תגית: חיבור ללב ולרצון

איזה כיף ואושר גדול לחיות את החיים האלה ביחד כזה עוטף ומחבק.
החודש האחרון היה פשוט התעלות לכל מה שהכרתי בחיים.
וזה כי אני מסכימה יותר ויותר לתת ולקבל. לא מוותרת לאף חלקיק של חומה ששמתי ביני לבין האהבה. מוכנה להיכנס לכל כאב. לכל פחד. לכל פתח צר בנפש. ולהרחיב. ולהמשיך את מעגל השקט והשפע שנוצר סביבנו.
אני בהודיה על כל מגע אוהב. על כל רגע של מבט בעיניים. על כל עשיה משותפת. כ מ ה שפע עבר דרכי בשנתיים האלה.. ומרגיש כאילו זה רק חלקיק מזערי ממה שמתחיל מעכשיו והלאה.

אלוהים. תודה. תודה על השבט הזה. תודה על ההתרחבות הבלתי פוסקת שלי ושל אותו שבט. לכל חלקי היקום. ופרקטית – על אנשים מדהימים שאני מחוברת אליהם, מכל רחבי הארץ והעולם.

תודה לחזון שלי שהולך ומתדייק. ותודה על ההגשמה המלאה של כל מה שאי פעם השתוקקתי לו. שהולכת ומתגלמת בחיי. בקצב הטבע.

לא משנה כמה כאב עובר דרכי בין לבין. ולא משנה כמה צר מרגיש המיכל הפנימי שלי לפעמים.
אני יוצרת. ועפה ביחד איתכם.
כמה כוח יש ביחד האינסופי הזה.
וכמה אהבה יש בלראות את האנשים שאני אוהבת גדלים,
מתרחבים ויוצרים לצידי. ומראים עוד ועוד ממי שהם לעולם.

וכמה אושר שאני לא מוותרת על הרצון האמיתי והעמוק שלי.
ליצור באופן טבעי, נינוח וחופשי. והכי חשוב – ב י ח ד.
לא משנה מה המציאות מסביב מראה לי –
אני בשלי. וזה משתלם. מראה לי שאני בדרכי המדויקת.
וגם איפה ואיך לדייק את צעדי.
ותודה שאני לוקחת את הזמן, לעבד את רחשי הלב.
באינטימיות עמוקה ואמיתית עם כל חלקי.
בחיים לא הרגשתי כל כך מדויקת, שלמה עם דרכי.
על אף, למרות ובזכות הכל.

החיים מראים כי טוב. תודה.

תמיד תמיד.. לא משנה מה נראה על פני השטח,
לכו עם האמת הפנימית שלהם.
גם אם היא מטורף בעיניי רבים.
מעיין האהבה אינו טועה. הלב שלכם יודע !

תודה על הזכות לאהוב הרבה יותר, בכל יום שעובר.

חשפתי שלשום משהו מאוד פגיע ואינטימי. בפחד גדול מצד אחד, כי יש בי חלק שממש רוצה להתכרבל עם זה לבד ולהסתתר. פחד אחר אומר שלא יקבלו אותי כמו שאני. שלא יאהבו אותי. במציאות .. בשנה האחרונה החיים התעלו על עצמם ברמת השפע שאני שוחה בו. ברמת הדיוק באינטימיות שאני חווה עם עצמי ועם כל אדם ואהוב. ברמת התשוקה שלי שנפתחת, ככל שאני נפתחת ונחשפת. והאהבה שזורמת לכל חריץ הכי קטן של הקליפה הסדוקה של ליבי. אני מפחדת והולכת עם הפחד. כי יודעת שזו בקשת ליבי. תשוקתי. מהותי. להיחשף ולפתוח את הלב לאהבה יותר גדולה. לא רק בבית. גם אל מול העולם.

מאוד קשה לשמור על תדמית כשהלב רוצה להיפתח. למרות שהחלק של האגו הפגוע מבקש אותה כהגנה. בקשת הלב עמוקה יותר לשמחתי.

ובכל מקרה, רציתי שתדעו .. (וזה מוקדש בעיקר לכל המודאגים שכתבו לי בימים האחרונים).. שהלב שלי ״נשבר״ בתקופה זו מרוב שמחה. כי חוויתי התעלות רגשית, תודעתי, פיזית ורוחנית כל כך עוצמתית בשנתיים האחרונות.. שהייתי חייבת לחזור רגע למערה. לקחת איתי את כל החלקים הכי עצובים, עזובים ואבודים שלי. שמרוב אור גדול שנכנס.. נבהלו למוות.
לא כל כולי יודעת להכיל שנתיים של (רוב הזמן) אהבה אינסופית שמאירה אותי. עונג אנרגטי ששוטף אותי מבוקר עד ערב. ואושר שאינו תלוי בדבר. זה מה שחוויתי בחלק גדול מהמסע הזה. והאמת, כל ה״וואו״ הזה, ממש לא הכרחי כדי להרגיש נפלא.

בא לי גם פשוט להיות בשקט לפעמים. בלי בליס. בלי עונג או תעופה. בלי משהו מיוחד ומדהים שקורה בכל רגע. בלי פריצות דרך. בלי להרגיש בושה שאני בכלל ילדה בתוכי, ועוד לא מבינה.. והעולם הגדול הזה מציף אותי מכל הכיוונים.
אז בחרתי לזרוח לי בשקט בתוך המערה.
חשוך קצת. אבל נעים ואינטימי איתי.

בו זמנית, אני יוצאת ממנה די הרבה. מוקפת בהמון אנשים מדהימים. תודה עליכם (!!). חולקת זמן איכות עם חברים אהובים. נהנית מכל מה שאני יוצרת וחוקרת לי בשקט. וסוף סוף מרגישה שאין לאן לרוץ ואין לאן למהר.
שבבוא העת יגיע גם הבית והעשיה המדויקת. מרגישה קרובה אלי בכל נושא. בכל תחושה.. בכל מרחב פיזי ורגשי.

ובעיקר יש בי ״לא״ מאוד חזק, יציב ואוהב בתוכי. לכל מה שלא בא לי עליו. על כל מה שלא אמיתי או לא משמח אותי יותר בחיים.

לראשונה בחיי אני מקבלת באופן מלא, כל כאב, פחד, זעם, פרוד, ניתוק או זעקת שבר שנמצאת בתוכי. מסכימה לפגוש יותר ממה שסרבתי לראות בעבר. נותנת לעצמי תמיכה וגב אמיתי.

אין לי מושג איך הגעתי למקום הזה, שאפילו מה שאני מתנגדת אליו דממת מוות, מרגיש לי מקודש, מבורך ואפילו רווחי
(כל חוויה שלי, היא חומר גלם ליצירה עסקית שמתרחשת מאחורי הקלעים בעונג רב).

יש דברים מסויימים שמאז ומעולם שמרתי בצד. אני לא מתכוונת יותר. לא לדלג מעלי ולא מעל אף אחד. מה שיש בתוכי, סביבי ומחוצה לי כמראה, זו מתנה. גם אם לפעמים אני רוצה לשבור אותה.

משתדלת לשמור על ההגנות כל עוד הן מרגישות לי חשובות. למרות שהן מנסות להתפרץ ולקחת אותי אחורה, מתקדמת קדימה.
לפעמים בזחילה. לפעמים בריקוד סוחף. ובעיקר …
באהבה.

כותבת את זה ברציף הרכבת בחוץ. קר לי. והגוף שלי רועד רעד לא רצוני כאילו נכנס אל תוכי שד. אבל בעצם.. ההיפך הוא הנכון. השד השותק קפץ על המסילה ונדרס.
ואני …
חופשיה לנשום ולחיות.

תודה על השפע שבחיים האלה. על כל אדם. על כל מלאך. על כל מטרה.. שהתגשמה, שהתפספסה. או בדרך לקרות.

תודה על כל מי שמופיע בדרכי ומראה לי שהגישה שלי לחיים ולרווחה כלכלית ממש עובדת (מדי פעם אני פוגשת אנשים מ א ו ד מצליחים, שעושים את זה בדרכי.
בו זמנית, אלה שמלווה.. לרוב עושים ועושות קפיצות מהירות.

תודה על כל הפספוסים. על המתנגדים. המפחדים והמסתגרים. תודה על אהובי שהגיע ונמצא בתוכי.. (אני יודעת שעוד מעט ניפגש גם בעולם הפיזי. ואולי אתה קורא את זה עכשיו .. תדע שאני מכינה את עצמי לאהבה כ ל כך גדולה).

ותודה לי. לעצמי.. שלא מוותרת גם אם לפעמים אני מסכימה לעבור דרך קירות. מסתבר שהם זזים לכבודי במהרה. גם אם נדמה שעשויים מבטון.

ולסיום .. תודה על הקלות. על הפשטות. ועל העצירה המבורכת בדרך.
תודה על העוצמה העל אנושית שבי שיכולה ה כ ל. תודה מיוחדת לאל ולאלה שהעוצמה הזאת ממש לא שלי, ושאלוהימ(ה) איתי.

וחשוב לא פחות – תודה לכם.. אתם שקוראים. נוכחים. נותנים ומקבלים דרכי.

הכאב אולי הכי גדול בחיים שלי הוא חוסר באינטימיות. חוסר בקרבה רגשית.
רוב חיי הרגשתי כאילו אני לבד בעולם. כי באמת לא יכולתי לחלוק את הקרבה האמיתית ואת עולמי הפנימי עם אף אחד. בילדותי הרגשתי כל כך לבד שהקירות השחירו סביבי.
החשיכה הייתה כל כך גדולה והבדידות כל כך קורעת לב, שהייתי מתפללת לאלוהים שייקח ממני את הכאב. או שיקח אותי מהחיים. היו רגעים שלא יכולתי לשאת את זה יותר. 

עם כל הקושי שחייתי, הגעתי לשנים רבות יפות, ולרגע הזה .. שבו אני מאוהבת בי ובחיים. גם ברגעים כואבים וחשוכים שלפעמים מגיעים. גם ברגעי זרות ותחושת נטישה פנימית. אני איתי.

יחד עם זאת, לאחרונה ביקשתי עוד. עוד אינטימיות. עוד קרבה.. הרגשתי שיש עוד כל כך הרבה אהבה לחוות שמעולם לא נתתי לה סיכוי או הזדמנות אמיתית.

ועם הבקשה הנחושה פתחתי את בור החשיכה. לאט לאט ובזהירות. ברגישות מרובה שבינתיים לא נותנת לאף מצב מטלטל מדי להיכנס. שמתי ידיים על הלב שלי. וביקשתי זכות קיום אמיתית.
להרגיש ראויה ואהובה מעצם היותי וקיומי. מבעד לקליפות שצועקות. שהודפות ומרחיקות. 
מבעד לשכבות פרוד, שנאה ושיפוטיות. מבעד לריחוק. מכבדת את ההגנה. את הזרות ששומרת עלי מכל רע.
ומבקשת עוד ממני איתי.

לפעמים נדמה שלא אוכל לעולם למלא ולספק אותה. את אותה ילדה נטושה, בודדה ומפוחדת שבי. 
נדמה שכל האהבה שבעולם לא תספיק.
שכל כך כואב שלא משנה מי יחזיק לה את היד היא תרצה שהכאב הזה יפסיק.

אבל שם אני האמיתית נמצאת .. ומבעד לאורות, לאושר לבליס, ולכאב העמוק שחוויתי בשנתיים וחצי האלה. 
פתאום מרגישה שלגעת בכאב הזה, הוא הדבר שהכי מפחיד וגם הכי מלהיב אותי לאחרונה.

מסתבר ששום דבר לא מרגיש לי יותר חשוב, משמעותי ובעל ערך, מאשר למצוא את מעיינות הקרבה האלה מבפנים לכל כולי. 
גם על חשבון החוויות הכי מפוצצות מלהיבות ומענגות שיכולתי לחוות באותו זמן.

מבחינתי זמן רגישות לעצמי הוא הכי טבעי. 
הכי אוהב שיש. הכי שווה שיש.
שם אני מרגישה מלכה. גם כשפוגשת בי את השפחה שבחרה לבטל את עצמה. לוותר על עצמה. להיות תלותית. להתרחק מכולם ולהתבודד.

ומבין כל ההריסות המכאיבות שסביבי. הבושה שעוטפת אותן. והתחושה שלפעמים אני זרה בעולמי.. מכירה בי כשווה כמויות של אהבה שלא זכיתי לדעת שקיימות.
אושר במימדים שלא הסכמתי לגלות.
שקט עמוק באינטימיות אמיתית. 
וחיבור בכל הרמות. כזה שאפילו לא העזתי לאפשר ולבקש עד היום. עם עצמי ומחוצה לי. 

אז אם יש בי עוד חומות שמאפשרות רק לחלק קטן מזה להתגלם כמציאות, אני מאשרת ומרשה להן להפוך לנהרות של עונג ואור. שיזרמו ויגיעו לים. 
רואה את אור השמש מחמם אותי.
רוח קרירה מנשבת על הפנים. 
הכל מרגיש אחד.
ואני … אוהבת. 

במשך שנים רבות הייתי מרצה. כל מה ומי שרק היה אפשר. כל מי שפחדתי שלרגע אחד תימנע ממני אהבתו או אהבתה. הייתי מזהה באופן עמוק את הרצון של מי שעומד מולי. והופ.. כבדרך קסם הוא היה הופך להיות ״רצוני״ האישי.

במקום אינטימי ועמוק ביותר, יש בי כמיהה ותשוקה עמוקה להשתוות לבורא. לרצות את רצוני הנשמתי האמיתי, שלרוב רחוק מרצון האגו שלי. רק שלפעמים כאב הפרוד מאותו מרחב אינסופי של אהבה, היה כל כך גדול. שהייתי מעדיפה לוותר על החיבור הישיר שאפשרי עבורי, ולזלוג אנרגטית. להתערבב ולוותר על עוצמתי. הכל.. העיקר לא להרגיש את אותו שער ענק שפתוח עבורי – אלי עצמי.

לפרקים הריצוי הביא אותי למצבי קיצון בלתי אפשריים. של נתינת האנרגיה שלי לאחרים בלי שבכלל ביקשו, עד שכמעט ולא היה לי אוויר. של טיפול רגשי באהובים, למרות שלא אמרו שזקוקים.
של ויתור על צרכים בסיסיים שלי רק כדי לשרת מטרה ״גבוהה ממני״, עד הקרבה עצמית. של הדחקת האנרגיה המינית שלי במרחבים בהם היא הייתה מאתגרת או פוטנציאלית לעורר טריגרים… ועוד ״מטעמים״.

כשהלב נפתח ובוחר לאהוב, נראה שכל דבר אחר מאבד משמעות. אף מטרה לא מרגישה חשובה מספיק. כל שאיפה מתגמדת, אל מול החסד האנושי והאלוהי שביחד קרוב ואוהב.

כזה שיכול להכיל את כל קשת הרגשות והגוונים, כולל בדידות ופרוד. בתוך מרחב של אהבה זכה כמים צלולים בנהר.

מאחלת לעצמי ולכולנו לזכור מה חשוב באמת בחיים האלה. ולחבק את האגו המושך ודוחף, שמספר סיפורים ומנסה להשיג.

הלב שלי רועד לי בידיים בתקופה האחרונה.
אולי בחוץ זה לא באמת היה נראה, אבל עברתי תקופה די ארוכה של הסתגרות בתוך עצמי, והתקרבות ללב שלי.
דווקא מתוך התרחקות. נפרדות. זרות וניתוק. המון כאב עלה בי מאחורי מעטפת של קיפאון עמוק.
ואני כמו מפחדת שהחומה תיפול, וכל מה שבניתי כל החיים יישבר יחד איתה. מפחדת להישאר בריק. לאבד שליטה על הכל.. כאילו שבאמת יש לי.

הקירבה ללבבות אהובים לאחרונה, בייחוד אחרי תקופת לבד ובדידות.. הזכירה לי מה חשוב לי באמת בחיים – לאהוב ולהיות באינטימיות אמיתית. לחלוק קרבה. חום גוף אנושי. לשתף. לראות אותי ואת מי שמולי באמת. לשים את זה בראש סדר העדיפויות בחיים. לא משנה מה.

וכמה פחד שאני פוגשת מאחורי אותה חומה בנויה היטב.. פחד מנטישה עצמית שלי אותי. פחד מבגידה או פגיעה בתוך אותה קרבה.
ככה אני מרגישה שלהחזיק אותו, זה מאמץ וכאב אינסופי בשבילי.

אז לאחרונה מצאתי את עצמי בנחישות חדשה ועוצמתית. מפלחת את חומות השקר והנפרדות שבי. את חווית החוסר והניתוק, שאני חווה מהילדות ומימים ימימה. זו שמונעת ממני להתמסר כל כולי לאהבה.
רואה אמת פשוטה וכואבת בליבי, ומסכימה לפתוח הגנות של שנים. לעטוף אותן באהבה ולהניח בצד.