הקשבה לגבולות הגוף – חוכמה אמיתית לחיים

פותחת את המקרר מוציאה גלידה. קולטת שאין התלהבות כמו בדרך ככל… (מתכוונת לאכול אותה בכל זאת). עוצרת רגע. “תגידי, בכנות, איזה חלק בך רוצה לאכול את הגלידה הזאת?” תשובה מהראש: “החלק הילדי, הפרוע, הזורם” (לא משוכנעת). “תגיד גוף, מה אתה *באמת* רוצה לאכול עכשיו?” פותחת את המקרר, מחזירה את הגלידה. מוציאה פירות כתומים. מתמלאת שמחה! 

ככה תמיד.. אני אוכלת מה שבא לי. כל מה ש*באמת* בא לי. ולא רק כי זה משהו מגניב. אז אין דיאטות בחיי ומעולם לא היו. ואם בתקופה מסויימת אכלתי בלי הקשבה ועליתי קצת במשקל, ברור לי שיש איזה רגש שתקוע לי בבטן שאוכל בלי לשים לב. איך שהוא מתפרק, הולך איתו גם השומן העודף.

פעם היה לי עוד חשק להיכנס לג’ינס של גיל 25. וואו כמה שהייתי רזה.
בשנים האחרונות.. כל כך אוהבת את הבטן והקימורים החדשים. חוגגת כל תוספת של שפע לחיים שלי. ומתענגת על הנשיות במיטבה.
לכל גיל וצורה יש מתנות ייחודיות לחלוטין.

באותה מידה, אגב, אני מקשיבה לרצון האמיתי שלי בכל נושא ותחום בחיים.
הקשבה כנה, מדייקת, עמוקה. כזו שבתוכה, לרוב, הדברים הם לא כמו שהם נראים ונשמעים על פני השטח.

ואז גם כשיש רצון נגדי לכמה חלקים בפנים, אני מקשיבה ונותנת לכולם מקום. בסופו של דבר, כל החלקים מתאחדים. מתאהבים. מתחברים.
ונהיה שלום פנימי בבית האוהב.

שבוע נפלא אהובימות

על תנועה מתוך חוסר אל מול תנועה מתוך כיף והנאה

לא יכולתי להסביר את זה יותר מדהים ! לנוע בעולם מתוך עונג והנאה.
לשם האנושות הולכת. זהו חופש. מרגישה מבורכת לחיות ככה את החיים 

חירות

חופש יכול להיות זמני. חירות היא אמיתית. מבחינתי חירות היא להיות קשובה לרצון האמיתי שלי. גם אם לוקח לי שנים להגיע לליבה שבי. וללכת איתו ואיתי עד הסוף. כי כשאני קשובה אלי באותה צורה, אני קשובה לכל היקום כולו. לבריאה כולה. מרפאה בעצם היותי. מורת דרך רוחנית בעצם הליכתי בשביל לקטוף פרחים. יוצרת עולם חדש מעצם נשימתי הפשוטה.
אין לאן להגיע. ואין מה להשיג.

גם כשנדמה ששום דבר לא עובד כפי שחשבתי.. חירות מבחינתי היא להיות קשובה לכאוס המתחולל בתוכי וסביבי. ולשים לב שהכל הוא בעצם הרמוניה אמיתית. שאין דבר, ולו קטן, שזז מהתכנית האלוהית.

ומכאן להסכים לפקוח את העיניים ולראות, איך כל פרט הכי קטן,
מופלא ומשמח. או כואב ומבאס, משרת את מטרת חיי הגבוהה.
מאפשר לי ליצור זהב מכל לב כואב או בנין הרוס בתוכי וסביבי.
ולראות איך הכניעה מייצרת נהרות של שקט ושפע בעולמי.

זה לדעת לוותר על חתיכה של חופש רגעי, למען חירות נצחית, שבתוכה יש גם אור וגם חשיכה. גם עונג וגם כאב.
זה לדעת להתמסר … כי בא לי באמת. לא כי אני עושה טובה. ולא כדי להגיע לאנשהו.. לנצח הזה שקורה בתוכי.
הנצח הזה שהוא אני.

חג שמח אהובים.
שיחבר את כולנו לאהבה עמוקה,
גם אם קשה לנו עם מה שקורה. וגם אם אנחנו חוגגים.
המציאות היא עונג. המציאות היא אהבה.
אם אנחנו רק מוכנים להרפות אל תוכה.
וליהנות ממה שיש כמו שזה. ויחד עם זאת, להתחבר אל העוצמה הכי טבעית שלנו, ולהדהד איתה ואותה החוצה.
בלי להסתתר ובלי להתבייש.

החירות האמיתית היא מי שאנחנו באמת.
לא הסיפורים המפחידים או הכואבים שהראש שלנו מספר.
מאחלת לכולנו לחוש ולהרגיש את מהותנו עמוק בפנים.
ולדעת אותה, הרבה מעבר למילים.

להכיל את עוצמת העונג – הצהרת כוונה מומלצת

להצהיר כל בוקר בכוונה מלאה 

״אני מתרחבת להכיל את מלוא עוצמת העונג האלוהי בתוך גופי.. אני מתרגשת מהיותי, מנוכחותי ומעוצמתי. את כל מי ומה שאני, אני מביאה לעולם בטבעיות ומתוך שלווה עמוקה. החיים שבי הם השפע שאני, שמתבטא בשפע חומרי ויצירתי. אני מלאת הודיה על נוכחותי בתוך גופי, על עצם קיומי בעולם הזה, על המתנה שאני. וכך הוא״

ממליצה לכל אחד ואחת להצהיר בכוונה מלאה. ולבקש להתחבר לתדר הזה. איזה עונג בלתי נתפס זה להרגיש את זה במלוא העוצמה ..

יחד עוטף

איזה כיף ואושר גדול לחיות את החיים האלה ביחד כזה עוטף ומחבק.
החודש האחרון היה פשוט התעלות לכל מה שהכרתי בחיים.
וזה כי אני מסכימה יותר ויותר לתת ולקבל. לא מוותרת לאף חלקיק של חומה ששמתי ביני לבין האהבה. מוכנה להיכנס לכל כאב. לכל פחד. לכל פתח צר בנפש. ולהרחיב. ולהמשיך את מעגל השקט והשפע שנוצר סביבנו.
אני בהודיה על כל מגע אוהב. על כל רגע של מבט בעיניים. על כל עשיה משותפת. כ מ ה שפע עבר דרכי בשנתיים האלה.. ומרגיש כאילו זה רק חלקיק מזערי ממה שמתחיל מעכשיו והלאה.

אלוהים. תודה. תודה על השבט הזה. תודה על ההתרחבות הבלתי פוסקת שלי ושל אותו שבט. לכל חלקי היקום. ופרקטית – על אנשים מדהימים שאני מחוברת אליהם, מכל רחבי הארץ והעולם.

תודה לחזון שלי שהולך ומתדייק. ותודה על ההגשמה המלאה של כל מה שאי פעם השתוקקתי לו. שהולכת ומתגלמת בחיי. בקצב הטבע.

לא משנה כמה כאב עובר דרכי בין לבין. ולא משנה כמה צר מרגיש המיכל הפנימי שלי לפעמים.
אני יוצרת. ועפה ביחד איתכם.
כמה כוח יש ביחד האינסופי הזה.
וכמה אהבה יש בלראות את האנשים שאני אוהבת גדלים,
מתרחבים ויוצרים לצידי. ומראים עוד ועוד ממי שהם לעולם.

וכמה אושר שאני לא מוותרת על הרצון האמיתי והעמוק שלי.
ליצור באופן טבעי, נינוח וחופשי. והכי חשוב – ב י ח ד.
לא משנה מה המציאות מסביב מראה לי –
אני בשלי. וזה משתלם. מראה לי שאני בדרכי המדויקת.
וגם איפה ואיך לדייק את צעדי.
ותודה שאני לוקחת את הזמן, לעבד את רחשי הלב.
באינטימיות עמוקה ואמיתית עם כל חלקי.
בחיים לא הרגשתי כל כך מדויקת, שלמה עם דרכי.
על אף, למרות ובזכות הכל.

החיים מראים כי טוב. תודה.

תמיד תמיד.. לא משנה מה נראה על פני השטח,
לכו עם האמת הפנימית שלהם.
גם אם היא מטורף בעיניי רבים.
מעיין האהבה אינו טועה. הלב שלכם יודע !

תודה על הזכות לאהוב הרבה יותר, בכל יום שעובר.

במערת לב בטוח ופתוח

חשפתי שלשום משהו מאוד פגיע ואינטימי. בפחד גדול מצד אחד, כי יש בי חלק שממש רוצה להתכרבל עם זה לבד ולהסתתר. פחד אחר אומר שלא יקבלו אותי כמו שאני. שלא יאהבו אותי. במציאות .. בשנה האחרונה החיים התעלו על עצמם ברמת השפע שאני שוחה בו. ברמת הדיוק באינטימיות שאני חווה עם עצמי ועם כל אדם ואהוב. ברמת התשוקה שלי שנפתחת, ככל שאני נפתחת ונחשפת. והאהבה שזורמת לכל חריץ הכי קטן של הקליפה הסדוקה של ליבי. אני מפחדת והולכת עם הפחד. כי יודעת שזו בקשת ליבי. תשוקתי. מהותי. להיחשף ולפתוח את הלב לאהבה יותר גדולה. לא רק בבית. גם אל מול העולם.

מאוד קשה לשמור על תדמית כשהלב רוצה להיפתח. למרות שהחלק של האגו הפגוע מבקש אותה כהגנה. בקשת הלב עמוקה יותר לשמחתי.

ובכל מקרה, רציתי שתדעו .. (וזה מוקדש בעיקר לכל המודאגים שכתבו לי בימים האחרונים).. שהלב שלי ״נשבר״ בתקופה זו מרוב שמחה. כי חוויתי התעלות רגשית, תודעתי, פיזית ורוחנית כל כך עוצמתית בשנתיים האחרונות.. שהייתי חייבת לחזור רגע למערה. לקחת איתי את כל החלקים הכי עצובים, עזובים ואבודים שלי. שמרוב אור גדול שנכנס.. נבהלו למוות.
לא כל כולי יודעת להכיל שנתיים של (רוב הזמן) אהבה אינסופית שמאירה אותי. עונג אנרגטי ששוטף אותי מבוקר עד ערב. ואושר שאינו תלוי בדבר. זה מה שחוויתי בחלק גדול מהמסע הזה. והאמת, כל ה״וואו״ הזה, ממש לא הכרחי כדי להרגיש נפלא.

בא לי גם פשוט להיות בשקט לפעמים. בלי בליס. בלי עונג או תעופה. בלי משהו מיוחד ומדהים שקורה בכל רגע. בלי פריצות דרך. בלי להרגיש בושה שאני בכלל ילדה בתוכי, ועוד לא מבינה.. והעולם הגדול הזה מציף אותי מכל הכיוונים.
אז בחרתי לזרוח לי בשקט בתוך המערה.
חשוך קצת. אבל נעים ואינטימי איתי.

בו זמנית, אני יוצאת ממנה די הרבה. מוקפת בהמון אנשים מדהימים. תודה עליכם (!!). חולקת זמן איכות עם חברים אהובים. נהנית מכל מה שאני יוצרת וחוקרת לי בשקט. וסוף סוף מרגישה שאין לאן לרוץ ואין לאן למהר.
שבבוא העת יגיע גם הבית והעשיה המדויקת. מרגישה קרובה אלי בכל נושא. בכל תחושה.. בכל מרחב פיזי ורגשי.

ובעיקר יש בי ״לא״ מאוד חזק, יציב ואוהב בתוכי. לכל מה שלא בא לי עליו. על כל מה שלא אמיתי או לא משמח אותי יותר בחיים.

לראשונה בחיי אני מקבלת באופן מלא, כל כאב, פחד, זעם, פרוד, ניתוק או זעקת שבר שנמצאת בתוכי. מסכימה לפגוש יותר ממה שסרבתי לראות בעבר. נותנת לעצמי תמיכה וגב אמיתי.

אין לי מושג איך הגעתי למקום הזה, שאפילו מה שאני מתנגדת אליו דממת מוות, מרגיש לי מקודש, מבורך ואפילו רווחי
(כל חוויה שלי, היא חומר גלם ליצירה עסקית שמתרחשת מאחורי הקלעים בעונג רב).

יש דברים מסויימים שמאז ומעולם שמרתי בצד. אני לא מתכוונת יותר. לא לדלג מעלי ולא מעל אף אחד. מה שיש בתוכי, סביבי ומחוצה לי כמראה, זו מתנה. גם אם לפעמים אני רוצה לשבור אותה.

משתדלת לשמור על ההגנות כל עוד הן מרגישות לי חשובות. למרות שהן מנסות להתפרץ ולקחת אותי אחורה, מתקדמת קדימה.
לפעמים בזחילה. לפעמים בריקוד סוחף. ובעיקר …
באהבה.

כותבת את זה ברציף הרכבת בחוץ. קר לי. והגוף שלי רועד רעד לא רצוני כאילו נכנס אל תוכי שד. אבל בעצם.. ההיפך הוא הנכון. השד השותק קפץ על המסילה ונדרס.
ואני …
חופשיה לנשום ולחיות.

תודה על השפע שבחיים האלה. על כל אדם. על כל מלאך. על כל מטרה.. שהתגשמה, שהתפספסה. או בדרך לקרות.

תודה על כל מי שמופיע בדרכי ומראה לי שהגישה שלי לחיים ולרווחה כלכלית ממש עובדת (מדי פעם אני פוגשת אנשים מ א ו ד מצליחים, שעושים את זה בדרכי.
בו זמנית, אלה שמלווה.. לרוב עושים ועושות קפיצות מהירות.

תודה על כל הפספוסים. על המתנגדים. המפחדים והמסתגרים. תודה על אהובי שהגיע ונמצא בתוכי.. (אני יודעת שעוד מעט ניפגש גם בעולם הפיזי. ואולי אתה קורא את זה עכשיו .. תדע שאני מכינה את עצמי לאהבה כ ל כך גדולה).

ותודה לי. לעצמי.. שלא מוותרת גם אם לפעמים אני מסכימה לעבור דרך קירות. מסתבר שהם זזים לכבודי במהרה. גם אם נדמה שעשויים מבטון.

ולסיום .. תודה על הקלות. על הפשטות. ועל העצירה המבורכת בדרך.
תודה על העוצמה העל אנושית שבי שיכולה ה כ ל. תודה מיוחדת לאל ולאלה שהעוצמה הזאת ממש לא שלי, ושאלוהימ(ה) איתי.

וחשוב לא פחות – תודה לכם.. אתם שקוראים. נוכחים. נותנים ומקבלים דרכי.