תגית: חגיגת חושים

זה הסרטון אולי הכי חשוף, אמיתי ועוצמתי שלי. פעם ראשונה שאני בוכה לעיניי המצלמה. הוא צולם לפני פסח, כשהרגשתי שעומד לקרות שינוי מהותי. ושכל מה שדחה אותי עד עצם אותו רגע. כל מה שברחתי ממנו בתוכי ומחוצה לי, עומד להיחשף. אני חולקת בו את המסע שבו חייתי שנתיים בלי בית פיזי שלי. על הביטחון הטוטאלי, האמון והבית שמצאתי בתוכי.

על היצירה שחייתי בדרכים, שכללה הרבה עוצמה ותשוקה שנחשפה. ובו זמנית, אמירה עוצמתית שהסתתרה מאחורי שעות של צילומי וידאו, שאת חלקם בכוונתי לחשוף בקרוב.
אני מודה שקשה לי לשתף אותו. קצת כמו להתפשט מול העולם. אבל הגיע הזמן, שהאור הזה יהפוך להשראה – ליצירה. לביטוי חופשי. לעונג ולחגיגה אנרגטית בתוך החיים לכולנו

ככה נראיתי לפני כשנתיים כשעזבתי את מרכז הארץ ועברתי לקהילה אנושית שאני כל כך אוהבת. אותה אחת שגם כל כך משמחת וגם כל כך מאתגרת אותי, לטוב ולפחות טוב.
לאחרונה מאתגרת ממש ! אני מוצאת את עצמי פוגשת את כלא הזהב שאני נמצאת בו כבר כמה שנים. מצד אחד קהילה כל כך מחבקת ועוטפת, עם כל כך הרבה שקט ושפע. מצד שני, כל כך הרבה חשיכה מודחקת שמונעת מאנשים לצאת החוצה בעוצמה.
להיות אינדיבידואלים. להסכים לפרוץ מוסכמות. להשמיע קול חזק וייחודי.
להראות כוח גדול. להסכים להתבלט. להיות שונים.
* ויחד עם זאת * להרגיש חלק. שיש מקום ל כ ו ל ם בתוך מערבולת האהבה הזאת.

וזה מפגיש אותי עם צל ענק שהיה מודחק עד כה בחיי.
בכל פעם שהסכמתי לבקש עזרה. להיתמך ולהיות חלק מקבוצה או משפחה או מרחב משותף, הייתי מבטלת את כוחותיי.
סוגרת את ליבי באיזשהו שלב. כי הרגשתי שכדי לבקש עזרה, אני צריכה להיות חלק מאותה קבוצה. להיות קרובה. וזה.. מפחיד אותי.
כי שם ממש בדיוק נפגעתי בילדותי. ובעשרות גלגולים לפחות.
ושם ממש למדתי להתאים את עצמי לקולקטיב. וככה להישאר מוגנת.

רמת המעורבות הקהילתית שלי הייתה ועדיין מאוד רחבה. הבנתי שעצם העובדה שאני עדיין בלי בית משלי, זו הבקשה שלי להכיר את המקומות האלה שבי, עד שאלמד.. סוג של למידת קצה, שמשחררת אותי להיות גם וגם. גם שייכת לעצמי וגם מרגישה חלק. גם מסכימה לבקש להיעזר ולהצטרך וגם להיות נאמנה לעוצמתי. סומכת על ליבי ועל גבולותיי… וגם רכה ואוהבת. בינתיים גם הגבולות שפעם סמכתי עליהם מאוד, פתאום הרגישו לי כמו גדרות ומגננות. אז מוססתי אותם. מה שגרם לי להתערבב עוד יותר. ולהתחיל לבנות יציבות פנימית אמיצה ואמיתית מאפס.

בערך פעם ביום עוברות בי מחשבות על לטוס לחו”ל, ולמוסס את כל הקיים בתוכי השייך לקבוצת התודעה שבה אני נמצאת. להפעיל את העסק שאני בונה, באופן אינטרנטי. לחתוך כבלים ולהתחיל ה כ ל מאפס.

ואז מזהה את הפרוד שקיים בתוכי. ששייך בחלקו לכאבי בדידותי. ובחלקו לתהליך הקהילתי המתקיים בסביבתי. ומבינה שזה זמן לנוע מבפנים ולהיות בשקט. לא לזוז. לא לבחור לברוח. ל ה י ש א ר נוכחת.

אני לא יודעת אם יש לי באמת מה *לתת* פה לקהילה, כשאני במקביל גם יכולה להרגיש שאני עפה על ראויות ושמחה וחגיגה, כמו שהייתה בי כשרק הגעתי..

חוץ מדבר אחד וודאי – להוביל את עצמי מעבר לפרוד האשלייתי הזה,
בין יצירת כסף, שפע וביטחון כלכלי, לתודעה של כיף שמחה ושקט אמיתי.
שקט מבחינתי זו הרמוניה פנימית שיכולה להתקיים על רמקול במסיבת טראנס, או על שפת הנחל בטבע. זוהי אחדות טנטרית בין הנקבי לזכרי.
מעשה אהבה עם החיים. זוהי אקסטזה. חיבור לתשוקה אלוהית-נשמתית.

ברור לי גם שהאתגר שביקשתי לחוות ולחגוג אותו, זה להעביר את השפע העסקי והתודעתי שלי, בראש ובראשונה, בלי מילים (כי לעיתים מילים מייצרות פרוד ועומס, ורק מונעות מהמהות הזאת להתממש).וואחד אתגר!

אז מבחינתי אני עושה את הדרך.. והולכת אותה מבפנים.
יחד עם זאת, לאחרונה מתגעגעת לרצון ולתשוקה שלי לתת ולהעביר גם ידע ותוכן. כולי תקווה שבקרוב אקבל אור ירוק מהאהבה האקסטטית שבתוכי, להעביר ולו חלקיק מהשפע שמרגיש לי כבר מוכן, בשל, מט לנפול מהעץ, דרך הרצאות חוויתיות וסרטונים מצולמים. הלוואי.
בינתיים לומדת לנשום אל האחדות, הפרוד, ואל כל החלקים.
ומפנה מקום למה שמבקש ליצור חלל גדול יותר בתוכי,
לכל העונג הזה שמגיע.

חג עצמאות שמח אהובים 
מי ייתן ונהיה חופשיים יצירתיים ומאוהבים בחיים בכל הרבדים

“אני אוהב אותך” הוא אמר לה. “חשוב לי שתרגישי בטוחה ומוגנת. מה זה משנה אם נעשה את זה עכשיו, או נחכה עוד קצת. הכי חשוב לי שתרגישי מאושרת”. היא מקשיבה כלא מאמינה לגבר השמח, הנוכח, הבטוח והעוצמתי שמביט בה בעיניים מסורות. ומתחילה לדמוע. “אתה רציני…? אבל מה יהיה? חיכינו כל כך הרבה זמן. ואני יודעת שאתה כבר מת לעוף על עצמך! ואני רק מעכבת אותך כל הזמן”.

“תסתכלי לי בעיניים. את הכי חשובה לי בעולם. כלום לא משנה. אני כאן איתך. כמה זמן שתצטרכי”. כאן היא כבר בוכה את נשמתה. כלא מאמינה שזה מה שהיא שומעת אחרי שנה שלמה שהיא רק ביקשה עוד זמן ומנוחה.

“אז אתה לא חושב שאני תלותית. דחויה. ולא אהובה…?” היא שואלת בחצי ספק חצי באנחת רווחה. “את המראה הכי תומכת שיכולתי לבקש עבורי. תודה על שאת מלמדת אותי להיות נוכח וסבלני”.
“אני מפחדת לבקש כל כך הרבה. לא מאמינה שבאמת תישאר איתי. רגילה שאתה תמיד עוזב”

“את עדיין לא קולטת, הא? עברנו ביחד כל כך הרבה. תראי אותי. אני כאן איתך. לצידך כבר זמן מה.. ואני לא הולך לשום מקום. כלום לא ישנה את זה. לא משנה מה יקרה. לא משנה מה תעשי”

והיא שכל כך כועסת על כל הרגעים שהוא לא היה… על שנים ארוכות של ציפיה ונתינה במקום הרפיה וקבלה. של היעדרות ותחושה של ריחוק.
של בדידות ותחושה שלא משנה מה היא לבד בעולם. לבד בחיים. לבד ביצירה.

פתאום מרגישה שיכולה באמת להרפות ולנוח.
באמת להרגיש אהובה.
באמת להיות מה שהיא. להקשיב לרצונה.
ולשחרר כאב של שנים בתוך תחושה ביטחון עוטפת ועמוקה.
אף אחד לא רודף אחריה כבר. אף אחד לא מאיים על קיומה.
היא לא צריכה להוכיח שום דבר.
והוא… הוא זוכה להיות האחד שבו היא תמיד חשקה.
ולקבל את אהבתה ברגעי עוצמתו וחולשתו כגבר.

** זוהי יקיריי, שיחה שהתקיימה לפני מספר ימים, בין הגבר לאישה הפנימיים שבתוכי **

ככה נשמעת אהבה. ככה נשמע שקט אמיתי.
ככה נשמע (חלקיק מ) הרמוניה זוגית.

ואיזה כיף זה לשחרר את התלות או הציפיה שזה יגיע מאיפשהו בחוץ.
ואיזה כיף ליצור עסק בתדר הנשמה. בתדר של אחדות עמוקה.
ולא להתעסק בתוצאה, אלא בהרפיה ובתשוקה שנפתחת בדרך.

גם אם יש בתוכה רגעי שבירה וכאב.
האמון שם הוא כל כך טוטאלי. שאין בכלל מקום לשום דבר שלא נובע מתוך מרחב האחדות בין רצון הנשמה לביטוי ביצירה באדמה.

לחיי עולם שנבנה ככה.. מתוך ריפוי ואיחוד עמוק בין הזכרי לנקבי.
בין הגבר לאישה הפנימיים. באינטימיות עמוקה.

אני עושה את השיחות האלה, ומוסיפה אליהן גם את הילד והילדה הפנימית, כבר שנים. וככל שמרפה אל תוך הכאב והאהבה שביניהם,
קורים ניסים.

מאחלת לכם לקחת את הזמן, גם ביום יום הכי עמוס ומשוגע,
ולהכיר את החלקים האלה בתוככם. ריפוי עמוק וקפיצות קוואנטיות בחיים מובטחים.

#ריפוי_לחרדת_הנטישה_קורה_בפנים
#בסוף_הם_יעשו_אהבה_על_הבמה

פותחת את המקרר מוציאה גלידה. קולטת שאין התלהבות כמו בדרך ככל… (מתכוונת לאכול אותה בכל זאת). עוצרת רגע. “תגידי, בכנות, איזה חלק בך רוצה לאכול את הגלידה הזאת?” תשובה מהראש: “החלק הילדי, הפרוע, הזורם” (לא משוכנעת). “תגיד גוף, מה אתה *באמת* רוצה לאכול עכשיו?” פותחת את המקרר, מחזירה את הגלידה. מוציאה פירות כתומים. מתמלאת שמחה! 

ככה תמיד.. אני אוכלת מה שבא לי. כל מה ש*באמת* בא לי. ולא רק כי זה משהו מגניב. אז אין דיאטות בחיי ומעולם לא היו. ואם בתקופה מסויימת אכלתי בלי הקשבה ועליתי קצת במשקל, ברור לי שיש איזה רגש שתקוע לי בבטן שאוכל בלי לשים לב. איך שהוא מתפרק, הולך איתו גם השומן העודף.

פעם היה לי עוד חשק להיכנס לג’ינס של גיל 25. וואו כמה שהייתי רזה.
בשנים האחרונות.. כל כך אוהבת את הבטן והקימורים החדשים. חוגגת כל תוספת של שפע לחיים שלי. ומתענגת על הנשיות במיטבה.
לכל גיל וצורה יש מתנות ייחודיות לחלוטין.

באותה מידה, אגב, אני מקשיבה לרצון האמיתי שלי בכל נושא ותחום בחיים.
הקשבה כנה, מדייקת, עמוקה. כזו שבתוכה, לרוב, הדברים הם לא כמו שהם נראים ונשמעים על פני השטח.

ואז גם כשיש רצון נגדי לכמה חלקים בפנים, אני מקשיבה ונותנת לכולם מקום. בסופו של דבר, כל החלקים מתאחדים. מתאהבים. מתחברים.
ונהיה שלום פנימי בבית האוהב.

שבוע נפלא אהובימות

חופש יכול להיות זמני. חירות היא אמיתית. מבחינתי חירות היא להיות קשובה לרצון האמיתי שלי. גם אם לוקח לי שנים להגיע לליבה שבי. וללכת איתו ואיתי עד הסוף. כי כשאני קשובה אלי באותה צורה, אני קשובה לכל היקום כולו. לבריאה כולה. מרפאה בעצם היותי. מורת דרך רוחנית בעצם הליכתי בשביל לקטוף פרחים. יוצרת עולם חדש מעצם נשימתי הפשוטה.
אין לאן להגיע. ואין מה להשיג.

גם כשנדמה ששום דבר לא עובד כפי שחשבתי.. חירות מבחינתי היא להיות קשובה לכאוס המתחולל בתוכי וסביבי. ולשים לב שהכל הוא בעצם הרמוניה אמיתית. שאין דבר, ולו קטן, שזז מהתכנית האלוהית.

ומכאן להסכים לפקוח את העיניים ולראות, איך כל פרט הכי קטן,
מופלא ומשמח. או כואב ומבאס, משרת את מטרת חיי הגבוהה.
מאפשר לי ליצור זהב מכל לב כואב או בנין הרוס בתוכי וסביבי.
ולראות איך הכניעה מייצרת נהרות של שקט ושפע בעולמי.

זה לדעת לוותר על חתיכה של חופש רגעי, למען חירות נצחית, שבתוכה יש גם אור וגם חשיכה. גם עונג וגם כאב.
זה לדעת להתמסר … כי בא לי באמת. לא כי אני עושה טובה. ולא כדי להגיע לאנשהו.. לנצח הזה שקורה בתוכי.
הנצח הזה שהוא אני.

חג שמח אהובים.
שיחבר את כולנו לאהבה עמוקה,
גם אם קשה לנו עם מה שקורה. וגם אם אנחנו חוגגים.
המציאות היא עונג. המציאות היא אהבה.
אם אנחנו רק מוכנים להרפות אל תוכה.
וליהנות ממה שיש כמו שזה. ויחד עם זאת, להתחבר אל העוצמה הכי טבעית שלנו, ולהדהד איתה ואותה החוצה.
בלי להסתתר ובלי להתבייש.

החירות האמיתית היא מי שאנחנו באמת.
לא הסיפורים המפחידים או הכואבים שהראש שלנו מספר.
מאחלת לכולנו לחוש ולהרגיש את מהותנו עמוק בפנים.
ולדעת אותה, הרבה מעבר למילים.