תגית: חיבור ברוח וגם בחומר

 

“כלום” יותר טוב לי מ”כמעט” בשנה האחרונה. אני נחרצת ללכת עם התשוקה המילולית, המינית והאקסטטית שלי בחיים. וכל מה שאינו מאפשר לי לחיות את התדר הזה, ולחוות אותו בכל הרמות ובכל המימדים, אני מוצאת את עצמי… לא נלהבת לגביו. לא רואה אותי ככלי. לא כאופציה. ולא כהדרכה.

ובמקביל, קולטת שזה בזבוז אנרגיה מהותי בשבילי, לעשות כל מה שנדמה היה לי שהייתי אמורה לממש בחיים האלה כמורה, כמרפאה וכמטפלת באותו כלי. כי באמת.. אני מרגישה מאוד חזק, שכל מה שבא לי זה להיות ולהוות את אותם כלים. בלי מילים מיוחדות. בלי להסביר. בלי לשייך. בלי לשנות אף אחד.. מלבד ** את החיים שלי. את איך ש*אני* עושה את הדברים **

וזה מעלה אצלי הרבה מאוד ביקורת לאחרונה… איך אני לא נותנת מתנה כל כך גדולה שיש לי להעניק?
איך אני שומרת לעצמי הרצאות מהפכניות? נמנעת מהוצאות כלכליות מיטיבות. ומהכנסות שיכלו להגיע בעקבות אינטימיות אמיתית, שנוצרת ביני לבין מטופלים ותלמידים שמגיעים. כנסים שעמדו על הפרק, אחרי שהגיעו כל הרעיונות.. ואני … שמטתי הכל.

כי רגע לפני “היציאה לאור”, פתאום קלטתי כמה מתנשא זה מהצד שלי, לראות את אותם האנשים שנמצאים מולי. ולדבר איתם משהו שאין באפשרותי להעביר להם באופן מילולי. ולנסות לדבר על שינויים שעשיתי בחיים… בזמן שהשתמשתי בתדר, שלפי “התכנית המקורית” הייתי אמורה להעביר קדימה כמורה, רק כי חייתי בתנאים מאוד ספציפיים. תנאים שרק מעטים מסוגלים להם.
לי לקח 16 שנים להגיע לנקודה הזאת ספציפית. ובכנות אני לא מתיימרת שזה יקרה לאף אחד ברבע שנה. ובטח לא באיזה טקס או אירוע מהפכני.

וכך פתאום הרגשתי איך כל התכניות שהיו לי מאבדות משמעות. ואני נכנסת לקיפאון. ל”דיכאון”. לאבל עמוק. כי לא, בשום צורה ובשום פנים ואופן *לא* נועדתי להשתייך בעולם הזה ליחידי סגולה שיכולים.
כי כואב לי לראות את החיים בפרוד ובנפרדות כאופציה. וקלטתי שאם אמשיך באותה הדרך, בתודעת “מורה” ש”יודעת יותר” זה מה שבסופו של דבר יקרה.

כן, לרוב האנשים לוקח זמן להבין את הכלים העצומים שיש בידיים שלי.
ולא, אין לי קריאה להיות “מטפלת” באותו כלי כמו שפעם חשבתי.

כי קלטתי כמה קטן הכלי האישי שלי, מלהחזיק מרחבים טיפוליים כל כך מטלטלים ומשני חיים, כשאני עצמי בעיצומה של תנועה אינסופית.
של יצירת חיים מיניים ויצירתיים לעצמי.
כשכל מה שבא לי, זה לעוף על מוסיקה, כתיבה ויצירה.
כשאין לי כלים להרגיש ולהקשיב כמו פעם לכל מי שיושב מולי.
כשאני רק עסוקה ביצירת חיים חדשים, בתדר אחר לחלוטין. הרבה יותר חופשי, חוויתי ויצירתי מאיפה שהייתי.

אז במקום לעמוד עכשיו מול קהל, ולספר על איזו תגלית. אני יושבת בבית של אימי, כותבת “פוסט פרידה” ובוכה. בידיעה ש…אולי הפחד היה חזק ממני. ואולי פשוט נפתחתי לתודעה שהרבה יותר מתאימה לי. בול כמו כפפה ליד. ושאין לי יותר צורך פנימי בחפירות אינסופיות.
או בעמידה מול קהילה כ”נושאת הדגל” של הדרך הזאת, כמו שפעם חשבתי. ואולי זה עוד יחזור בדיוק מהכיוון השני.
אבל בינתיים משהו אחר נוצר ונברא שאינו בשליטתי.

ובא לי לשחרר את האמונה שלא מגיע לי לחיות ככה.. בלי להיות “הכלי ל”. “פורצת דרך עוצמתית” אלא כמישהי שפשוט חיה את החגיגה של החיים. ומתי שירצו אותם חיים להחזיר אלי *את הכלי האמיתי* לידיים שלי. אולי אהיה מופתעת. שמחה ומאושרת על הזכות החדשה.
ואפתח את הידיים בהודיה, שהנה זה קרה. הרבה יותר מרגש, מעניין ומרתק ממה שדמיינתי. והאמת, שאני פתוחה לרעיון שזה יקרה מהר ממה שנדמה לי. שכבר מחר אתהפך ב-180 מעלות לכיוון השני.

בינתיים, אני מרפה מכל אחיזה. בכל מה שחשבתי שיהיה ובכל מה שהיה. ומתרווחת אל מימד המנוחה היצירתית שלי. שבה אני באהבה. באדמה. מאוחדת עם רצון הנשמה שלי. נושמת ומקשיבה ללחישה ששואלת.. “מהו הדבר הבא ?”

“תעשי רשימת מפורטת. ותזמני ב ד י ו ק את מה שאת רוצה. תדייקי בפרטים הקטנים. תהיי הכי ברורה לעצמך וזה יגיע…” לאחרונה שמעתי הרבה משפטים מהסוג הזה. ובתור מאסטרית של “זימונים”, ממש בא לי להגיב..: כ ל מה שקיבלתי וחוויתי בשלושת השנים האחרונות, לא היה נכנס ל”רשימת הזימונים” שלי, גם לא בדמיון הכי פרוע, כי לא ידעתי שזה קיים !! כי זה מדהים יותר ממה שיכולתי לזמן או לבקש ! אז *לא* צריך לעשות רשימות! מה שמגיע אלינו מגיב ל א נ ר ג י ה שלנו. לא למה שהראש שלנו ממציא. אלוהימ-ה הרבה יותר יצירתי-ת מהראש החושב שלנו. בואו ניתן לו-ה הזדמנות להפתיע.

אז איך זה קרה שחייתי בדיוק את מה שביקשתי, מבלי שידעתי לבקש? כי “ביקשתי” את זה עם כל כוחי. עם ההוויה שלי. עם התשוקה שלי. עם השאיפה שלי להתמסר כמה שיותר למדהים שיש פה כבר כרגע. כי הייתי בפליאה. בהודיה. בהתרגשות והתלהבות כמו ילדה מפגרת מכל דבר קטן שקרה. כי הלכתי עם ה א נ ר ג י ה שלי. לא בחרתי מהראש. וגם כשניסיתי את זה, זה ל א ה ל ך. בחורף האחרון קיבלתי אחד לאחד *כל* מה שביקשתי, פרטי פרטים, וזה הגיע עם האנרגיה “הלא נכונה”. עם קושי. עם מאמץ. עם מאבק. בדיוק כמו שהרגשתי כשביקשתי את רוב הדברים שהגיעו.

הגוף הרגשי, הפיזי והאנרגטי שלנו “מייצרים מציאות” בכל רגע. נכון שכולם חלקיקים מהתודעה שאנחנו. רק שהשכל החושב, א י נ ו יודע לאן התכנית הגבוהה שלנו לוקחת אותנו. התאים בגוף כן יודעים. האינטואיציה וההרגשה הטובה יודעת. התחושה של ה”לא” וה”כן” הבריאים שלנו מרגישה את זה. כשאנחנו באחדות עם הנשמה שלנו והצינור פתוח, “אין זמן” להתעסק בלבקש. מה שנכון ונועד לנו *כבר כאן*. ה”עבודה” שלנו היא לעלות על גל האנרגיה של מה שאנחנו רוצים, ולחיות את ההרגשה הזאת בכל רגע.

אז למה לכל הרוחות אנחנו מזמנים ומנסים להקשות על המציאות, ולנהל לעצמנו את העולם?
הרי ברור שהרבה מהזימונים הכתובים שלנו יתגשמו. וברור שהרבה מהם הכי לא רלוונטיים לנו ולא יקרו בחיים, כי המצאנו אותם מאיזה חוסר אשלייתי שלא קיים. אז איך “מייצרים” וחיים את מה שאנחנו רוצים יום יום שעה שעה? מהדהדים את התדר שלו בזמן הווה. חווים את ההרגשה של “יש לי את זה” כבר כרגע. גם אם בפועל “זה” איננו. מה תכלס איכפת לך אם יש או אין לך משהו, אם ההרגשה הטובה שלו כבר איתך?? (מזל טוב! הגעת ליעד  )

ואם כבר… אז בשביל מה כל ה”רשימות”? למה להגביל את האפשרויות למשהו שאולי בכלל לא נועד להתקיים?

הרי לא בהכרח נראה את הדבר ה*באמת* מדהים הבא אלינו לטובה, אם לא כתבנו אותו בWish List לפני שלוש שנים או שעות. בעוד המוח שלנו זוכר ומחפש אותו בקדחנות. “יודע” לאן הוא מכוון. בשביל יש פאקינג פרחים יפים. מאחוריו גן נסתר. ו…אופס. כמעט פספסת את נסיכת חלומותיך שישבה על ספסל וחיכתה לך, בזמן שחיפשת להיכנס בדלת צהובה.

עכשיו אני רגע מסייגת את עצמי: לפעמים, כשאנחנו בוחרים מתוך ידיעה אמיתית, עמוקה, חוויתית, אז יכול להיות דווקא מאוד תומך ותורם לפרט בקשות. בעוד לרוב, יש עוד כל כך הרבה יותר מדהים ממה שכבר חווינו !

אז בואו נשחרר קצת את רשימת ה”אני יודע/ת בדיוק איך אני רוצה שהמציאות שלי תיראה”. ונתחיל לסמוך על זרימת האנרגיה בגוף. על אורגזמת החיים שנכבית או נפתחת בעוצמה. על האפשרויות שנראות לנו לא הגיוניות, אבל ה”ווואוווו!!!” שם ברור ומושך. ה”וואו” הזה בהחלט יודע. מי שלפעמים קטני אמונה, אלה אנחנו. אז יאללה. סוף אוגוסט. חם בחוץ.
אפשר, רצוי ומומלץ לקפוץ למים קרירים ולאפשר לחיים להפתיע.
והכי חשוב – שהלב שלנו מתרחב ונהנה מהדרך 

לסיכום – להתמקד ב”איך אני רוצה להרגיש?” לחוש את זה בגוף ולהרגיש את ההרגשה הזאת *ברגע ההווה*. זה ייצר לכם וואחד אחלה “מציאות” שבעולם  באהבה

“מי אני? ומה אני *באמת* עושה בעולם הזה?” פוסט המשך
(לינק לחלק הראשון)

ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד.

ולכן כל דבר שגורם לי למפח נפש או לתחושה לא תומכת, באחריותי להתמיר או לשנות. הרבה לפני שאני עוסקת ב”תפקידים גרנדיוזיים” מחוץ לשדה האישי שלי. באותו אופן, ככל שאני מיטיבה עם חיים של אנשים אחרים, אני משגשגת ומרחבת לעוד אהבה ושפע בחיי.

* כולנו אחד זוהי לא קלישאה, אלא מציאות מעשית * ולכן חתמתי על חוזה נשמה לאהוב, להתענג וליהנות כמה שיותר בעולם הזה במציאות הפיזית. לסלוח לכל מה שלא תומך או לא תמך בי בעבר. ולהפוך את החיים שלי לגן עדן עלי אדמות. עד הפרט הכי קטן. ככה אני יוצרת עולם חדש ביקום כולו.

בחרתי להגיע לעולם הזה כדי לקחת חלק בתקופה הכי מרתקת, מלהיבה, ובו זמנית, בין המאתגרות שהיו על פני כדור הארץ. תקופת פרוק מבנים ישנים ויצירתם מחדש. בשפה חדשה. בדרך פעולה אחרת לגמרי מזו שהכרנו. ובתדר עוצמתי ומהיר ביותר.

אני מאסטרית בעבודה עם התדרים האלה. עם ניסיון של עשרות שנים בחיים האלה. וניסיון רב מימדי של עשרות אלפי גלגולים בגופים והוויות אחרות.
אני אוהבת “לשחק” עם הכוחות שלי, ולראות את המציאות זזה ומשתנה, לפעמים עוד לפני שסיימתי להניף אצבע. זה מדליק, מלהיב ומשמח אותי.

לעיתים קרובות אני מרגישה כמו ילדה שעפה על צעצועים. עד כדי כך אני אוהבת לראות קסמים משוגעים מתרחשים לנגד עיניי, במהירות ובקלות בלתי נתפסת. זה הופך את החיים שלי להרפתקאה, לחגיגה ולאהבה הרבה יותר רחבה ומסקרנת.

לפעמים שואלים אותי אם אני “מתקשרת” או “מטפלת”. האמת היא שאני כל כך באחדות בין עולם החומר והצורה, לעולם הרוח הכביכול אסטרלי וערטילאי. עד כי השאלות האלה מאבדות משמעות. *אני מחוברת לחלוטין* ומכאן.. “מה שאני עושה” (“מטפלת” “מתקשרת” יוצרת, יזמת, מנחה, מרצה, אשת עסקים, כותבת, שרה וכו) משתנה בכל תקופת חיים.

אני מחוייבת במאה אחוז לחוזים הנשמתיים שלי ופועלת לטובת הגשמתם, מהרגע שנולדתי לפני 36 שנים. למען כך, לפעמים אטלטל עולמות ואעורר פרובוקציות. וגם אגיד אמת חדה וחותכת “ישר לפנים”. לפעמים אלטף ואוהב.
אני מודה שתמיד הייתי פרפקציוניסטית ו”ביקורתית”. אלו הן גם “איכויות על” שלי ומתפקידי להאיר באמצעותן. וזה כי אני רואה מהמימדים הגבוהים את הבחירה המשותפת של הקולקטיב האנושי, וגם של כל פרט ופרט שמאפשר לי לראות. מעצם זה אני גם מחויבת באופן מלא לחמלה ולאהבה.

החופש שלי הוא עצום, ויחד עם זאת, לפעמים אני מרגישה קטנה או מכווצת. האהבה שבי אינסופית, ויחד עם זאת, לפעמים קשה לי לאהוב, אפילו אותי, ולקבל אהבה מאחרים. השמחה שבי חוצה עולמות, ויחד עם זאת, לפעמים אני עצובה ומרגישה לבד. אני אנושית, פשוטה וקלילה כמו ילדה, ובו זמנית מורכבת, מתאגרת וחיה בעוצמה גדולה. אני מאושרת להיות פה. שמחה לחיות. ולהיות ערוץ לחיים העצומים שעוברים דרכי בכל רגע ורגע.

לקריאת החלק הראשון…:
נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש…
להמשך לחצו כאן

נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש לזה סיבה ממש טובה.

לפני שהגעתי לעולם הזה, הבטחתי לעצמי מספר הבטחות משמעותיות.
ביניהן לחיות במאה אחוז חיבור, איזון ואחדות בין המימדים הארציים הגשמיים לבין הנשמתיים הרוחניים.
לחוות חווית חיים שמאפשרת שיתוף פעולה מלא בין הרך, העגול והמכיל (נקבי). לחד, הממוקד והפורץ קדימה בעוצמה (זכרי).

בחרתי שכל פעולה והגשמה שלי, יבואו לידי ביטוי מתוך ערוץ אנרגיה רב מימדי.
כזה שמאפשר מבט בלתי מתפשר על הרצון, המגיע מהמימדים הכי גבוהים. ואת התרגום המדויק שלו לשפה האנושית המוכרת.
גם אם בדרך צריך להמציא את כל השפה מחדש. ולהפוך את כדור הארץ מעגול לשטוח וחזרה.

פעולות שנובעות מחיבור כזה, הן ביטוי והתגשמות של אהבה מרחיבת לב, שמאירה כל תא ותא בגוף. עד לרמה של עונג אורגזמי מעצם הקיום והעשיה עצמה, בלי כל קשר לתוצאה.

הבטחתי לעצמי גם שהפעם אני עושה את זה יחד עם שותפים ליצירה. בחרתי להלך על כדור הארץ בהרגשה שמעולם לא הייתה לי פה לפני כן – הידיעה שאני שייכת.

מאז שנולדתי חקרתי את העולמות והנושאים האלה בארבע זירות שונות:
מערכות יחסים.
עולם השיווק והעסקים.
יצירה וביטוי חופשי אמנותי.
ומיניות.

מאז שזיהיתי מה בעצם אני עושה כאן בעולם, קלטתי שבלי קשר למסגרת הקונקרטית *אני מתעסקת בגאונות*.
זה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות. וזה מה שאני ממש ממש טובה בו.
להלך גאונות רב מימדית מענגת בכדור הארץ, בכל עשיה, תנועה ונשימה.

אני יודעת לעשות את ה”כאילו בלתי אפשרי”. את מה שכמעט אף אחד אחר לא רואה.. אני מזהה גם ממרחק של מדינה אחרת אם צריך.
לרוב גם יודעת לפרק אותו לגורמים. להסביר ולהרכיב מחדש בצורה מיטיבה. ולהמחיש עד לפרטי הפרטים הכי קטנים, מסועפים וארציים.
בלי להזכיר ולו פרט מיותר אחד קטן.

ככל שיש פחות מילים מיותרות במרחב שלי, ככה אני יותר מאושרת, שמחה ומעונגת. ההשפעה האמיתית שלי בכל נושא שמולו אני מתפתחת, עוברת גם בלי מילים. בלי עשיה. בלי הסברים. רק מעצם היותי במרחב דברים ואנשים משתנים במגוון תחומים.

בחלקם אני “לא מבינה” שום דבר.
בחלקם התרומה שלי היא יצירתית, יזמית או עסקית – ייחודית.
בתחומים אלו, במובן הרחב אני רואה את הדברים בעיניים של “מציאות מתוקנת”, של שלמות ואחדות. ויחד עם זאת, יודעת להגיש פתרונות מפתיעים וקונקרטיים לאתגרים סבוכים.

לקריאת החלק השני …:
ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד…
להמשך לחצו כאן

“בלב הנפרדות את תמצאי את האחדות הכי גדולה”. זה מה ששמעתי בתוכי שוב ושוב ושוב במהלך השנה האחרונה. ואני שכל כך התגעגעתי ליחד ולאחדות, ועד שכבר היה לי כל כך הרבה יחד מאז שעזבתי את הבית במרכז, לא קיבלתי את זה. לא הסכמתי לשמוע את המשפט הזה שעלה בי שוב ושוב. חיפשתי לחזור שוב לנקודת האחדות, כשבעצם, הלב המפוחד שלי פספס וטעה. ורק עכשיו, שלא במפתיע בתשעה באב, אני מחזירה לעצמי שוב את הזכות ואת הרשות –

לפחד לאהוב עד כדי כך. לפחד לראות מה מפריד ביני לבין העולם האינסופי הזה שכבה, כשאהבתי אהבה עזה כאש המוות והחיים. ומי שאהבתי, שהיה יקר לי אז יותר מחיי שלי, הלך. פוגשת שוב את נקודת החורבן בליבי. בבית הפנימי שלי. מחבקת אותי בתוך הדמעות.. ורואה את השביל הבייתה, נפתח ונסלל בחזרה.