לחיות במשך שנים בתנועת “נוודות”, בלי בית קבוע.. ולעבור ממקום למקום באופן אינטנסיבי, עם רגישות שיא כמו שלי .. חידד ושיכלל לי את החיבור לחושים באופן פסיכי.
לאורך כארבע שנים, לא היה מקום שאליו נכנסתי, בין אם פיזי וממשי, לבין אם “מרחב צלילה” אנרגטי.. שלא ידעתי באופן עמוק מה נכון לי לעשות שם כרגע. לאן “מותר” ולאן “אסור” לי ללכת. לפי הקשבה לשדה האישי שלי. לתשוקה הפנימית. לידיעה של המרכז שלי. שם נמצאות כל התשובות שרק רציתי.
היום.. על אף ולמרות האירועים המטלטלים בארץ ובעולם, אני נהנית מהפירות. ופועלת בהתאמה לכל מה שלמדתי – מתוך חיבור אמיתי לעצמי. ולחיים הפועמים – עמוק בפנים.
במשך ארבע שנים מחיי גלשתי על “פיקים” גבוהים של ריגושים. במעברים רבים. בלי הרבה שליטה על המתרחש. עם המון חוסר וודאות. ויחד עם זאת, עם ה מ ו ן ב ח י ר ה ופעולה תמידית מתוך עוצמה.
בזמן הזה למדתי לסמוך על עצמי באופן טוטאלי. חד משמעי. ובלתי מתפשר.. שגם אם אני נכנסת מתוך ידיעה פנימית, למה שלמישהו אחר נראה כמו “להבות”, אני אהיה בסדר.
באותה המידה, מרחב שעבור אחרים נחווה כרגוע ופסטורלי, עבורי יכול היה להרגיש עמוק בפנים כ”להבות”.
הסיבה הפשוטה היא שבראשון, הנראה למישהו אחר כ”לא הגיוני להיות פה בכלל! ולמה את נכנסת?” .. עבורי היו שם סודות, מטרות ומתנות מרתקים. ומעצם זה הלהיב אותי, והרגיש לי נכון להישאר.
בו זמנית.. יתכן וה”פרחים פרפרים והרמוניה”, פשוט לא היו המקום עבורי להיות בו באותו זמן. מה שבאופן טבעי, לא תאם את מידותיי. ולא את מעשה האהבה האמיתי שלי עם החיים.
ללכת “דוך אל תוך מטרות”.. יכול להיות באותה המידה מרחב שמעורר שאלות:
לאן לפנות? לאן ללכת? מה נכון לי כרגע?
אז האמת היא.. שהגוף והלב יודעים יופי.
אלה אנחנו שביטלנו במשך שנים רבות את העוצמה הפנימית. ושכחנו איך להקשיב לבערה הפנימית ! לצליל ה”וואו!!”.
לאור היופי. ואפילו למשיכה הבלתי מוסברת לכל מיני מקומות, שברור לנו עמוק בפנים ש”מקומנו פה!”.
עכשיו.. ברגע ששומעים קריאה פנימית, אפשר להתחיל להתווכח עם זה. והרבה פעמים כך גם אני עשיתי במסע שלי. ואפשר פשוט … ללכת למה שהנשמה שלנו מבקשת. נקודה. סוף פסוק.
איך יודעים? יודעים.
יודעים.. כמו שיודעים שציפור שרה בבוקר והשמש זורחת. ככה יודעים משיכה פלאית בלתי מוסברת לתחום מסויים. לאדם שהלב שלנו מפרפר איתו. למקום אחר. או .. להישארות הכי שקטה ושלווה ברגע הזה, בעוד העולם כולו מתבלגן. ודווקא פה.. למצוא אהבה עוצמתית לחיים.
הנקודה החשובה היא – ל ס מ ו ך במאה אחוז על החושים שלנו. אנחנו גאונים! חכמים. יוצרים עוצמתיים. חמים ואוהבים במסע של חלימה משותפת שמתגשמת פה. במימד האנושי. וואו! כמה מדהים.
וואו .. איזה אתגר הנשמות של כולנו בחרו לחיות כאן עכשיו ברגע הזה!
מבחינתי… כל “סגר” חיצוני הוא מימד של בחירה שנכנסתי אליו. כדי למצוא בו אמונה ואמת.
אז לפעמים אבחר “לזרום” עם המציאות הקיימת, ולקיים הנחיות קיצוניות שאינן תואמות את האמונה שלי.
ולפעמים, “באלגנטיות” אמשיך לחיות במסגרת המציאות האפשרית.. ממש כרצוני. ממש כבחירתי. ממש מתוך התשוקה והסמכות הפנימית שלי. כן, גם עכשיו.
לשחק בין האבנים. לדלג בין הלהבות. לעוף על חזון חיים חדש. להחיות את האמת שלי עוד ועוד עם שותפים לדרך, שמתאימים לי בול !!
וגם מיליוני אנשים .. לא יעצרו אותי ואותנו.
אתם יודעים למה? כי ענווה נמצאת בהקשבה. בחוסר ידיעה. ו*בהתמסרות לתשוקה ברגע הזה*. וברגע שאיני נאבקת בדבר. ואיני פועלת במלחמה או בהתנגדות.
אלא מתוך השראה והשפעה.. אז כל היקום כולו אוהב דרכי. חוגג דרכי. עושה דרכי אהבה. עושה לי נעיייים.
אני בוכה בו זמנית לפעמים, מזה שלאנשים יקרים מאוד קשה. ועושה הכל כמיטב יכולתי, בהתאמה לסמכות הנשמתית שלי, כדי להיטיב.
ויחד עם זאת, רק נאמנות אישית, טוטאלית ובלתי מתפשרת לבוראת שאני. לבוראת שבתוכי… ובשיתוף פעולה מלא ואוהב.. עם הבריות. נוצר משהו אחר שאני לא יכולה לצפות. וגם לא ללכת נגדו.
זוהי אהבה. ככה היא מובילה. ככה היא מבקשת, פורצת. רוצה !!! מי יגיד לה “לא” לאהבה שמקשיבה ומגשימה את רצונה??
אני מזמינה אותנו בסיטואציה המורכבת הזאת.. *לפתח כלי עוצמתי של הקשבה עמוקה*. עדינה. חמה ואוהבת.
יהירה? לא! יודעת? מאוד!
מאוד מאוד נחושה. מאוד מאוד מזוקקת. הקשבה כזאת שמוכנה לעצור, לנשום ולשהות.
הקשבה ששמה את האוזן על הלב. גם כשקשה. הקשבה שבלתי ניתן לחסום אותה או לעצור אותה.
כי היא ממשיכה ללכת את דרך הבורא. לא משנה מה קורה.
היא .. לוחשת בעדינות הנשמה. לפעמים צריך ממש “לדומם מנועים” ולהרפות לגמרי. ולפעמים.. ברחבת הריקודים. גם אם כרגע זה באמצע הסלון עם המשפחה 
כל מה שרוצה להתגלות שם.. רועם בקול גדול !
כל מה שרוצה להתגלות שם.. רועם בקול גדול !בואו הבייתה. יש כאן נביעה של עוצמה.
לפעמים היא מוסתרת בשכבות שלא שלנו.. של אשמה עתיקה. פחד מבריאה של כל האור הגדול הזה פה. או כל מיני חלקים נסתרים אחרים.
בואו הבייתה! כי זה המקום היחיד שבו יש אותנו באמת.
לסמוך על העצמי. על הסמכות הפנימית.. ולפעול מתוכה, בלי פשרה .. זהו צו השעה.
את יודעת “מה”. אתה.. יודע “איך”. בואו סוף סוף נניח את קול הספקות בצד. ונרשה לעצמנו .. מרגע זה והלאה בחיינו – הכל!
תכלס, מי יודע אם נהיה פה מחר?
אולי זה היום האחרון שלנו ביקום הזה בתוך גוף?
לפעמים רק בשביל השאלה הזאת שווה לעצור ולשהות – אילו היה זה היום האחרון שלי בעולם.. היום. מה הייתי מעיזה לעשות? מי הייתי עכשיו? כאן. היום. בחיים האלה?
מהאיכויות והמעשים האלה.. בואו נמשיך לפעול 
“הבית שלך תמיד נמצא איפה שאת נמצאת. גם אם נדמה לך שאת צריכה לברוח רחוק רחוק ממך.. לעולם תמצאי בית באשר הינך.
