לי מילים לחיים האלה, מלבד זה שעכשיו אני זקוקה למרחב מעורר השראה לכתוב בו ספר 
בינתיים… המסע ממשיך.