תגית: טבע

הרגעים בהם החיים משתוללים, רוקדים, ויוצרים בי וסביבי פסיפס צבעוני של הזדמנויות, אנשים וחוויות, שחלמתי וביקשתי לאורך שנים..
פעם חשבתי שהגשמת חלומות זה בהכרח משהו בומבסטי, שברגע אחד משנה חיים. דרמה מטלטלת שהופכת את הקערה על פיה. בפועל, ככל שעוברות השנים, אני מבינה שהגשמת חלומות זו דרך חיים. כי החיים עכשיו הם *ה*חלום. לא משהו רחוק שמתישהו יתגשם.

לכל השראה ובחירה יש את הזמן שלה להתקיים. והיופי הוא שבכל רגע אנחנו מתרחבים לעוד. וכך מה שפעם היה דמיון רחוק, יכול פתאום להיות חלק יומיומי, אינטגרלי ופשוט. חלק טבעי מהחיים, שכבר לא עושים ממנו עניין גדול. רק מתרגשים ומודים על כל רגע ורגע.

בכל פעם שאני מזהה את הקסמים האלה שבחיי, אני מודה. ובכך אומרת לבריאה שהכלתי את החלק הזה של התכנית. ועכשיו מוכנה לדבר הנפלא הבא. ואז מרפה אל תוך תנועה טבעית, ששומעת את רחשי ליבי. ומעצמה כבר מגשימה את הדבר הזה בעבורי.

תודה שזכיתי להיוולד בחיים האלה אלה בגוף אישה. ושאני זוכרת להוות כך את המציאות היומיומית הכי פשוטה.
דש ואהבה מנהר הירדן

חיכיתי לרגע הזה כל החיים. להרגיש כל כך קרובה אלי. להרגיש שלא משנה מה קורה בחיי. כמה “הצלחות” או “כישלונות”. פחדים, כאבים או שמחות אני חווה, אהיה כל כך במקום שלי. כל כך בבית בלי קשר לאיפה אני נמצאת פיזית. לעולם לא אשכח את היום שבו ישבנו אני ואהובי דאז, באוהל שהקמנו באמצע חורשה קסומה בשולי פרדס חנה.

והרגשתי כל כך רחוקה ממנו וממני כי לא היה לי אותי. זה היה לפני ארבע וחצי שנים, אבל נדמה שעבר נצח. אני מתחילה להרגיש שאולי את המילים האלה, על מה שבאמת עברתי מאז ועד היום, אשמור בתוכי עד שאעמוד מול קהל חי. או אשב מול קבוצה של אנשים שמקשיבים עם הלב.

ברגע זה זולגות דמעות מעיניי. כי רחוקה הייתי, ונדמה שרחוקה נשארתי מאותו חלק בי שמרגיש כל כך בטוח לחשוף את הלב שלי מול אנשים שאולי הרגע הכרתי. בזמן אמת. בלי מסננת. בלי מגננות. בלי ליטושים.
ולא כמישהי שבאה עם “תפקיד”. אלא כיוצרת. כזמרת. כמנהיגה ומובילה מעצם היותי. כזו שלא מבטיחה כלום, מלבד להביא אותי בכל רגע, כמו שאני.

עמוק בפנים אני חולמת על הרגע הזה, לא כי אני באמת צריכה את הבמה. ולא כי יש בי “תחושת שליחות” מיוחדת להגיד את מה שיש לי להגיד. אלא מרצון עמוק להתקרב לבני אדם. בלי הקליפות שהיו לי אז. באותו יום באוהל, שבו הרגשתי בודדה וחסרה אותי עד כדי כך.. מתגעגעת אלי כאילו לא הייתי. בזמן שאני יושבת שם מנותקת, לצד מי שהיה לצידי. ומרוב שאהבתי ורציתי אותו “לא משנה מה”, ביטלתי אותי.

באותה התקופה הגיעה הקריאה לשיר. גם את זה לא אשכח לעולם. את הקול הזה שלפתע דיבר בתוכי ואמר לי “תעברי לפרדס חנה ותתחילי להוביל מעגלי שירה”. וראיתי לנגד עיניי מעגלים מיוחדים, שלא קיימים עד עצם היום הזה בשום מקום. למרות שמאז הייתי במלא (!)
זה היה הכי מוזר והזוי למישהי כמוני, שמעולם עד אותו יום לא ממש התחברה למעגלי שירה.. ושרה רק שירת אוברטונים (אמנם עוצמתית ממש.. אבל בקטנה), פתאום לשמוע כזאת הזמנה.

כנראה שהייתה זו דרכה הקסומה של הבריאה לקרב אותי אל הלב שלי, ואל לבבות של אנשים. כי מילים נתקעות בגרון הרבה יותר מהר מצלילים ותדרים, בייחוד אם אין להן את אותה ההכוונה.

ומאז.. וואו מה שקרה. מעגלי שירה אמנם עדיין לא הובלתי. ולא בטוח שזה רלוונטי למי שאני היום. אבל וואווו כמה שהחזון הזה לקח אותי אליו בלי שליטה. כל מה שאני זוכרת, זה שלא התעסקתי ב”לעשות” “לכוון” “לרצות” או “לגרום לזה לקרות”. רק התמסרתי להנאה המזוקקת שלי בכל רגע. רק “עקבתי” אחרי חוט הזהב שהוביל אותי אל תדר התשוקה.

עם אותה קריאה מחוברת עזבתי את הבית במרכז, בידיעה ברורה שאני לא לוקחת בית משלי. יצאתי למסע, שאת רובו אכן העברתי באזור פרדס חנה. “מטיילת” ועובדת על עסק חדש. ובעיקר מצאתי את עצמי שרה. שלוש שנים כמעט בלי הפסקה. שירה אלוהית אורגזמית, שנפתחת בי דרך גל ענק של התמסרות לאהבה. פעימה של תדר שעובר דרכי. לוקח אותי אל האלה והאישה שאני. הכי חזק והכי מהר שאי פעם ידעתי מלבד במעשה אהבה. כמובן בלי “מדיסינות” או “עזרים” חיצוניים למינהם.

ולאחרונה הרגשתי שמשהו בגל הזה כבה. בין היתר, כי חלק בי כל כך “השתרש” אל תוך עשיה, שהתחילה להסתדר אל תוך מסגרות שיצרתי לה. ככל הנראה בלי שהייתי בשלה. ועכשיו בא לי לשחרר אותה שוב. לפתוח את המסגרות. ולאפשר לעצמי לנוע, לנוח ולעוף. בלי האכזבה הישנה. בלי שברון הלב שכיבה את השירה. בלי המגבלה ששמתי על האישה העוצמתית וחסרת השליטה שבי, שפשוט מוכנה.

זה קצת משוגע. אבל מה שתמיד עובד עבורי, זה לנוע מתוך *שמחה מעצם קיומה של האהבה*. ולשים לב בעיקר לדבר אחד – זרימת האנרגיה בגוף. האם היא מאותתת לי “כן” או “לא”. ובמקביל לבדוק האם אני מרגישה במקום שלי. קרובה אלי. אהובה? ומכאן ליצור תנועה חדשה ליצירה.
כך אני חווה ומרגישה את התכנית האלוהית פועמת בי. את האחדות חיה דרכי. ואת העוצמה האמיתית שלי מתבטאת דרך גבולות אמיצים, ששומרים עלי במקומי.

הלוואי שאזכה לחלוק את החוויה העוצמתית הזאת שעוברת בי, מתוך מקום כזה. ושכל מי שיהיה ותהיה לצידי, ירגישו מוגנים, עטופים ואהובים כמוני.

הבחירה להקשיב לעצמי, לבחור ולפעול מתוך תחושה של “אני ביחד איתי” “אני בבית” “אני הכי חשובה” “העיקר שאני מרגישה טוב תוך כדי הדרך”, תלויה בראש ובראשונה בדבר אחד – א מ ו ן. אמון שמה שאני מבקשת יגיע אלי בדרך הכי נעימה. שאני ראוי. שאני ראויה לזה. ממש!
עד כמה אני מוכן או מוכנה לשחרר שליטה, ולאפשר לאהבה להוביל אותי? במקום להיאבק ולנטוש את עצמי בדרך. עד כדי כך, שכבר לא יהיה לי כיף לקבל את הדבר שרציתי מלכתחילה.

ברגע שנהיה מוכנים לשים בראש סדר העדיפויות את ההרגשה הטובה שלנו, סביר להניח שיקרו כמה דברים:

1. לפחות חצי מהחיים שלנו ישתנו. החצי השני ישתפר בצורה משמעותית.

2. הרבה “מטרות” ינטשו את הספינה, כשבמקומן יעלו על הסיפון מלא כיף והנאה.

3. אנחנו נשחה סוף סוף במים עמוקים (=נחווה חוויות נפלאות ומשמעותית), ונרגיש חופשיים ובטוחים גם בלי סירה (=משהו חיצוני ש”שומר” או מגונן עלינו).

4. המים יהיו מתוקים (=הרגשה נעימה וחמימה בלב), ויביאו אותנו לחוף מבטחים, לאי טרופי רחוק, או לשלולית ליד הבית של השכן  (=מקומות שבא לנו להגיע אליהם, מבלי שאפילו ידענו את זה  (

ככה או אחרת, אנחנו נרגיש חיבור. קרבה לעצמנו. נהיה בהודיה לעצמנו. האמון שלנו בעצמנו יגדל. נרגיש אהובים ומשמעותיים.

כי לא משנה מה כן או לא “השגנו” בדרך, ההרגשה כבר עכשיו נפלאה. או לפחות הרבה יותר טובה וטבעית ממה שהייתה לפני שיצאנו לדרך. וההרגשה הזאת, אגב, לא תלויה באיזה רגש אנחנו חווים, אלא בכמה אינטימיות, קרבה וחיבור לעצמנו אנחנו מרגישים בלב בזמן אמת.

ואז.. רוב הסיכויים שיקרו הדברים הבאים:

1. נסתכל על החיים מפרספקטיבה חדשה, שלא כוללת מאמץ או מאבק.

2. פתאום המטרות והדרך להגיע אליהן ייראו אחרת. יפתחו לנו בתודעה אפשרויות חדשות, כי כבר אין את התוכנה הישנה שגרמה לנו להפוך את חיינו לזירת קרב או למרדף חסר מעצורים. וגם אם היא קיימת, אז היא רדומה במצב Off.

3. החיבור ללב ולתשוקה שלנו יהפוך להיות מצפן. גם בהגשמה.

4. נהנה הרבה יותר תוך כדי הדרך, גם בזמן הגשמת מטרות או יעדים ברורים. כאלה שבחרנו מתוך *חירות* וחיבור לרמת הנשמה. חיבור ש”מוצפן” באותו תדר של שמחה, אהבה וקרבה. שמתוכו מלכתחילה יצאנו לדרך.
ולא מהראש החושב, שלרוב מסובב אותנו סחור סחור, בניסיון להימנע ממפגש עם הכאב או ההנאה, שמהם הוא מפחד.

ומנקודה זו.. אין כבר “שמים” ו”אדמה”. הם אחד. כי האחדות קיימת בתוכנו.
הרי מההתחלה הלכנו את הדרך עם המצפן הפנימי הפועם בנו – תחושת קרבה, ביטחון, שייכות ואהבה *לעצמנו*.

והנה .. ההרגשה הזאת כבר כאן. איזה כיף ש”מטרת העל” שלנו התגשמה! ואז השאלה היא לא “איך להשיג” את הדבר הבא שיביא לי “אושר”, או חוויה רגשית רצויה.
אלא מאיזו זווית להוסיף לחוויה הנפלאה שאני *כבר עכשיו חווה*, את המשחק או את המטרה הבאה?
ומהו *הצעד הבא* להגשמה מתוך תשוקה אהבה ושמחה? 

מסקרן אותי לשמוע:

* איזה שינוי, ולו הכי קטן, את או אתה בוחרים לעשות השבוע, מתוך התבוננות על המציאות מנקודת מבט זו ?
* מה בא לך לקבל, לשנות או לעשות בחייך אחרת ?

מוזמנים ומוזמנות לשתף אותי  וליישם במהלך השבועיים הקרובים. באהבה 

“מי אני? ומה אני *באמת* עושה בעולם הזה?” פוסט המשך
(לינק לחלק הראשון)

ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד.

ולכן כל דבר שגורם לי למפח נפש או לתחושה לא תומכת, באחריותי להתמיר או לשנות. הרבה לפני שאני עוסקת ב”תפקידים גרנדיוזיים” מחוץ לשדה האישי שלי. באותו אופן, ככל שאני מיטיבה עם חיים של אנשים אחרים, אני משגשגת ומרחבת לעוד אהבה ושפע בחיי.

* כולנו אחד זוהי לא קלישאה, אלא מציאות מעשית * ולכן חתמתי על חוזה נשמה לאהוב, להתענג וליהנות כמה שיותר בעולם הזה במציאות הפיזית. לסלוח לכל מה שלא תומך או לא תמך בי בעבר. ולהפוך את החיים שלי לגן עדן עלי אדמות. עד הפרט הכי קטן. ככה אני יוצרת עולם חדש ביקום כולו.

בחרתי להגיע לעולם הזה כדי לקחת חלק בתקופה הכי מרתקת, מלהיבה, ובו זמנית, בין המאתגרות שהיו על פני כדור הארץ. תקופת פרוק מבנים ישנים ויצירתם מחדש. בשפה חדשה. בדרך פעולה אחרת לגמרי מזו שהכרנו. ובתדר עוצמתי ומהיר ביותר.

אני מאסטרית בעבודה עם התדרים האלה. עם ניסיון של עשרות שנים בחיים האלה. וניסיון רב מימדי של עשרות אלפי גלגולים בגופים והוויות אחרות.
אני אוהבת “לשחק” עם הכוחות שלי, ולראות את המציאות זזה ומשתנה, לפעמים עוד לפני שסיימתי להניף אצבע. זה מדליק, מלהיב ומשמח אותי.

לעיתים קרובות אני מרגישה כמו ילדה שעפה על צעצועים. עד כדי כך אני אוהבת לראות קסמים משוגעים מתרחשים לנגד עיניי, במהירות ובקלות בלתי נתפסת. זה הופך את החיים שלי להרפתקאה, לחגיגה ולאהבה הרבה יותר רחבה ומסקרנת.

לפעמים שואלים אותי אם אני “מתקשרת” או “מטפלת”. האמת היא שאני כל כך באחדות בין עולם החומר והצורה, לעולם הרוח הכביכול אסטרלי וערטילאי. עד כי השאלות האלה מאבדות משמעות. *אני מחוברת לחלוטין* ומכאן.. “מה שאני עושה” (“מטפלת” “מתקשרת” יוצרת, יזמת, מנחה, מרצה, אשת עסקים, כותבת, שרה וכו) משתנה בכל תקופת חיים.

אני מחוייבת במאה אחוז לחוזים הנשמתיים שלי ופועלת לטובת הגשמתם, מהרגע שנולדתי לפני 36 שנים. למען כך, לפעמים אטלטל עולמות ואעורר פרובוקציות. וגם אגיד אמת חדה וחותכת “ישר לפנים”. לפעמים אלטף ואוהב.
אני מודה שתמיד הייתי פרפקציוניסטית ו”ביקורתית”. אלו הן גם “איכויות על” שלי ומתפקידי להאיר באמצעותן. וזה כי אני רואה מהמימדים הגבוהים את הבחירה המשותפת של הקולקטיב האנושי, וגם של כל פרט ופרט שמאפשר לי לראות. מעצם זה אני גם מחויבת באופן מלא לחמלה ולאהבה.

החופש שלי הוא עצום, ויחד עם זאת, לפעמים אני מרגישה קטנה או מכווצת. האהבה שבי אינסופית, ויחד עם זאת, לפעמים קשה לי לאהוב, אפילו אותי, ולקבל אהבה מאחרים. השמחה שבי חוצה עולמות, ויחד עם זאת, לפעמים אני עצובה ומרגישה לבד. אני אנושית, פשוטה וקלילה כמו ילדה, ובו זמנית מורכבת, מתאגרת וחיה בעוצמה גדולה. אני מאושרת להיות פה. שמחה לחיות. ולהיות ערוץ לחיים העצומים שעוברים דרכי בכל רגע ורגע.

לקריאת החלק הראשון…:
נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש…
להמשך לחצו כאן