איבדתי כל משמעות. זה היה לפני כארבע שנים, כשהקליניקה שלי הייתה מלאה עד אפס מקום. בדיוק סיימתי להנחות סדנה תהליכית מדהימה, וכל מי שיצאה ממנה הייתה ב״וואו״. אבל אני.. הייתי עצובה. עצובה ומפוחדת. הבנתי שהצעד הבא זה ״לעלות על במה״. וכבר ראיתי את החזון והאירוע שהתהווה. אבל אי שם, לפני המון שנים, פגעו לי בגבול האישי. והלב והגוף שלי לא רצה.
הרגשתי חרדה. ידעתי שאם אני עושה עכשיו קפיצת גדילה, זו לא ״באמת מי שאני״ שאעמוד ואדבר וארקוד שם על הבמה. אלא חלקים מהדימוי העצמי הגבוה והנמוך שלי. הצורך שלי בתשומת לב והערכה. האגו הפצוע והכבוד העצמי שלי. וכן, גם המון נתינה.
עמוק בתוכי האהבה שבי ידעה, שהאישה-ילדה הזאת, לא בשלה להביא את עוצמתה האמיתית אל הבמה. לא באותה תקופה. מאותו רגע יצאתי למסע.
עד היום … הדבר שמפחיד אותי יותר מכל, זה לעמוד מולכם…: חשופה. פתוחה. פגיעה. במלוא העוצמה. לא מאחורי ״מסך הגנה״ כמו שלפעמים אני מרגישה. בייחוד כשנכנסת לתדר של ״מנחה״ או ״מורה״.
וואו כמה שהנעליים האלה לוחצות לי. לא משנה באיזו מידה. וזה בלי כל קשר לעובדה, שאני גאונה ומבריקה במה שאני עושה.
בימים מסויימים, ואפילו תקופות חיים ארוכות, בא לי להיות פשוט אישה. בלי אף נושא מיוחד לשיחה או אחריות כלפי קהילה.
אני רוצה לתת… באמת מכל הלב. אבל לא ״כלים״ או אינפורמציה ריקה.
הבית של הנשמה שלי.. זו אהבה. זה ל ה י ו ת העונג שאני על הבמה.
זו אותה תשוקה בלתי מתפשרת. תדר כל כך גבוה .. שבחוויה שלי האנושות כולה כל כך צריכה. זו חוויה טהורה.
והיא לא סופגת טוב הרבה מילים. אין לה הדהוד עם רעיונות או תפיסות תודעה.
היא כל כך פראית וטהורה.
שאם רק ממלאים ביותר מדי מילים,
העונג שלה נכבה.
הלוואי והייתה לי תשובה. איזה פתרון קסם או בחירה ברורה. איך להמשיך מכאן הלאה. מהו הדבר שהחיבור בינו, ביני לביניכם ייצור ״כן״ גדול לכולנו.
אז רק נושמת ללב. ממתינה. יוצרת בתוכי את אותה יצירה. ומצפה לרגע שהיא תהיה מוכנה לפגוש את העולם.
ולהזמין אתכם לפגוש אותי ואותה.
אם רק הייתם מבקשים ממני .. אומרים לי בקול .. את מה שהלב שלכם (ושלי) מבקש. במפגש בינינו ובכלל… אולי הייתי שומעת את הבחירה האמיתית הקיימת בתוכי קצת יותר טוב.
בינתיים, נמשיך להיפגש כאן על קירות העולם הוירטואלי.
בתקווה שבקרוב נצא מהקופסה הזאת,
והקסם יראה את אורו במלוא העוצמה.
