תגית: חיבור ברוח וגם בחומר

חולקת להנאתך את אחת ההופעות המטריפות שראיתי מעל במה:

(* הפוסט נכתב במקור לנשים ומנוסח בלשון נקבה, אך רלוונטי גם לגברים)

ועכשיו אני רוצה לשאול אותך, איזה רגש עולה בך כשאת צופה בוידאו הזה?
האם את מתמלאת בהשראה?
האם מתעורר בך כעס או זעם?
אולי עולה בך פחד או ביקורת? קנאה?
או שאת פשוט רואה בה אישה חושנית, סקסית ומהפנטת?

אשתף שעבורי ההופעה הזאת היא אחת ממקורות ההשראה שמלווים אותי מאז שצפיתי בה לראשונה.
מעבר לקול המהפנט שלה,
היא פשוט מבטאת את הסקסיות שלה בלי חשבון. בטבעיות.
בחופש מוחלט. ושימי לב, כמה חום ואינטימיות היא יוצרת עם הקהל
…

אנחנו חיים בתרבות שבה מצד אחד ביטוי הפגנתי של מיניות מעורר הרבה ביקורת
(זונה, מזמינה וכו..).
ומצד שני מעודדת נשים להפגין מיניות כדרך לקבל חום ואהבה, ערך עצמי ותשומת לב.

במציאות נשים שמחוברות לנשיות ולמיניות שלהן מבפנים. בעוצמה, ומבטאות אותה החוצה
“בלי לדפוק חשבון” זוכות במקרים רבים לתגובות שיפוטיות.
כי זה לא מקובל שאישה תפגין כל כך הרבה עוצמה.
זה נתפס כמאיים על אנשים.
ומעורר בנו כבני אדם פחדים קיומיים הישרדותיים.

בעיניי בנקודה הזאת בדיוק נמצא הריפוי שלנו.
ביכולת להביע ולבטא בלי להתעסק באף אחד מבחוץ.
לבטא מה וכמה שמרגיש ונכון לנו.
אבל לא מתוך ניסיון להשיג באמצעות זה ערך או תשומת לב
(מה שבאמת יכול להביא הרבה פעמים לתגובות לא רצויות)
אלא מתוך נוכחות וחיבור פנימה.

הסקסיות והנשיות שלנו הם כוח גדול שיש בנו.
וזכותנו להביע ולבטא אותו כחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו באמת.
בלי פחד.
כי הביטחון נמצא עמוק בתוכנו כבר עכשיו.
וכשאנחנו מחוברות למקורות העוצמה הפנימיים שלנו,
אין סכנה בלהביע ולבטא את כל מי ומה שאנחנו בעולם ועל הבמה.

איך להרגיש את הביטחון שלך מבפנים כשאת מופיעה מול קהל ועל הבמה..?
על זה בדיוק אני יוצרת סדנה.
פרטים בהמשך. 

כנראה שעשיתי את הבחירה הכי משוגעת. הכי לא מקובלת בעולם הטיפולי-רוחני-מודע. כנראה שאני גם ממש “מתאבדת” על הבחירה הזאת.. בחרתי לאפשר לילדה הפנימית שלי להוביל. גם לפגועה. גם לזו חסרת האמון. לזו שאף פעם לא האמנתי בה. לזו שתמיד הובילה אותי לבורות. למקומות כואבים. ככה לפחות האמנתי. ואתם יודעים מה? זו הבחירה הכי חכמה וגאונית שעשיתי בחיים שלי.

כי הילדה הזאת בתוכי.. המקומות הכואבים האלה, הם הלב שלי. הם הרצון הילדי הכי טהור בפנים. ואין שם אשמה, כמו שתמיד חשבתי.
יש שם אמת. אמת מטלטלת. פשוטה.
מחרישת אוזניים ומזעיקת אורות וחסדים מהבריאה כולה.

אין שם באמת תחושה שאני לא רצויה או לא ראויה כמו שפעם חשבתי.
יש שם בקשה להקשבה עדינה ועמוקה.
וככל שאני מקשיבה.. אני מגלה בי כל כך הרבה קרבה לעצמי.
כל כך הרבה אהבה. כל כך הרבה אמון מלא בחיים ובעצמי.

שלא הייתי מגלה לעולם, אילולא הייתי מקשיבה לחלק הזה בי.
ומאפשרת לה-לי להוביל אותי.

כמעט כל מה ששמעתי כעצות חכמות. גם ממני וגם מאחרים,
ניסו לדלג על הילדה הזאת בתוכי.
כל הידע הכי גבוה, שדחף אותי לאנשהו.
שניסה לגרום לי לעזוב דפוסי התנהגות. לתת אמון.
ללכת מעבר לפחדים.

כמעט כולם פספסו אותי. את המקום הכי עמוק בפנים שממילא בוחר.
שממילא הולך לאנשהו בהליכה נחושה ובטוחה.
ואם הוא בדרך לתהום עמוקה עכשיו.
ממילא ידרשו כוחות אלוהיים כדי להניע אותי ממנו.

אז במקום להילחם בחרתי בי. ככה כמו שאני.
מפורקת. בלי לדעת לאן אני הולכת או מה אני עושה בכלל.
החלטתי להאמין שאני יודעת מה אני עושה.
שיש בי חוכמה אדירה ועמוקה. שבוחרת בי תמיד.

ולאט לאט מתוך האהבה הזאת,
נגלה בי המקום הכי טבעי. זה שבוחר בהכי טוב בעבורי.
זה שנמנע מללכת דוך אל תוך עוד תהום רגשית.
זה שבוחר במערכת היחסים הכי תואמת עבורי.
זה שבוחר לתת אמון באנשים.
זה שיודע .. שהיציאה שלי לאור העולם היא אהבה.
שאני מוגנת ובטוחה.

ומעל הכל.. המקום הזה בי, שהנחתי לו פשוט להיות..
בוחר בביטוי. בוחר ביצירה. בוחר בנתינה ובקבלה.
פשוט.. כי הנחתי את הנשק הכבד.
כי אף אחד בתוכי כבר לא נלחם בי.
ומתוך חוסר השלמות הזאת בתוך ים של שלמות.
אני רואה כמה אור עולה מתוכי. כמה פתאום אני הכי אני.
הכי פשוטה וברורה לעצמי.
והכי ביצירה שאי פעם הייתי.

כי לא צריך הרבה. באמת.
רק דף ועט. רק מרחב לבטא ולהביע בו את קולי.
רק אישור מלא ושלם..
להיות מי שאני.

• לפעמים דווקא בתקופות שהטוב והחסד הכי גדול מופיע. דווקא כשהאור הכי חזק זורח.. הוא שוטף החוצה כל כך הרבה כאב. מאיר את כל הפחדים. את טראומות העבר. את החשוך ביותר בלב ובנפש.

וזה בדיוק הרגע להרים את הראש למעלה גבוה. ולבקש אהבה אינסופית ותמיכה מהבריאה.
וזה בדיוק הזמן להסתכל ישר אל תוך הפחדים המשתקים, ולפתוח את הלב עוד קצת.
זה בדיוק הזמן להסתכל אל הנתיב המדהים המאיר מלפנים,
להניח את הרגליים על האדמה. וככה עם כל הגשם והבוץ והקור.. להמשיך ללכת.
להתמסר. להגיד כן!
כן לאהבה. כן לאושר. כן לכל הטוב הזה, והרבה מעבר!

ומעל הכל ..זה הזמן ללכת מעבר לעצמנו. לזכור למה אנחנו כאן.
לשם מה הגענו לעבור את הנתיב הזה.
ובמעמקי הכאב.. עם הדמעות הזולגות על הפנים.
להיזכר בכל הדברים שעושים לנו טוב ונעים בלב ובנפש.
בכל הדברים שרצינו לבטא ועדיין לא עשינו.
ביצירה שמבקשת לנבוע.
באמנות שמבקשת את המכחול של האמן או האמנית שבפנים.
במילים שרוצות להיכתב.
בקול שמבקש לשיר ולהישמע במרחב.
בחגיגה היצירתית שיכולה למלא את החיים שלנו.
ממש עכשיו. בלב הבוץ.
להתחיל ללכת פנימה .. אל הים העמוק,
שמתוכו הכאב הכי גדול שלנו והפחד הכי משתק שלנו,
הופכים לאור גדול לעולם.

אני עושה את זה מגיל 14 בערך. כבר 20 שנה.
זה הציל לי את החיים. החזיר לי את השפיות שלרגעים לא הייתה.
ריפא אותי מטראומות. חיבר אותי לערך עצמי אינסופי.
לאהבה וקבלה עצמית.
והזכיר לי כמה כיף יכול להיות בחיים האלה.
כן, גם כשכואב.

** מה היצירה שמבקשת לנבוע מתוכך עכשיו? **

אולי זה משהו קטן ממש.. כמו לקחת טושים צבעוניים ולצייר במחברת.
ואולי זה הזמן לכתוב פרק בספר שהתחלת?
אולי דווקא לשים מוסיקה ולשיר עם המנגינה מילים שנובעות מהלב.

מה שזה לא יהיה.. פנו לעצמכם זמן ליצירה.
יצירה = יצר יה
זו דרכו של אלוהים להתבטא דרכנו.
וזה הדבר הכי חשוב. באמת!

המפתח הכי חזק, עוצמתי ויצירתי לשפע זה כיף ! ככה פשוט כמו שזה נשמע. כיף מגוון. כיף שגורם לנו להרגיש “וואו!! בא לי עוד מזה..”. כיף שמחבר אותנו למי שאנחנו באמת. בפשטות שילדים נולדים איתה.

לפני יומיים, בעודי שוכבת על הנדנדה המגניבה הזאת בנווה צדק, אני שומעת בתוכי קול נחרץ ובטוח שאומר כך:
“כשאת מתענגת את בשירות! כן.. העונג האישי שלך, זה “האגואיסטי”.. זה שהוא כאילו אך ורק בשבילך. הוא משרת אנשים! תתמקדי בעצמך. במה שיהיה לך כיף. ותחגגי את זה. עופי על זה. עד כדי כך ש(כן)תדעי את נפשך מרוב עונג. ואז .. את משרתת יותר ויותר אנשים. בעצם היותך מי שאת באמת !”

הקול הזה.. חזק ויציב בתוכי בשנה האחרונה הרבה מעבר לאי פעם. בזכותו יצאתי למסע תענוגות (והתפתחות עוצמתית יש לציין). בזכותו אני כבר שמונה חודשים חיה בלי בית וכיף לי מעבר למה שאי פעם היה לי.
בזכותו אני נודדת אל מעמקי נפשי וגופי. מתחברת לאינטימיות שבי.
חוגגת את החיים בכל רגע. באמת בלי קלישאה, כאילו הוא אחרון !
כי מי יודע מתי נחגוג עוד.. אולי מחר נמות?

ואתם יודעים מה? מהרגע הראשון שיצאתי למסע הזה ביקשתי לשרת. לרצות לתת עוד ועוד.. ודבר ראשון קיבלתי הוראה (מההדרכה הפנימית שלי) – להתעסק אך ורק בעצמי וברצונות הכי פשוטים ואגואיסטיים שלי.

הבערה לכתיבה מבעבעת בי מאז שאני זוכרת את עצמי. וכבר מזמן יש לי קריאה להוציא לאור ספר. לפני כשבוע, החלטתי להוריד את הרצון הזה לקרקע, ונפגשתי עם עורכת ראשית בהוצאת ספרים.
מה שגיליתי, להפתעתי, כשחזרתי הבייתה מאותה פגישה והתחלתי להציץ בחומרים כתובים שכבר נמצאים אצלי.. זה שחלק ניכר מהספר הראשון שלי כבר נכתב.

נכתב לאורך שנים. בשקט בשקט. וכמעט בלי לשים לב.
בחלקו ממש כאן לנגד עינייכם.

יום חמישי האחרון היה אחד הימים המרגשים בשבילי.. הוא התחיל במפגש עם חברה אהובה שיחד איתה, לפני כעשור, הכרתי לראשונה את עולם הריפוי בקול. המשיך בביקור בחנות מוסיקה מדהימה. שם נגלה אלי עולם מלא ועשיר של צלילים..

הופתעתי והתרגשתי עד עומקי נשמתי לגלות, שאני מנגנת כאילו מאז ומעולם על כמה כלים שמפיקים סאונדים אלוהיים. שרתי וניגנתי על שני פאנטמים במקביל.. בהרמוניה מושלמת, שגרמה לי ולמוכר בחנות, להידהם מעוצמת החיבור לכלים שנגעתי בהם לראשונה בחיי.
בינתיים, יצאתי משם עם תוף שמאני מדהים, שמעיר בי את עצמי בצורה שמילים לא יודעות להסביר.

עכשיו אגלה לכם סוד. לפני כשנתיים וחצי, הרבה לפני ששרתי במעגלים.. לפני שבכלל דמיינתי שכל הדבר הזה הולך להיות חלק מהמציאות שלי. התחלתי לשמוע בתוכי קריאה לבלות זמן בפרדס חנה ולהוביל מעגלים. זה נשמע לי אז כמו מדע בדיוני. הרי מלבד ריפוי קולי שהעברתי בסדנאות, בכלל לא שרתי!