גילוי עצמי … בדרך לחופש כלכלי

זכיתי בחיים האלה. הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין. זכיתי לדעת מי אני באמת. להרגיש את זה בעומקי ליבי וגופי. לחוות חיבור ישיר לנשמה שלי. ולדעת לתרגם את השפה הכי יצירתית ואמורפית שלי לקרקע. למעשה אהבה עם החלומות שלי. עם החיים יום יום. עם עסק אינטרנטי מרטיט ומרגש שאני כבר שנתיים עובדת עליו. וסוף סוף רואה מה נוצר שם מאי ידיעה מוחלטת. ואני מרגישה קריאה ברורה להתחיל להעביר הלאה את המתנות האלה שוב.

בשנתיים האלה התרכזתי רק בעצמי. ובעצם ניקיתי את השולחן מכל הפרעה, שמנעה ממני לחיות את החזון הכי מרגש שיכולתי לדמיין במציאות. עכשיו אני רואה שגם בעסק המתהווה.
מה שאיפשר לי, בזמנו, לקחת פסק זמן, זה אמון מאוד מאוד גדול בעצמי ובדרכי.

לא ידעתי לאן אני הולכת כשיצאתי אל המסע הזה. בלי בית קבוע ויציב. בלי רכב. בלי הכנסה שמאפשרת לי לעבור לדירה.
בלי ביטחון או וודאות מה יהיה מחר. או על מה אני בכלל “עובדת”. אבל בבטן הייתה בי הידיעה שאני עושה נכון. היום אני רואה.

המיקוד המרכזי שלי במסע הזה התחיל בליהנות, וליצור לעצמי חיים מלאי השראה. חיים שמונעים מתוך חיבור בין חזון הנשמה שלי. למציאות היום יומית – איפה אני נמצאת ועם מי. איך אני חיה.
ומה אני עושה כדי לאפשר את המימון של המציאות הזאת גם ברמה החומרית.

כשרוח וחומר הם אחד, הגוף רוטט. העונג האנרגטי שחוויתי במסע הזה הוא אינסופי. אושר מעצם היותי. החיבור העוצמתי הזה התאפשר, בעיקר דרך השיטה האנרגטית שנולדה דרכי בשנים אלה.
היא מועברת דרכי באמצעות שירה אקסטטית. מאפשרת לי, ולאנשים שחווים, להתחבר למי שאנחנו באמת, ולבטא את המהות שלנו החוצה בשלמות. רבים שחווים את השירה בלייב, משתפים על תחושת אחדות. אהבה. שייכות ובית.

אחרי תקופה של חיים בתנועה, של חווית יחד, שקט פנימי ושירה.. הבנתי שאין סיכוי שאני חוזרת לחיות חיים “רגילים”. אני מרגישה שחופש בשבילי הוא מאסט. ושאני מחוייבת לזה במאה אחוז. שמאוד מתאים לי להמשיך לנוע, ולטייל בארץ או בעולם כאוות נפשי.
ולהיות אמא נוכחת, מאושרת וזמינה לילדים שאלד בבוא העת.

ראיתי איך הנשמה שלי שיודעת את זה, קראה לי ליצור בשנתיים האלה תכנית ליצירת חופש כלכלי דרך הכנסה פאסיבית. ולנקוט בצעדים פרקטיים כמעט יומיומיים, כדי לאפשר לזה לקרות בבוא העת. הלכתי אל הלא נודע ובטחתי. היום אני רואה איך כל מה שעשיתי בשנים האלה, הכין את הקרקע.

את שלב המימוש בא לי מאוד לעשות ביחד איתכם. תכניות אינטרנטיות מוכנות עדיין אין. מי שמכיר אותי יודע כמה אני אדם יסודי, ועד שלא הפכתי מכל קצוות התבל, את מה שאני מוסרת החוצה, זה לא ייצא. (תיכף…) ובינתיים:

* יש לי תשוקה להתחיל שוב **מפגשים טלפוניים**. נדבר על הנושאים האלה, או על כל דבר אחר שבוער בכם. עם דגש על חיבור לכיף ולהנאה בחיים ובעשיה. וחיבור לעוצמה שלכם, דרך השירה שאני שרה.

* בא לי מאוד **להרצות** על הנושאים הקרובים לליבי. וזה כולל את המסע שעליו שיתפתי פה על קצה הקרחון – של אמון ואמונה בדרך שלנו, ובמי שאנחנו באמת. על חיבור לתשוקה, ועל הכוח שלה לשנות חיים ולהגשים מטרות. ועוד.. ערב מהפנט הכולל שירה אנרגטית – שזה חלק משנה חיים! ואפשרות לחלק יצירתי חוויתי.

מוזמנימות להזמין אותי אליכם ולארגן ערב כזה ביחד.
ולכתוב בפרטי לגבי מפגשים טלפוניים – יש מקום ל5 בשבוע הבא.

הגשמת חלומות

חלקנו לא מעיזים לבקש. לא מעיזים לחלום בגדול. לא מעיזים להתפרע. להשתגע בבקשות שלנו כאילו החיים הם לונה פארק ענק. גן שעשועים אינסופי. כזה שאפשר לבקש ולקבל בו כל דבר. הבעיה, בעיניי, מתחילה כשמביעים בקשה, כוונת לב. ואם היא לא מתגשמת מייד, אז מתייאשים.
אז נכון שאנחנו חיים בעידן אינסטנט, ושהקצב גבוה.. ויחד עם זאת, בהסתכלות על המציאות.. כל דבר שיש בחיי כיום, התחלתי לייצר בכוונות, ובמעשים קטנים ויומיומיים בערך בגיל 22, לפני 13 שנים (!).

והאמת … שזה בכלל לא משנה מה יש לי. מה שמשנה זה מי הפכתי להיות אחרי כל אותן שנים. ואיך אני מרגישה בתוכי.
כשהחיים שלי משקפים אקסטזה קיומית. וגם כששום דבר לא הולך כפי שקיוויתי.
כן, יש ימים שאני מתעוררת בבוקר עם מועקה בלב. השאלה איך אתייחס אליה. והאם אתן לה לנהל אותי ואת חיי או לא.

לי זה ברור ! אני בוחרת בי. באהבה שלי לעצמי.
אז אם כואב לי אני מחבקת ואוהבת. ויחד עם זאת, אני מחוייבת במשך שנים! לאותה דרך. לאותה חקירה ולמידה. לאותה יצירה, שאת חלקה הקטן אתם רואים, ונהנים ממנה בשנים האחרונות. בזמן שרובה נוצר ומתהווה לאורך שנים מאחורי הקלעים.
מכין את הכלים שלי לתת ולקבל הרבה יותר.

אם רק יכולתי לסכם את כמות השעות שהשקעתי בדרך הזאת… בעצים ששתלתי לאורך החיים. בזמן השקיה ידנית. זריעת הזרעים הקטנים. בחירת הדשן המתאים. יצירת מערכת השקיה אוטומטית.
בבחירת הפרחים עם הצבעים המושלמים לגן היפה שלי. בסוג הדשא הרך ביותר……….
סביר להניח שלא הייתי מבינה מתי ישנתי בשנים האלה

יום יום. בוקר בוקר. בקושי. באתגר. בשמחה הכי גדולה. בג’וי ובעונג.
יש לנו תמיד בחירה !
איפה להשקיע את הזמן ואת האנרגיה שלנו. במי ובמה להתמקד.
מה לשים בראש סדר העדיפויות.

לא מעט אני עוצרת לשאול את עצמי :
* איפה הייתי עכשיו אילו נשארו לי יום או יומיים לחיות?
* נניח שאין לי יותר תפקידים. ואני מוכנה בשלמות ובשקט לעזוב את העולם הזה, מה בכל זאת הייתי מתבאסת שלא הספקתי לעשות או לחוות?
* אילו הייתי יכולה לקבל *הכל* מה היה הדבר הראשון, והכי משמעותי שהייתי מבקשת? מעל הכל.

ואחרי שאני מקבלת מתוכי תשובות… אם צריך לשנות או לכוונן את החיים בהתאם, אני עושה את השינויים הנדרשים. יום יום. בוקר בוקר. פעולות קטנות שמגבות את הבקשות האמיתיות שלי.

אני מציעה לכם מכל הלב – קחו את השאלות האלה ועופו איתן. רחוק וגבוה ככל האפשר. האמינו לי… זה משתלם !
כשאנחנו לא עוצרים לשאול.. לפעמים החיים דוחפים אותנו למקומות שאנחנו לא באמת רוצים ללכת אליהם. גם אם נדמה שכן.

“הגשמת חלומות” זה לא משהו שנמצא אי שם רחוק. מתישהו בהמשך הדרך. את החלום האמיתי אנחנו חיים ממש עכשיו.

אז מה יאפשר לחלום שלך להיות כזה, שאתה מתעורר בבוקר ואומר “וואו”. אני נרגש להתעורר ליום הזה! איזה כיף שאני חי!
(יתכן מאוד שתגלה שבסך הכל בא לך לשתות שייק מפנק כל בוקר )

בית ספר לקבלת החלטות

לפני כחודש, אחרי כשנתיים של נוודות, שכרתי בית מהמם (!) שהגיע אלי כמו סיפור מהאגדות. מאוהבת בבית הזה עד הקצה וליטרלי מבוהלת למוות, חתמתי על חוזה.
חתמתי ובאותה נשימה אמרתי ביי ביי ללילות שקטים. וליטרלי לא ישנתי שלושה שבועות (!) יותר משעות ספורות בלילה.

לפעמים מפחיד אותי הקצב המסחרר שבו הדברים קורים. כשהכדור מתגלגל ובקושי נשאר זמן לעצור לרגע ולבדוק : האם המאסטר פיס הפראי שקורה דרכי ושמו “חיים”, באמת נוצר עכשיו לטובתי הגבוהה והנעלה ביותר?
או שהבלבול וחוסר השקט שבי, מייצרים כאוס ודרמה מיותרת?

כשאני אומרת קצב מהיר, אני באמת מתכוונת לזה! לפעמים מחשבה שחולפת לראשונה בראשי ומצמיחה רעיון מלהיב. מביאה לכך שתוך שעה (וזה בלי לומר מילה לאיש) מציעים לי לממש את אותו רעיון משלושה כיוונים שונים. בום. אני נשארת פעורת פה.
קצת מזכיר לי את מה שקרה עם הדירה ההיא.

** בית ספר לקבלת החלטות זה כאן ! **

אין ספק שזה היה אחד המאתגרים שהיו לי. בייחוד כי הרגשתי חסרת אונים מול החלטה גדולה שעשיתי, שבאותו רגע לא הרגשתי מוכנה אליה. עמדתי בהלם, כשברגע אחד התדר הכל כך גבוה שבו הייתי צנח וירד אל מתחת לפני התהום. זה היה רגע לפעול מהר!

** בחרתי אחרת **

פניתי ליקום כולו, לנשמה שלי, לעצמי הגבוה, ואמרתי כך:

” עברתי מסע מדהים בשנתיים האלה. ואני מוכנה להיות מאושרת!
בכל תחום ובכל רמה. בלי פשרות וזיופים. אני פועלת בחיים האלה מאומץ ולא מפחד. אני מוכנה להתמודד עם כל אתגר, בהנחה שהוא תואם את הבחירה הגבוהה של הנשמה שלי באופן מלא.

בכל מקרה אחר, אני דורשת שהבית הזה ילקח ממני בקלות ובלי מאמץ כפי שהגיע. אם נועדתי להיכנס כאן לתהום מיותרת, אני בוחרת לדלג מעליה. כל השיעורים הכואבים שהייתי אמורה לחוות פה, אני מוכנה לסיים עוד לפני שעברתי, בדרך נעימה יותר. יש לנו חודש. קדימה !”

הדבר הבא שעשיתי, זה לבקש עזרה מכמה מלווים אהובים שאני סומכת עליהם מאוד. אחרי שלושה סשנים באותו שבוע פצחתי במסע נחוש. מסע שבו טונות של אנרגיה זכרית עוצמתית הופנתה לשני דברים עיקריים – סילוק כל הפרעה מהדרך שלי – אנרגטית, פיזית ורגשית.
ובמקביל חיבור מחודש לתשוקות החיים המהותיות שלי.

עשיתי בחירות שלא עצרתי להתבוננן בהן מזה שנה וחצי.
והגדרתי מטרות מלהיבות שנותנות לי קרקע ועוגן, כדי לדעת לאן אני הולכת.

זאת הייתה כנראה הצלחה מסחררת, כי יום לפני המעבר, בעל הדירה התפלפ בקטע הזוי למדי, ומיוזמתו ביטל בקלות ובבחירה מלאה את חוזה הדירה. 

אחרי החודש ההזוי והאינטנסיבי הזה נשארתי המומה. מפורקת.
וזקוקה נואשות למרחב ולמנוחה. בליבי ביקשתי בית בצפון לנוח בו ולהתארגן מחדש. לא הספקתי לבקש בקול.. ואחת הנשים המדהימות שזכיתי להכיר בחיי, הזמינה אותי לבית האירוח שלה.
ג’אקוזי, בריכה ונוף כינרת… זה משהו שבהחלט הייתי זקוקה לו. נראה לי שאלוהים קלט כמה קשה עבדתי החודש, ושאני ממש ממש ראויה לפינוק.
(תודה אורית אהובה!)

אין לי מילים לחיים האלה, מלבד זה שעכשיו אני זקוקה למרחב מעורר השראה לכתוב בו ספר בינתיים… המסע ממשיך.

על אם הדרך … סיפורי מסע

לא היה לי מושג למה לצפות. הימים האחרונים בבית שבו גרתי במשך חמש שנים לוו בשקט אמיתי, התרגשות ומעט חששות. רוב הדברים שלא מסרתי או זרקתי מהדירה האהובה שלי בגבעתיים היו כבר במחסן. ואני, עם תיק ארוז היטב. חיוך. לב פועם, וסקרנות אינסופית. בדרך למסע … בלי בית שבו אני גרה. בלי רכב. חייבת לציין שדי מפונקת, ויחד עם זאת, עם תקציב בסיסי מינוס. מתחילה פרק חדש בחיים, שבו יש לי אותי ואת האהבה שבליבי. הרבה יותר מאי פעם.

אפשר היה לחשוב שאהיה מוטרדת. שהמחשבות יטריפו אותי. שאהיה חסרת מנוחה. אחרי הכל, ידעתי איפה אני הולכת להיות ולחיות רק בארבעת הימים הקרובים. במציאות, כל מה שחוויתי זה את אותה ידיעה עמוקה.
שאני זקוקה למשהו שעדיין לא הכרתי. שאין מצב שאני עוברת לגור כרגע בעוד בית. שאין לי עניין לשלם על סאבלטים, כי זה יחייב אותי לעבוד ולהישאר במקום אחד. שני דברים שממש לא רציתי (!).

ושאני עומדת לחקור ולגלות עולם אחר מזה שהכרתי. אושר אחר ממה שהאמנתי שאפשרי לחוות. כזה שאינו תלוי בנסיבות. בכמה כסף יש לי. או בהאם כל הדברים שלי, מסודרים בארון מפואר בחדר השינה שלי או לא.

מיום ליום נפתח בפניי עולם של חיי קהילה. של יחד. של שירה ואוכל אנרגטי. חוויות חדשות ומרגשות. של נוכחות בטבע. נסיעות ספונטאניות מופלאות. של מפגש יומיומי עם עצמי. עם כל מה שקשה לי וכואב לי. עד כדי כך, שלבד אני יכולה להסתיר, אבל ביחד ממש לא.
עולם של קרבה לאנשים שאיתם אני יכולה לעבד את החוויות שחווה. מה שפעם, כשגרתי לבד בעיר, היה לי הרבה פחות אם בכלל.
עולם של להתעורר בבוקר ולהרגיש עונג ואושר אינסופי. רק מעצם היותי.

בו זמנית, הבהבו אי שם מרחוק, זכרונות מהעולם שממנו עייפתי – חיי בדידות בעיר סואנת, רווית בנינים אפורים מתקלפים. מרדף אחרי מטרות. נסיונות להגשים דברים כדי לסמן וי. תדר שתמיד ממהר.. רק אלוהים יודע לאן. ותחושה שהערך העצמי שלי תלוי על הישגים. על כמה “הצלחתי” או נתתי. ושמשהו עמוק ומהותי תמיד חסר.

קשה להאמין שמאז אותו יום, שבו עמדתי בדירה הריקה בעיר, עברו כמעט שנתיים. מאז ועד עצם היום הזה, לא הוצאתי שקל על מגורים בבית. עדיין בתנועה, ויחד עם זאת, הכל מרגיש שונה. אני שונה. וקול עמוק בתוכי לוחש עכשיו, שאלה החודשיים האחרונים במסע הזה. זמן להתארגן אחרת. האדמה קוראת לי. ופתאום ארון מסודר בחדר השינה ומרחב משלי, מרגישים כמו פינוק עילאי.

היום אני יודעת, שפינוק אמיתי לא חייב להתקיים בתנאי פאר. אי שם בתחילת המסע, חייתי חודש שלם בזולה הכי מפנקת שאפשר לדמיין, ביער פראי על גדות נהר הירדן. ישנתי באוהל והרגשתי עשירה.
היום אני כותבת מהבית הכי מפנק שאליו יצא לי להיות מוזמנת במסע.
לתחושתי לא במקרה, דקות נסיעה ספורות מהזולה שבה הכל התחיל.
יושבת מול נוף אינסופי פתוח לכינרת. מוקפת בהנאות מלכות בדמות ג’אקוזי, בריכה מחוממת, ותדר של שפע מיוחד פועם מכל עבר.

ועמוק בתוכי יודעת, שזה הזמן להשתמש בכל מה שעברתי במסע הזה. לתקשר החוצה את השפע שאספתי בדרך. את השפע שנגלה אלי בתוכי. את השפע שאני.
ולהפוך אותו לערוץ שמזרים לי, לאהובים שסביבי, ולעולם כולו – כסף, שפע ואפשרות לחוות את העולם הזה, ולחיות בדרך אחרת.

חלומות נועדו כדי להתענג עליהם. להאמין שאנחנו באמת ראויים. ולהגשים אותם בלי פשרה. להגיד “כן!” עוצמתי, חד משמעי,
וחסר תנאים לבקשת הלב.

אחד הדברים הברורים לי … זה שמקור האושר והשפע האמיתי עבורי, זה להגשים אותם ביחד. אני מזמינה מהיקום כולו, לחוות בתוכי את התחושה שאני ראויה, וליצור את החלום המופלא הזה ביד. עבורי ועבור כולנו.

מנהיגות מרצון הלב

הפוסט ה”על זמני” הזה פורסם לראשונה ב-14 בינואר 2014.
מאז בכל שנה פייסבוק מעלה אותו אל הזיכרון שלי.
הפעם החלטתי להביא אותו גם לכאן.

“כל החיים הרגשתי בודדה. לא משנה כמה אנשים היו סביבי, עמוק בפנים תמיד הרגשתי לבד. גם כשכבר ידעתי שכולנו אחד, פחדתי לחזור הבייתה אל הלב. שם אני מאבדת את “עצמי” הנפרדת, ונסחפת אחרי זרם בלתי פוסק של אור. אותו אור שיכול לקחת אותי הבייתה גם ברגע הכי כואב. הכי קשה. הכי עצוב. הכי חסר סיכוי.

כל החיים החזקתי בכאבים הישנים שלי. בטראומות ובפגיעות שלי. כדי שיפרידו אותי ולא יאפשרו לי לפתוח את הלב באמת עד הסוף. כי שם קיימת אהבה. ומאהבה כל כך גדולה פחדתי תמיד הכי הרבה. לא מהרע. לא מהחרא. לא מהקשה והמייסר. את אלה אני מכירה על בוריים.
אני רוצה לחזור הבייתה. אני מסכימה לחזור הבייתה אל הלב. נושמת ומסכימה לקפוץ אל תוך המים האלה של התהום הבלתי נגמרת. שם יש אהבה. שם כולנו באמת אחד. אין לי מילים כמה מרגש אותי הרגע הזה. בשביל הרגע הזה נולדתי. להסכים להצליח. להסכים לשרת את האהבה עצמה.

מאז ומעולם ידעתי שהעשיה שלי תחצה ימים וגבולות. שהיא תהיה אימפריה בינלאומית אדירה. כזאת שמפיצה אהבה. כזאת שמחברת את השמים לאדמה. את הרוח לחומר. כזאת שמרפאה ועושה שלום בין הגבריות לנשיות.
תמיד ידעתי עמוק בלב שמה שקורה כאן בעולם הזה, שכל הסבל שיש כאן, הוא באמת לא הכרחי. שאפשר אחרת. וזה מה שאני עושה כאן בעצם.

בשביל זה אני 31 שנים נמצאת על פני האדמה. ועברתי כאן גיהנום אחד אחרי השני, רק בשביל להתעורר ברגע הזה ולהסכים. להגיד כן, להכי גדול. להכי אני ברגע הזה.

כל החיים פחדתי לפגוע עם העוצמה שלי. פחדתי להרוס. פחדתי להכריז בקול גדול, אפילו מול עצמי שאני באמת כזאת גדולה. כל כך יכולה… שאני באמת כזאת מנהיגה. פחדתי שישנאו אותי. שאהיה מנודה. פחדתי שיקנאו בי. שירצו את מה שיש לי. שישפטו אותי שאני חיה בחומר. יש שלי שפע כל כך גדול ממנו.

פחדתי… ומחלק מהדברים שהזכרתי כאן בפוסט הזה, אם לא מכולם, אני עדיין מפחדת. רק שהפעם בניגוד לתמיד אני מסכימה להסתכל לפחד בעיניים, ולסמוך על הלב שלי.
נכון, זאת הרבה אחריות לעשות דברים גדולים. נכון, יש לי מלא מה ללמוד ויש פוטנציאל שאעשה טעויות.
בגוף הזה, בלב הזה, אני עדיין אנושית. וכאנושית מותר לי. מותר לי. מותר לי להיות ולהרגיש הכל. מותר לי לטעות. מותר לי לאכזב. מותר לי גם להגיד לא.

אז אולי יהיו אנשים שיקנאו בי. שישנאו אותי. שיתאכזבו ממני. שלא יסכימו איתי. אולי יהיו כאלה שיחשבו שנטשתי אותם. או כאלה שלא יבינו אותי. פאק איט. הלב שלי יודע. הלב שלי מוביל. והלב שלי זו האמת הכי עמוקה שזכיתי לגלות עד עצם הרגע הזה.

אני עומדת כאן בין השמים לאדמה. מושיטה ידיים למעלה גבוה. מתמסרת. ומסכימה. מסכימה להיות צינור של אור גדול. צינור של שפע עצום מימדים – חומרי ורוחני. צינור של אהבה שאני עצמי עדיין לא מכירה. מסכימה לחבר כל תא ותא בגוף שלי לאור הבריאה שתזרח דרכו. מסכימה להיות אני במובן העמוק ביותר.
מסכימה לממש ולעשות הכל מתוך המקום הזה כאן ועכשיו – ברגע הזה”

לתת אמון … ביחד

למות ולהיוולד מחדש בידיים של האהבה. זה כל מה שהלב שלי מבקש ממני לחודש הקרוב. לא להתעסק בכלום. לא לדאוג לכלום. לא לחשוב על כלום.
כל מה שבא לי זה לקבל מלא מלא אהבה. מגע. תמיכה. חיבוקים. כתף לבכות עליה.. גם ״בלי סיבה״. עד כדי כך שאשכח שאי פעם כעסתי. שאי פעם כאבתי את כאב הנפרדות.

לפני כמה חודשים בשיחת טלפון עם חברה אהובה, הגיע אלי מסר ממעמקים. שזו יהירות וגאווה מצידי להמשיך להתעסק בלתת לעצמי כל כך הרבה אהבה, ולהמשיך לחשוב שאני אמורה לספק ולמלא את המיכל הזה לבד.

שאני מכורה ללעשות הכל בכוחות עצמי. ולא קולטת שלבריאה יש תכניות אחרות עבורי. שהגעתי לקצה היכולת שלי למצוא את המרכז ואת האהבה הזאת בתוכי. כי אני כבר במקום מדהים במסע הזה שיימשך לנצח. ושאין לי עוד מה להתעסק בלתת לעצמי כי זה ממילא קורה כל הזמן. שמכאן והלאה הגיע הזמן ללמוד לקבל מבחוץ. עוד ועוד ועוד..
מ ה כ ל.

מאז עדיין לא הרפיתי. וכנראה שגם לא נרפאתי מההרגל הישן והמוטבע בתוכי.. שמספר לי שאני יכולה הכל לבד. ומה שעדיין לא יודעת.. חייבת להמשיך ללמוד לתת לעצמי. ניחשתם נכון… לבד.
ורק אז מבחוץ.

הקליפות העבות האלה נסדקות עד כדי כך עכשיו, שאני יושבת בבית קפה, ומנסה בכוח לעצור את הדמעות. בינתיים זה לא כל כך הולך.

אז אני מוכנה לתת אמון. במאמצים להחזיק את הכאב הזה בפנים לא אצליח כבר.
גם אם חלקיקים מהאגו שלי עדיין ינסו.
כי התמסרתי בבחירה מלאה.
לנטישה אין עוד מקום בחיים שלי.
בחרתי להיות מאושרת עד רמה שאזרח את אורי בכל הבריאה כולה.
ולשם כך, אני זקוקה להרגיש את האהבה בכל תא בגופי.
ורוצה ידיים אנושיות שמחזיקות אותי.
ולב רגוע ומתמסר בתוכי.
אז זו הבקשה שלי מהבריאה לעכשיו,
ומעתה והלאה.
תודה. בבקשה.
איזה כיף שיש לי.