יחד עוטף

איזה כיף ואושר גדול לחיות את החיים האלה ביחד כזה עוטף ומחבק.
החודש האחרון היה פשוט התעלות לכל מה שהכרתי בחיים.
וזה כי אני מסכימה יותר ויותר לתת ולקבל. לא מוותרת לאף חלקיק של חומה ששמתי ביני לבין האהבה. מוכנה להיכנס לכל כאב. לכל פחד. לכל פתח צר בנפש. ולהרחיב. ולהמשיך את מעגל השקט והשפע שנוצר סביבנו.
אני בהודיה על כל מגע אוהב. על כל רגע של מבט בעיניים. על כל עשיה משותפת. כ מ ה שפע עבר דרכי בשנתיים האלה.. ומרגיש כאילו זה רק חלקיק מזערי ממה שמתחיל מעכשיו והלאה.

אלוהים. תודה. תודה על השבט הזה. תודה על ההתרחבות הבלתי פוסקת שלי ושל אותו שבט. לכל חלקי היקום. ופרקטית – על אנשים מדהימים שאני מחוברת אליהם, מכל רחבי הארץ והעולם.

תודה לחזון שלי שהולך ומתדייק. ותודה על ההגשמה המלאה של כל מה שאי פעם השתוקקתי לו. שהולכת ומתגלמת בחיי. בקצב הטבע.

לא משנה כמה כאב עובר דרכי בין לבין. ולא משנה כמה צר מרגיש המיכל הפנימי שלי לפעמים.
אני יוצרת. ועפה ביחד איתכם.
כמה כוח יש ביחד האינסופי הזה.
וכמה אהבה יש בלראות את האנשים שאני אוהבת גדלים,
מתרחבים ויוצרים לצידי. ומראים עוד ועוד ממי שהם לעולם.

וכמה אושר שאני לא מוותרת על הרצון האמיתי והעמוק שלי.
ליצור באופן טבעי, נינוח וחופשי. והכי חשוב – ב י ח ד.
לא משנה מה המציאות מסביב מראה לי –
אני בשלי. וזה משתלם. מראה לי שאני בדרכי המדויקת.
וגם איפה ואיך לדייק את צעדי.
ותודה שאני לוקחת את הזמן, לעבד את רחשי הלב.
באינטימיות עמוקה ואמיתית עם כל חלקי.
בחיים לא הרגשתי כל כך מדויקת, שלמה עם דרכי.
על אף, למרות ובזכות הכל.

החיים מראים כי טוב. תודה.

תמיד תמיד.. לא משנה מה נראה על פני השטח,
לכו עם האמת הפנימית שלהם.
גם אם היא מטורף בעיניי רבים.
מעיין האהבה אינו טועה. הלב שלכם יודע !

תודה על הזכות לאהוב הרבה יותר, בכל יום שעובר.

מריצוי לשינוי

במשך שנים רבות הייתי מרצה. כל מה ומי שרק היה אפשר. כל מי שפחדתי שלרגע אחד תימנע ממני אהבתו או אהבתה. הייתי מזהה באופן עמוק את הרצון של מי שעומד מולי. והופ.. כבדרך קסם הוא היה הופך להיות ״רצוני״ האישי.

במקום אינטימי ועמוק ביותר, יש בי כמיהה ותשוקה עמוקה להשתוות לבורא. לרצות את רצוני הנשמתי האמיתי, שלרוב רחוק מרצון האגו שלי. רק שלפעמים כאב הפרוד מאותו מרחב אינסופי של אהבה, היה כל כך גדול. שהייתי מעדיפה לוותר על החיבור הישיר שאפשרי עבורי, ולזלוג אנרגטית. להתערבב ולוותר על עוצמתי. הכל.. העיקר לא להרגיש את אותו שער ענק שפתוח עבורי – אלי עצמי.

לפרקים הריצוי הביא אותי למצבי קיצון בלתי אפשריים. של נתינת האנרגיה שלי לאחרים בלי שבכלל ביקשו, עד שכמעט ולא היה לי אוויר. של טיפול רגשי באהובים, למרות שלא אמרו שזקוקים.
של ויתור על צרכים בסיסיים שלי רק כדי לשרת מטרה ״גבוהה ממני״, עד הקרבה עצמית. של הדחקת האנרגיה המינית שלי במרחבים בהם היא הייתה מאתגרת או פוטנציאלית לעורר טריגרים… ועוד ״מטעמים״.

כל אלו יצרו בי דפוסי ניתוק, כאב וזעם עצומים. סגרו את שערי ליבי. כיווצו את היכולת שלי לתת ולקבל. ולאפשר את מעגל השפע הטבעי בחיים שלי.

שנים רבות חקרתי את הנושא, כאבתי ובחרתי בי. שנים של מסעות חיבור לעצמי ולעוצמתי.. לפעמים נדמה שעברתי כברת דרך ועשיתי מהפך בנושא הזה. ולפעמים, כפרדוקס משלים, מרגישה שהדרך הסלולה לפני ארוכה כפי שמעולם לא הייתה.

כעת אני עומדת ומולי שער ענק. שער שאליו אין אפשרות להיכנס לבד. ואין אפשרות לעבור בו מבלי לתת ולקבל. מבלי לחלוק ולהיות חלק. והפחד הקמאי הבסיסי הזה מזדקף ועולה מבפנים – פחד מריצוי. מערבוב יתר. מאובדן הגרעין שכל כך חשוב עבורי.

יודעת שאעשה הכל כדי להישאר איתי. נאמנה לעצמי. ולצד זה.. רוצה ביחד.
במקביל אני זקוקה לכסף. ואותה אהבה שקוראת לי לחזור ליחד, מזמינה אותי גם לחלוק מהשפע שלי. בהקשבה עמוקה.. אבל יותר.

את העסק עזבתי לפני כשנתיים כדי לקיים את עצמי אנרגטית מבפנים. כדי להפסיק לסטות מהדיוק ומהאמת שלי מול לקוחות ומרחבים שאני יוצרת. כדי לזקק את הצורה הנעימה ביותר, שבה אני מביאה לידי ביטוי את ערכי הייחודי.

זה קרה אחרי שהבנתי שאין מקום לטיפת סטיה או התפשרות מבחינתי.
שאין בהכרח צורך שאעסוק בטיפול. שהמהות והנוכחות שלי בשדה האישי שלי, ובחיבור ישיר לתדר שעובר דרכי, זה המון. כך הטרנספורמציה מתקיימת בי ובכל מי שנמצא סביבי באופן טבעי. אפילו בלי שאפצה את פי.

ועכשיו, אחרי שעוד חלק נכבד מהזעם והכאב השתחרר, אני מרגישה ראויה ורצויה לחזור לתת. באמת מכל הלב.
אולי אפילו ליצור מרחבים שלא חשבתי שיווצרו דרכי יותר, כי פחות הלהיבו אותי בשנים האחרונות. ואולי חדשים שעוד לא הכרתי בי.
.
אז על אש קטנה ואוהבת. בידיים של יוצרת, מרפאה, מנהיגה, וזמרת.
ובראש חושב של יזמת. אני מבשלת לאט לאט .. עדיין לבד.
ומזמנת לחיי בקול שותפים מדויקים לדרך. ליצירת מרחבים של אהבה מסוגים שונים. שבהם יש לכולנו מקום להיות. לאהוב ולהתחבר לעוצמתנו האינסופית. שמעיפה אותנו גבוה ליצירה בתדר של הנשמה שלנו. ומאחדת אותה עם יוזמה, תשוקה וחיים בעולם החומר.

בבקשה תהיו איתי. כי אני ממש זקוקה ללבבות פועמים יחד איתי. בלעדיכם אני לא מרגישה שיכולה לעשות מאית ממה שהתכנית הגבוהה מזמינה אותי ללמוד, לבטא וללמד כרגע. כותבת ושולחת באור, דמעות וחסד.
וכך קורה.

גילוי עצמי … בדרך לחופש כלכלי

זכיתי בחיים האלה. הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין. זכיתי לדעת מי אני באמת. להרגיש את זה בעומקי ליבי וגופי. לחוות חיבור ישיר לנשמה שלי. ולדעת לתרגם את השפה הכי יצירתית ואמורפית שלי לקרקע. למעשה אהבה עם החלומות שלי. עם החיים יום יום. עם עסק אינטרנטי מרטיט ומרגש שאני כבר שנתיים עובדת עליו. וסוף סוף רואה מה נוצר שם מאי ידיעה מוחלטת. ואני מרגישה קריאה ברורה להתחיל להעביר הלאה את המתנות האלה שוב.

בשנתיים האלה התרכזתי רק בעצמי. ובעצם ניקיתי את השולחן מכל הפרעה, שמנעה ממני לחיות את החזון הכי מרגש שיכולתי לדמיין במציאות. עכשיו אני רואה שגם בעסק המתהווה.
מה שאיפשר לי, בזמנו, לקחת פסק זמן, זה אמון מאוד מאוד גדול בעצמי ובדרכי.

לא ידעתי לאן אני הולכת כשיצאתי אל המסע הזה. בלי בית קבוע ויציב. בלי רכב. בלי הכנסה שמאפשרת לי לעבור לדירה.
בלי ביטחון או וודאות מה יהיה מחר. או על מה אני בכלל “עובדת”. אבל בבטן הייתה בי הידיעה שאני עושה נכון. היום אני רואה.

המיקוד המרכזי שלי במסע הזה התחיל בליהנות, וליצור לעצמי חיים מלאי השראה. חיים שמונעים מתוך חיבור בין חזון הנשמה שלי. למציאות היום יומית – איפה אני נמצאת ועם מי. איך אני חיה.
ומה אני עושה כדי לאפשר את המימון של המציאות הזאת גם ברמה החומרית.

כשרוח וחומר הם אחד, הגוף רוטט. העונג האנרגטי שחוויתי במסע הזה הוא אינסופי. אושר מעצם היותי. החיבור העוצמתי הזה התאפשר, בעיקר דרך השיטה האנרגטית שנולדה דרכי בשנים אלה.
היא מועברת דרכי באמצעות שירה אקסטטית. מאפשרת לי, ולאנשים שחווים, להתחבר למי שאנחנו באמת, ולבטא את המהות שלנו החוצה בשלמות. רבים שחווים את השירה בלייב, משתפים על תחושת אחדות. אהבה. שייכות ובית.

אחרי תקופה של חיים בתנועה, של חווית יחד, שקט פנימי ושירה.. הבנתי שאין סיכוי שאני חוזרת לחיות חיים “רגילים”. אני מרגישה שחופש בשבילי הוא מאסט. ושאני מחוייבת לזה במאה אחוז. שמאוד מתאים לי להמשיך לנוע, ולטייל בארץ או בעולם כאוות נפשי.
ולהיות אמא נוכחת, מאושרת וזמינה לילדים שאלד בבוא העת.

ראיתי איך הנשמה שלי שיודעת את זה, קראה לי ליצור בשנתיים האלה תכנית ליצירת חופש כלכלי דרך הכנסה פאסיבית. ולנקוט בצעדים פרקטיים כמעט יומיומיים, כדי לאפשר לזה לקרות בבוא העת. הלכתי אל הלא נודע ובטחתי. היום אני רואה איך כל מה שעשיתי בשנים האלה, הכין את הקרקע.

את שלב המימוש בא לי מאוד לעשות ביחד איתכם. תכניות אינטרנטיות מוכנות עדיין אין. מי שמכיר אותי יודע כמה אני אדם יסודי, ועד שלא הפכתי מכל קצוות התבל, את מה שאני מוסרת החוצה, זה לא ייצא. (תיכף…) ובינתיים:

* יש לי תשוקה להתחיל שוב **מפגשים טלפוניים**. נדבר על הנושאים האלה, או על כל דבר אחר שבוער בכם. עם דגש על חיבור לכיף ולהנאה בחיים ובעשיה. וחיבור לעוצמה שלכם, דרך השירה שאני שרה.

* בא לי מאוד **להרצות** על הנושאים הקרובים לליבי. וזה כולל את המסע שעליו שיתפתי פה על קצה הקרחון – של אמון ואמונה בדרך שלנו, ובמי שאנחנו באמת. על חיבור לתשוקה, ועל הכוח שלה לשנות חיים ולהגשים מטרות. ועוד.. ערב מהפנט הכולל שירה אנרגטית – שזה חלק משנה חיים! ואפשרות לחלק יצירתי חוויתי.

מוזמנימות להזמין אותי אליכם ולארגן ערב כזה ביחד.
ולכתוב בפרטי לגבי מפגשים טלפוניים – יש מקום ל5 בשבוע הבא.

הגשמת חלומות

חלקנו לא מעיזים לבקש. לא מעיזים לחלום בגדול. לא מעיזים להתפרע. להשתגע בבקשות שלנו כאילו החיים הם לונה פארק ענק. גן שעשועים אינסופי. כזה שאפשר לבקש ולקבל בו כל דבר. הבעיה, בעיניי, מתחילה כשמביעים בקשה, כוונת לב. ואם היא לא מתגשמת מייד, אז מתייאשים.
אז נכון שאנחנו חיים בעידן אינסטנט, ושהקצב גבוה.. ויחד עם זאת, בהסתכלות על המציאות.. כל דבר שיש בחיי כיום, התחלתי לייצר בכוונות, ובמעשים קטנים ויומיומיים בערך בגיל 22, לפני 13 שנים (!).

והאמת … שזה בכלל לא משנה מה יש לי. מה שמשנה זה מי הפכתי להיות אחרי כל אותן שנים. ואיך אני מרגישה בתוכי.
כשהחיים שלי משקפים אקסטזה קיומית. וגם כששום דבר לא הולך כפי שקיוויתי.
כן, יש ימים שאני מתעוררת בבוקר עם מועקה בלב. השאלה איך אתייחס אליה. והאם אתן לה לנהל אותי ואת חיי או לא.

לי זה ברור ! אני בוחרת בי. באהבה שלי לעצמי.
אז אם כואב לי אני מחבקת ואוהבת. ויחד עם זאת, אני מחוייבת במשך שנים! לאותה דרך. לאותה חקירה ולמידה. לאותה יצירה, שאת חלקה הקטן אתם רואים, ונהנים ממנה בשנים האחרונות. בזמן שרובה נוצר ומתהווה לאורך שנים מאחורי הקלעים.
מכין את הכלים שלי לתת ולקבל הרבה יותר.

אם רק יכולתי לסכם את כמות השעות שהשקעתי בדרך הזאת… בעצים ששתלתי לאורך החיים. בזמן השקיה ידנית. זריעת הזרעים הקטנים. בחירת הדשן המתאים. יצירת מערכת השקיה אוטומטית.
בבחירת הפרחים עם הצבעים המושלמים לגן היפה שלי. בסוג הדשא הרך ביותר……….
סביר להניח שלא הייתי מבינה מתי ישנתי בשנים האלה

יום יום. בוקר בוקר. בקושי. באתגר. בשמחה הכי גדולה. בג’וי ובעונג.
יש לנו תמיד בחירה !
איפה להשקיע את הזמן ואת האנרגיה שלנו. במי ובמה להתמקד.
מה לשים בראש סדר העדיפויות.

לא מעט אני עוצרת לשאול את עצמי :
* איפה הייתי עכשיו אילו נשארו לי יום או יומיים לחיות?
* נניח שאין לי יותר תפקידים. ואני מוכנה בשלמות ובשקט לעזוב את העולם הזה, מה בכל זאת הייתי מתבאסת שלא הספקתי לעשות או לחוות?
* אילו הייתי יכולה לקבל *הכל* מה היה הדבר הראשון, והכי משמעותי שהייתי מבקשת? מעל הכל.

ואחרי שאני מקבלת מתוכי תשובות… אם צריך לשנות או לכוונן את החיים בהתאם, אני עושה את השינויים הנדרשים. יום יום. בוקר בוקר. פעולות קטנות שמגבות את הבקשות האמיתיות שלי.

אני מציעה לכם מכל הלב – קחו את השאלות האלה ועופו איתן. רחוק וגבוה ככל האפשר. האמינו לי… זה משתלם !
כשאנחנו לא עוצרים לשאול.. לפעמים החיים דוחפים אותנו למקומות שאנחנו לא באמת רוצים ללכת אליהם. גם אם נדמה שכן.

“הגשמת חלומות” זה לא משהו שנמצא אי שם רחוק. מתישהו בהמשך הדרך. את החלום האמיתי אנחנו חיים ממש עכשיו.

אז מה יאפשר לחלום שלך להיות כזה, שאתה מתעורר בבוקר ואומר “וואו”. אני נרגש להתעורר ליום הזה! איזה כיף שאני חי!
(יתכן מאוד שתגלה שבסך הכל בא לך לשתות שייק מפנק כל בוקר )

בית ספר לקבלת החלטות

לפני כחודש, אחרי כשנתיים של נוודות, שכרתי בית מהמם (!) שהגיע אלי כמו סיפור מהאגדות. מאוהבת בבית הזה עד הקצה וליטרלי מבוהלת למוות, חתמתי על חוזה.
חתמתי ובאותה נשימה אמרתי ביי ביי ללילות שקטים. וליטרלי לא ישנתי שלושה שבועות (!) יותר משעות ספורות בלילה.

לפעמים מפחיד אותי הקצב המסחרר שבו הדברים קורים. כשהכדור מתגלגל ובקושי נשאר זמן לעצור לרגע ולבדוק : האם המאסטר פיס הפראי שקורה דרכי ושמו “חיים”, באמת נוצר עכשיו לטובתי הגבוהה והנעלה ביותר?
או שהבלבול וחוסר השקט שבי, מייצרים כאוס ודרמה מיותרת?

כשאני אומרת קצב מהיר, אני באמת מתכוונת לזה! לפעמים מחשבה שחולפת לראשונה בראשי ומצמיחה רעיון מלהיב. מביאה לכך שתוך שעה (וזה בלי לומר מילה לאיש) מציעים לי לממש את אותו רעיון משלושה כיוונים שונים. בום. אני נשארת פעורת פה.
קצת מזכיר לי את מה שקרה עם הדירה ההיא.

** בית ספר לקבלת החלטות זה כאן ! **

אין ספק שזה היה אחד המאתגרים שהיו לי. בייחוד כי הרגשתי חסרת אונים מול החלטה גדולה שעשיתי, שבאותו רגע לא הרגשתי מוכנה אליה. עמדתי בהלם, כשברגע אחד התדר הכל כך גבוה שבו הייתי צנח וירד אל מתחת לפני התהום. זה היה רגע לפעול מהר!

** בחרתי אחרת **

פניתי ליקום כולו, לנשמה שלי, לעצמי הגבוה, ואמרתי כך:

” עברתי מסע מדהים בשנתיים האלה. ואני מוכנה להיות מאושרת!
בכל תחום ובכל רמה. בלי פשרות וזיופים. אני פועלת בחיים האלה מאומץ ולא מפחד. אני מוכנה להתמודד עם כל אתגר, בהנחה שהוא תואם את הבחירה הגבוהה של הנשמה שלי באופן מלא.

בכל מקרה אחר, אני דורשת שהבית הזה ילקח ממני בקלות ובלי מאמץ כפי שהגיע. אם נועדתי להיכנס כאן לתהום מיותרת, אני בוחרת לדלג מעליה. כל השיעורים הכואבים שהייתי אמורה לחוות פה, אני מוכנה לסיים עוד לפני שעברתי, בדרך נעימה יותר. יש לנו חודש. קדימה !”

הדבר הבא שעשיתי, זה לבקש עזרה מכמה מלווים אהובים שאני סומכת עליהם מאוד. אחרי שלושה סשנים באותו שבוע פצחתי במסע נחוש. מסע שבו טונות של אנרגיה זכרית עוצמתית הופנתה לשני דברים עיקריים – סילוק כל הפרעה מהדרך שלי – אנרגטית, פיזית ורגשית.
ובמקביל חיבור מחודש לתשוקות החיים המהותיות שלי.

עשיתי בחירות שלא עצרתי להתבוננן בהן מזה שנה וחצי.
והגדרתי מטרות מלהיבות שנותנות לי קרקע ועוגן, כדי לדעת לאן אני הולכת.

זאת הייתה כנראה הצלחה מסחררת, כי יום לפני המעבר, בעל הדירה התפלפ בקטע הזוי למדי, ומיוזמתו ביטל בקלות ובבחירה מלאה את חוזה הדירה. 

אחרי החודש ההזוי והאינטנסיבי הזה נשארתי המומה. מפורקת.
וזקוקה נואשות למרחב ולמנוחה. בליבי ביקשתי בית בצפון לנוח בו ולהתארגן מחדש. לא הספקתי לבקש בקול.. ואחת הנשים המדהימות שזכיתי להכיר בחיי, הזמינה אותי לבית האירוח שלה.
ג’אקוזי, בריכה ונוף כינרת… זה משהו שבהחלט הייתי זקוקה לו. נראה לי שאלוהים קלט כמה קשה עבדתי החודש, ושאני ממש ממש ראויה לפינוק.
(תודה אורית אהובה!)

אין לי מילים לחיים האלה, מלבד זה שעכשיו אני זקוקה למרחב מעורר השראה לכתוב בו ספר בינתיים… המסע ממשיך.

על אם הדרך … סיפורי מסע

לא היה לי מושג למה לצפות. הימים האחרונים בבית שבו גרתי במשך חמש שנים לוו בשקט אמיתי, התרגשות ומעט חששות. רוב הדברים שלא מסרתי או זרקתי מהדירה האהובה שלי בגבעתיים היו כבר במחסן. ואני, עם תיק ארוז היטב. חיוך. לב פועם, וסקרנות אינסופית. בדרך למסע … בלי בית שבו אני גרה. בלי רכב. חייבת לציין שדי מפונקת, ויחד עם זאת, עם תקציב בסיסי מינוס. מתחילה פרק חדש בחיים, שבו יש לי אותי ואת האהבה שבליבי. הרבה יותר מאי פעם.

אפשר היה לחשוב שאהיה מוטרדת. שהמחשבות יטריפו אותי. שאהיה חסרת מנוחה. אחרי הכל, ידעתי איפה אני הולכת להיות ולחיות רק בארבעת הימים הקרובים. במציאות, כל מה שחוויתי זה את אותה ידיעה עמוקה.
שאני זקוקה למשהו שעדיין לא הכרתי. שאין מצב שאני עוברת לגור כרגע בעוד בית. שאין לי עניין לשלם על סאבלטים, כי זה יחייב אותי לעבוד ולהישאר במקום אחד. שני דברים שממש לא רציתי (!).

ושאני עומדת לחקור ולגלות עולם אחר מזה שהכרתי. אושר אחר ממה שהאמנתי שאפשרי לחוות. כזה שאינו תלוי בנסיבות. בכמה כסף יש לי. או בהאם כל הדברים שלי, מסודרים בארון מפואר בחדר השינה שלי או לא.

מיום ליום נפתח בפניי עולם של חיי קהילה. של יחד. של שירה ואוכל אנרגטי. חוויות חדשות ומרגשות. של נוכחות בטבע. נסיעות ספונטאניות מופלאות. של מפגש יומיומי עם עצמי. עם כל מה שקשה לי וכואב לי. עד כדי כך, שלבד אני יכולה להסתיר, אבל ביחד ממש לא.
עולם של קרבה לאנשים שאיתם אני יכולה לעבד את החוויות שחווה. מה שפעם, כשגרתי לבד בעיר, היה לי הרבה פחות אם בכלל.
עולם של להתעורר בבוקר ולהרגיש עונג ואושר אינסופי. רק מעצם היותי.

בו זמנית, הבהבו אי שם מרחוק, זכרונות מהעולם שממנו עייפתי – חיי בדידות בעיר סואנת, רווית בנינים אפורים מתקלפים. מרדף אחרי מטרות. נסיונות להגשים דברים כדי לסמן וי. תדר שתמיד ממהר.. רק אלוהים יודע לאן. ותחושה שהערך העצמי שלי תלוי על הישגים. על כמה “הצלחתי” או נתתי. ושמשהו עמוק ומהותי תמיד חסר.

קשה להאמין שמאז אותו יום, שבו עמדתי בדירה הריקה בעיר, עברו כמעט שנתיים. מאז ועד עצם היום הזה, לא הוצאתי שקל על מגורים בבית. עדיין בתנועה, ויחד עם זאת, הכל מרגיש שונה. אני שונה. וקול עמוק בתוכי לוחש עכשיו, שאלה החודשיים האחרונים במסע הזה. זמן להתארגן אחרת. האדמה קוראת לי. ופתאום ארון מסודר בחדר השינה ומרחב משלי, מרגישים כמו פינוק עילאי.

היום אני יודעת, שפינוק אמיתי לא חייב להתקיים בתנאי פאר. אי שם בתחילת המסע, חייתי חודש שלם בזולה הכי מפנקת שאפשר לדמיין, ביער פראי על גדות נהר הירדן. ישנתי באוהל והרגשתי עשירה.
היום אני כותבת מהבית הכי מפנק שאליו יצא לי להיות מוזמנת במסע.
לתחושתי לא במקרה, דקות נסיעה ספורות מהזולה שבה הכל התחיל.
יושבת מול נוף אינסופי פתוח לכינרת. מוקפת בהנאות מלכות בדמות ג’אקוזי, בריכה מחוממת, ותדר של שפע מיוחד פועם מכל עבר.

ועמוק בתוכי יודעת, שזה הזמן להשתמש בכל מה שעברתי במסע הזה. לתקשר החוצה את השפע שאספתי בדרך. את השפע שנגלה אלי בתוכי. את השפע שאני.
ולהפוך אותו לערוץ שמזרים לי, לאהובים שסביבי, ולעולם כולו – כסף, שפע ואפשרות לחוות את העולם הזה, ולחיות בדרך אחרת.

חלומות נועדו כדי להתענג עליהם. להאמין שאנחנו באמת ראויים. ולהגשים אותם בלי פשרה. להגיד “כן!” עוצמתי, חד משמעי,
וחסר תנאים לבקשת הלב.

אחד הדברים הברורים לי … זה שמקור האושר והשפע האמיתי עבורי, זה להגשים אותם ביחד. אני מזמינה מהיקום כולו, לחוות בתוכי את התחושה שאני ראויה, וליצור את החלום המופלא הזה ביד. עבורי ועבור כולנו.