תגית: דחף יצירתי

ככה נראיתי לפני כשנתיים כשעזבתי את מרכז הארץ ועברתי לקהילה אנושית שאני כל כך אוהבת. אותה אחת שגם כל כך משמחת וגם כל כך מאתגרת אותי, לטוב ולפחות טוב.
לאחרונה מאתגרת ממש ! אני מוצאת את עצמי פוגשת את כלא הזהב שאני נמצאת בו כבר כמה שנים. מצד אחד קהילה כל כך מחבקת ועוטפת, עם כל כך הרבה שקט ושפע. מצד שני, כל כך הרבה חשיכה מודחקת שמונעת מאנשים לצאת החוצה בעוצמה.
להיות אינדיבידואלים. להסכים לפרוץ מוסכמות. להשמיע קול חזק וייחודי.
להראות כוח גדול. להסכים להתבלט. להיות שונים.
* ויחד עם זאת * להרגיש חלק. שיש מקום ל כ ו ל ם בתוך מערבולת האהבה הזאת.

וזה מפגיש אותי עם צל ענק שהיה מודחק עד כה בחיי.
בכל פעם שהסכמתי לבקש עזרה. להיתמך ולהיות חלק מקבוצה או משפחה או מרחב משותף, הייתי מבטלת את כוחותיי.
סוגרת את ליבי באיזשהו שלב. כי הרגשתי שכדי לבקש עזרה, אני צריכה להיות חלק מאותה קבוצה. להיות קרובה. וזה.. מפחיד אותי.
כי שם ממש בדיוק נפגעתי בילדותי. ובעשרות גלגולים לפחות.
ושם ממש למדתי להתאים את עצמי לקולקטיב. וככה להישאר מוגנת.

רמת המעורבות הקהילתית שלי הייתה ועדיין מאוד רחבה. הבנתי שעצם העובדה שאני עדיין בלי בית משלי, זו הבקשה שלי להכיר את המקומות האלה שבי, עד שאלמד.. סוג של למידת קצה, שמשחררת אותי להיות גם וגם. גם שייכת לעצמי וגם מרגישה חלק. גם מסכימה לבקש להיעזר ולהצטרך וגם להיות נאמנה לעוצמתי. סומכת על ליבי ועל גבולותיי… וגם רכה ואוהבת. בינתיים גם הגבולות שפעם סמכתי עליהם מאוד, פתאום הרגישו לי כמו גדרות ומגננות. אז מוססתי אותם. מה שגרם לי להתערבב עוד יותר. ולהתחיל לבנות יציבות פנימית אמיצה ואמיתית מאפס.

בערך פעם ביום עוברות בי מחשבות על לטוס לחו”ל, ולמוסס את כל הקיים בתוכי השייך לקבוצת התודעה שבה אני נמצאת. להפעיל את העסק שאני בונה, באופן אינטרנטי. לחתוך כבלים ולהתחיל ה כ ל מאפס.

ואז מזהה את הפרוד שקיים בתוכי. ששייך בחלקו לכאבי בדידותי. ובחלקו לתהליך הקהילתי המתקיים בסביבתי. ומבינה שזה זמן לנוע מבפנים ולהיות בשקט. לא לזוז. לא לבחור לברוח. ל ה י ש א ר נוכחת.

אני לא יודעת אם יש לי באמת מה *לתת* פה לקהילה, כשאני במקביל גם יכולה להרגיש שאני עפה על ראויות ושמחה וחגיגה, כמו שהייתה בי כשרק הגעתי..

חוץ מדבר אחד וודאי – להוביל את עצמי מעבר לפרוד האשלייתי הזה,
בין יצירת כסף, שפע וביטחון כלכלי, לתודעה של כיף שמחה ושקט אמיתי.
שקט מבחינתי זו הרמוניה פנימית שיכולה להתקיים על רמקול במסיבת טראנס, או על שפת הנחל בטבע. זוהי אחדות טנטרית בין הנקבי לזכרי.
מעשה אהבה עם החיים. זוהי אקסטזה. חיבור לתשוקה אלוהית-נשמתית.

ברור לי גם שהאתגר שביקשתי לחוות ולחגוג אותו, זה להעביר את השפע העסקי והתודעתי שלי, בראש ובראשונה, בלי מילים (כי לעיתים מילים מייצרות פרוד ועומס, ורק מונעות מהמהות הזאת להתממש).וואחד אתגר!

אז מבחינתי אני עושה את הדרך.. והולכת אותה מבפנים.
יחד עם זאת, לאחרונה מתגעגעת לרצון ולתשוקה שלי לתת ולהעביר גם ידע ותוכן. כולי תקווה שבקרוב אקבל אור ירוק מהאהבה האקסטטית שבתוכי, להעביר ולו חלקיק מהשפע שמרגיש לי כבר מוכן, בשל, מט לנפול מהעץ, דרך הרצאות חוויתיות וסרטונים מצולמים. הלוואי.
בינתיים לומדת לנשום אל האחדות, הפרוד, ואל כל החלקים.
ומפנה מקום למה שמבקש ליצור חלל גדול יותר בתוכי,
לכל העונג הזה שמגיע.

חג עצמאות שמח אהובים 
מי ייתן ונהיה חופשיים יצירתיים ומאוהבים בחיים בכל הרבדים

איזה כיף ואושר גדול לחיות את החיים האלה ביחד כזה עוטף ומחבק.
החודש האחרון היה פשוט התעלות לכל מה שהכרתי בחיים.
וזה כי אני מסכימה יותר ויותר לתת ולקבל. לא מוותרת לאף חלקיק של חומה ששמתי ביני לבין האהבה. מוכנה להיכנס לכל כאב. לכל פחד. לכל פתח צר בנפש. ולהרחיב. ולהמשיך את מעגל השקט והשפע שנוצר סביבנו.
אני בהודיה על כל מגע אוהב. על כל רגע של מבט בעיניים. על כל עשיה משותפת. כ מ ה שפע עבר דרכי בשנתיים האלה.. ומרגיש כאילו זה רק חלקיק מזערי ממה שמתחיל מעכשיו והלאה.

אלוהים. תודה. תודה על השבט הזה. תודה על ההתרחבות הבלתי פוסקת שלי ושל אותו שבט. לכל חלקי היקום. ופרקטית – על אנשים מדהימים שאני מחוברת אליהם, מכל רחבי הארץ והעולם.

תודה לחזון שלי שהולך ומתדייק. ותודה על ההגשמה המלאה של כל מה שאי פעם השתוקקתי לו. שהולכת ומתגלמת בחיי. בקצב הטבע.

לא משנה כמה כאב עובר דרכי בין לבין. ולא משנה כמה צר מרגיש המיכל הפנימי שלי לפעמים.
אני יוצרת. ועפה ביחד איתכם.
כמה כוח יש ביחד האינסופי הזה.
וכמה אהבה יש בלראות את האנשים שאני אוהבת גדלים,
מתרחבים ויוצרים לצידי. ומראים עוד ועוד ממי שהם לעולם.

וכמה אושר שאני לא מוותרת על הרצון האמיתי והעמוק שלי.
ליצור באופן טבעי, נינוח וחופשי. והכי חשוב – ב י ח ד.
לא משנה מה המציאות מסביב מראה לי –
אני בשלי. וזה משתלם. מראה לי שאני בדרכי המדויקת.
וגם איפה ואיך לדייק את צעדי.
ותודה שאני לוקחת את הזמן, לעבד את רחשי הלב.
באינטימיות עמוקה ואמיתית עם כל חלקי.
בחיים לא הרגשתי כל כך מדויקת, שלמה עם דרכי.
על אף, למרות ובזכות הכל.

החיים מראים כי טוב. תודה.

תמיד תמיד.. לא משנה מה נראה על פני השטח,
לכו עם האמת הפנימית שלהם.
גם אם היא מטורף בעיניי רבים.
מעיין האהבה אינו טועה. הלב שלכם יודע !

תודה על הזכות לאהוב הרבה יותר, בכל יום שעובר.

זכיתי בחיים האלה. הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין. זכיתי לדעת מי אני באמת. להרגיש את זה בעומקי ליבי וגופי. לחוות חיבור ישיר לנשמה שלי. ולדעת לתרגם את השפה הכי יצירתית ואמורפית שלי לקרקע. למעשה אהבה עם החלומות שלי. עם החיים יום יום. עם עסק אינטרנטי מרטיט ומרגש שאני כבר שנתיים עובדת עליו. וסוף סוף רואה מה נוצר שם מאי ידיעה מוחלטת. ואני מרגישה קריאה ברורה להתחיל להעביר הלאה את המתנות האלה שוב.

בשנתיים האלה התרכזתי רק בעצמי. ובעצם ניקיתי את השולחן מכל הפרעה, שמנעה ממני לחיות את החזון הכי מרגש שיכולתי לדמיין במציאות. עכשיו אני רואה שגם בעסק המתהווה.
מה שאיפשר לי, בזמנו, לקחת פסק זמן, זה אמון מאוד מאוד גדול בעצמי ובדרכי.

לא ידעתי לאן אני הולכת כשיצאתי אל המסע הזה. בלי בית קבוע ויציב. בלי רכב. בלי הכנסה שמאפשרת לי לעבור לדירה.
בלי ביטחון או וודאות מה יהיה מחר. או על מה אני בכלל “עובדת”. אבל בבטן הייתה בי הידיעה שאני עושה נכון. היום אני רואה.

המיקוד המרכזי שלי במסע הזה התחיל בליהנות, וליצור לעצמי חיים מלאי השראה. חיים שמונעים מתוך חיבור בין חזון הנשמה שלי. למציאות היום יומית – איפה אני נמצאת ועם מי. איך אני חיה.
ומה אני עושה כדי לאפשר את המימון של המציאות הזאת גם ברמה החומרית.

לא היה לי מושג למה לצפות. הימים האחרונים בבית שבו גרתי במשך חמש שנים לוו בשקט אמיתי, התרגשות ומעט חששות. רוב הדברים שלא מסרתי או זרקתי מהדירה האהובה שלי בגבעתיים היו כבר במחסן. ואני, עם תיק ארוז היטב. חיוך. לב פועם, וסקרנות אינסופית. בדרך למסע … בלי בית שבו אני גרה. בלי רכב. חייבת לציין שדי מפונקת, ויחד עם זאת, עם תקציב בסיסי מינוס. מתחילה פרק חדש בחיים, שבו יש לי אותי ואת האהבה שבליבי. הרבה יותר מאי פעם.

אפשר היה לחשוב שאהיה מוטרדת. שהמחשבות יטריפו אותי. שאהיה חסרת מנוחה. אחרי הכל, ידעתי איפה אני הולכת להיות ולחיות רק בארבעת הימים הקרובים. במציאות, כל מה שחוויתי זה את אותה ידיעה עמוקה.
שאני זקוקה למשהו שעדיין לא הכרתי. שאין מצב שאני עוברת לגור כרגע בעוד בית. שאין לי עניין לשלם על סאבלטים, כי זה יחייב אותי לעבוד ולהישאר במקום אחד. שני דברים שממש לא רציתי (!).

ושאני עומדת לחקור ולגלות עולם אחר מזה שהכרתי. אושר אחר ממה שהאמנתי שאפשרי לחוות. כזה שאינו תלוי בנסיבות. בכמה כסף יש לי. או בהאם כל הדברים שלי, מסודרים בארון מפואר בחדר השינה שלי או לא.

מיום ליום נפתח בפניי עולם של חיי קהילה. של יחד. של שירה ואוכל אנרגטי. חוויות חדשות ומרגשות. של נוכחות בטבע. נסיעות ספונטאניות מופלאות. של מפגש יומיומי עם עצמי. עם כל מה שקשה לי וכואב לי. עד כדי כך, שלבד אני יכולה להסתיר, אבל ביחד ממש לא.
עולם של קרבה לאנשים שאיתם אני יכולה לעבד את החוויות שחווה. מה שפעם, כשגרתי לבד בעיר, היה לי הרבה פחות אם בכלל.
עולם של להתעורר בבוקר ולהרגיש עונג ואושר אינסופי. רק מעצם היותי.

בו זמנית, הבהבו אי שם מרחוק, זכרונות מהעולם שממנו עייפתי – חיי בדידות בעיר סואנת, רווית בנינים אפורים מתקלפים. מרדף אחרי מטרות. נסיונות להגשים דברים כדי לסמן וי. תדר שתמיד ממהר.. רק אלוהים יודע לאן. ותחושה שהערך העצמי שלי תלוי על הישגים. על כמה “הצלחתי” או נתתי. ושמשהו עמוק ומהותי תמיד חסר.

קשה להאמין שמאז אותו יום, שבו עמדתי בדירה הריקה בעיר, עברו כמעט שנתיים. מאז ועד עצם היום הזה, לא הוצאתי שקל על מגורים בבית. עדיין בתנועה, ויחד עם זאת, הכל מרגיש שונה. אני שונה. וקול עמוק בתוכי לוחש עכשיו, שאלה החודשיים האחרונים במסע הזה. זמן להתארגן אחרת. האדמה קוראת לי. ופתאום ארון מסודר בחדר השינה ומרחב משלי, מרגישים כמו פינוק עילאי.

היום אני יודעת, שפינוק אמיתי לא חייב להתקיים בתנאי פאר. אי שם בתחילת המסע, חייתי חודש שלם בזולה הכי מפנקת שאפשר לדמיין, ביער פראי על גדות נהר הירדן. ישנתי באוהל והרגשתי עשירה.
היום אני כותבת מהבית הכי מפנק שאליו יצא לי להיות מוזמנת במסע.
לתחושתי לא במקרה, דקות נסיעה ספורות מהזולה שבה הכל התחיל.
יושבת מול נוף אינסופי פתוח לכינרת. מוקפת בהנאות מלכות בדמות ג’אקוזי, בריכה מחוממת, ותדר של שפע מיוחד פועם מכל עבר.

ועמוק בתוכי יודעת, שזה הזמן להשתמש בכל מה שעברתי במסע הזה. לתקשר החוצה את השפע שאספתי בדרך. את השפע שנגלה אלי בתוכי. את השפע שאני.
ולהפוך אותו לערוץ שמזרים לי, לאהובים שסביבי, ולעולם כולו – כסף, שפע ואפשרות לחוות את העולם הזה, ולחיות בדרך אחרת.

חלומות נועדו כדי להתענג עליהם. להאמין שאנחנו באמת ראויים. ולהגשים אותם בלי פשרה. להגיד “כן!” עוצמתי, חד משמעי,
וחסר תנאים לבקשת הלב.

אחד הדברים הברורים לי … זה שמקור האושר והשפע האמיתי עבורי, זה להגשים אותם ביחד. אני מזמינה מהיקום כולו, לחוות בתוכי את התחושה שאני ראויה, וליצור את החלום המופלא הזה ביד. עבורי ועבור כולנו.

הפוסט ה”על זמני” הזה פורסם לראשונה ב-14 בינואר 2014.
מאז בכל שנה פייסבוק מעלה אותו אל הזיכרון שלי.
הפעם החלטתי להביא אותו גם לכאן.

“כל החיים הרגשתי בודדה. לא משנה כמה אנשים היו סביבי, עמוק בפנים תמיד הרגשתי לבד. גם כשכבר ידעתי שכולנו אחד, פחדתי לחזור הבייתה אל הלב. שם אני מאבדת את “עצמי” הנפרדת, ונסחפת אחרי זרם בלתי פוסק של אור. אותו אור שיכול לקחת אותי הבייתה גם ברגע הכי כואב. הכי קשה. הכי עצוב. הכי חסר סיכוי.

כל החיים החזקתי בכאבים הישנים שלי. בטראומות ובפגיעות שלי. כדי שיפרידו אותי ולא יאפשרו לי לפתוח את הלב באמת עד הסוף. כי שם קיימת אהבה. ומאהבה כל כך גדולה פחדתי תמיד הכי הרבה. לא מהרע. לא מהחרא. לא מהקשה והמייסר. את אלה אני מכירה על בוריים.
אני רוצה לחזור הבייתה. אני מסכימה לחזור הבייתה אל הלב. נושמת ומסכימה לקפוץ אל תוך המים האלה של התהום הבלתי נגמרת. שם יש אהבה. שם כולנו באמת אחד. אין לי מילים כמה מרגש אותי הרגע הזה. בשביל הרגע הזה נולדתי. להסכים להצליח. להסכים לשרת את האהבה עצמה.

מאז ומעולם ידעתי שהעשיה שלי תחצה ימים וגבולות. שהיא תהיה אימפריה בינלאומית אדירה. כזאת שמפיצה אהבה. כזאת שמחברת את השמים לאדמה. את הרוח לחומר. כזאת שמרפאה ועושה שלום בין הגבריות לנשיות.
תמיד ידעתי עמוק בלב שמה שקורה כאן בעולם הזה, שכל הסבל שיש כאן, הוא באמת לא הכרחי. שאפשר אחרת. וזה מה שאני עושה כאן בעצם.

בשביל זה אני 31 שנים נמצאת על פני האדמה. ועברתי כאן גיהנום אחד אחרי השני, רק בשביל להתעורר ברגע הזה ולהסכים. להגיד כן, להכי גדול. להכי אני ברגע הזה.

כל החיים פחדתי לפגוע עם העוצמה שלי. פחדתי להרוס. פחדתי להכריז בקול גדול, אפילו מול עצמי שאני באמת כזאת גדולה. כל כך יכולה… שאני באמת כזאת מנהיגה. פחדתי שישנאו אותי. שאהיה מנודה. פחדתי שיקנאו בי. שירצו את מה שיש לי. שישפטו אותי שאני חיה בחומר. יש שלי שפע כל כך גדול ממנו.

פחדתי… ומחלק מהדברים שהזכרתי כאן בפוסט הזה, אם לא מכולם, אני עדיין מפחדת. רק שהפעם בניגוד לתמיד אני מסכימה להסתכל לפחד בעיניים, ולסמוך על הלב שלי.
נכון, זאת הרבה אחריות לעשות דברים גדולים. נכון, יש לי מלא מה ללמוד ויש פוטנציאל שאעשה טעויות.
בגוף הזה, בלב הזה, אני עדיין אנושית. וכאנושית מותר לי. מותר לי. מותר לי להיות ולהרגיש הכל. מותר לי לטעות. מותר לי לאכזב. מותר לי גם להגיד לא.

אז אולי יהיו אנשים שיקנאו בי. שישנאו אותי. שיתאכזבו ממני. שלא יסכימו איתי. אולי יהיו כאלה שיחשבו שנטשתי אותם. או כאלה שלא יבינו אותי. פאק איט. הלב שלי יודע. הלב שלי מוביל. והלב שלי זו האמת הכי עמוקה שזכיתי לגלות עד עצם הרגע הזה.

אני עומדת כאן בין השמים לאדמה. מושיטה ידיים למעלה גבוה. מתמסרת. ומסכימה. מסכימה להיות צינור של אור גדול. צינור של שפע עצום מימדים – חומרי ורוחני. צינור של אהבה שאני עצמי עדיין לא מכירה. מסכימה לחבר כל תא ותא בגוף שלי לאור הבריאה שתזרח דרכו. מסכימה להיות אני במובן העמוק ביותר.
מסכימה לממש ולעשות הכל מתוך המקום הזה כאן ועכשיו – ברגע הזה”