תגית: אמון

הכאב אולי הכי גדול בחיים שלי הוא חוסר באינטימיות. חוסר בקרבה רגשית.
רוב חיי הרגשתי כאילו אני לבד בעולם. כי באמת לא יכולתי לחלוק את הקרבה האמיתית ואת עולמי הפנימי עם אף אחד. בילדותי הרגשתי כל כך לבד שהקירות השחירו סביבי.
החשיכה הייתה כל כך גדולה והבדידות כל כך קורעת לב, שהייתי מתפללת לאלוהים שייקח ממני את הכאב. או שיקח אותי מהחיים. היו רגעים שלא יכולתי לשאת את זה יותר. 

עם כל הקושי שחייתי, הגעתי לשנים רבות יפות, ולרגע הזה .. שבו אני מאוהבת בי ובחיים. גם ברגעים כואבים וחשוכים שלפעמים מגיעים. גם ברגעי זרות ותחושת נטישה פנימית. אני איתי.

יחד עם זאת, לאחרונה ביקשתי עוד. עוד אינטימיות. עוד קרבה.. הרגשתי שיש עוד כל כך הרבה אהבה לחוות שמעולם לא נתתי לה סיכוי או הזדמנות אמיתית.

ועם הבקשה הנחושה פתחתי את בור החשיכה. לאט לאט ובזהירות. ברגישות מרובה שבינתיים לא נותנת לאף מצב מטלטל מדי להיכנס. שמתי ידיים על הלב שלי. וביקשתי זכות קיום אמיתית.
להרגיש ראויה ואהובה מעצם היותי וקיומי. מבעד לקליפות שצועקות. שהודפות ומרחיקות. 
מבעד לשכבות פרוד, שנאה ושיפוטיות. מבעד לריחוק. מכבדת את ההגנה. את הזרות ששומרת עלי מכל רע.
ומבקשת עוד ממני איתי.

לפעמים נדמה שלא אוכל לעולם למלא ולספק אותה. את אותה ילדה נטושה, בודדה ומפוחדת שבי. 
נדמה שכל האהבה שבעולם לא תספיק.
שכל כך כואב שלא משנה מי יחזיק לה את היד היא תרצה שהכאב הזה יפסיק.

אבל שם אני האמיתית נמצאת .. ומבעד לאורות, לאושר לבליס, ולכאב העמוק שחוויתי בשנתיים וחצי האלה. 
פתאום מרגישה שלגעת בכאב הזה, הוא הדבר שהכי מפחיד וגם הכי מלהיב אותי לאחרונה.

מסתבר ששום דבר לא מרגיש לי יותר חשוב, משמעותי ובעל ערך, מאשר למצוא את מעיינות הקרבה האלה מבפנים לכל כולי. 
גם על חשבון החוויות הכי מפוצצות מלהיבות ומענגות שיכולתי לחוות באותו זמן.

מבחינתי זמן רגישות לעצמי הוא הכי טבעי. 
הכי אוהב שיש. הכי שווה שיש.
שם אני מרגישה מלכה. גם כשפוגשת בי את השפחה שבחרה לבטל את עצמה. לוותר על עצמה. להיות תלותית. להתרחק מכולם ולהתבודד.

ומבין כל ההריסות המכאיבות שסביבי. הבושה שעוטפת אותן. והתחושה שלפעמים אני זרה בעולמי.. מכירה בי כשווה כמויות של אהבה שלא זכיתי לדעת שקיימות.
אושר במימדים שלא הסכמתי לגלות.
שקט עמוק באינטימיות אמיתית. 
וחיבור בכל הרמות. כזה שאפילו לא העזתי לאפשר ולבקש עד היום. עם עצמי ומחוצה לי. 

אז אם יש בי עוד חומות שמאפשרות רק לחלק קטן מזה להתגלם כמציאות, אני מאשרת ומרשה להן להפוך לנהרות של עונג ואור. שיזרמו ויגיעו לים. 
רואה את אור השמש מחמם אותי.
רוח קרירה מנשבת על הפנים. 
הכל מרגיש אחד.
ואני … אוהבת. 

במשך שנים רבות הייתי מרצה. כל מה ומי שרק היה אפשר. כל מי שפחדתי שלרגע אחד תימנע ממני אהבתו או אהבתה. הייתי מזהה באופן עמוק את הרצון של מי שעומד מולי. והופ.. כבדרך קסם הוא היה הופך להיות ״רצוני״ האישי.

במקום אינטימי ועמוק ביותר, יש בי כמיהה ותשוקה עמוקה להשתוות לבורא. לרצות את רצוני הנשמתי האמיתי, שלרוב רחוק מרצון האגו שלי. רק שלפעמים כאב הפרוד מאותו מרחב אינסופי של אהבה, היה כל כך גדול. שהייתי מעדיפה לוותר על החיבור הישיר שאפשרי עבורי, ולזלוג אנרגטית. להתערבב ולוותר על עוצמתי. הכל.. העיקר לא להרגיש את אותו שער ענק שפתוח עבורי – אלי עצמי.

לפרקים הריצוי הביא אותי למצבי קיצון בלתי אפשריים. של נתינת האנרגיה שלי לאחרים בלי שבכלל ביקשו, עד שכמעט ולא היה לי אוויר. של טיפול רגשי באהובים, למרות שלא אמרו שזקוקים.
של ויתור על צרכים בסיסיים שלי רק כדי לשרת מטרה ״גבוהה ממני״, עד הקרבה עצמית. של הדחקת האנרגיה המינית שלי במרחבים בהם היא הייתה מאתגרת או פוטנציאלית לעורר טריגרים… ועוד ״מטעמים״.

כשהלב נפתח ובוחר לאהוב, נראה שכל דבר אחר מאבד משמעות. אף מטרה לא מרגישה חשובה מספיק. כל שאיפה מתגמדת, אל מול החסד האנושי והאלוהי שביחד קרוב ואוהב.

כזה שיכול להכיל את כל קשת הרגשות והגוונים, כולל בדידות ופרוד. בתוך מרחב של אהבה זכה כמים צלולים בנהר.

מאחלת לעצמי ולכולנו לזכור מה חשוב באמת בחיים האלה. ולחבק את האגו המושך ודוחף, שמספר סיפורים ומנסה להשיג.

הלב שלי רועד לי בידיים בתקופה האחרונה.
אולי בחוץ זה לא באמת היה נראה, אבל עברתי תקופה די ארוכה של הסתגרות בתוך עצמי, והתקרבות ללב שלי.
דווקא מתוך התרחקות. נפרדות. זרות וניתוק. המון כאב עלה בי מאחורי מעטפת של קיפאון עמוק.
ואני כמו מפחדת שהחומה תיפול, וכל מה שבניתי כל החיים יישבר יחד איתה. מפחדת להישאר בריק. לאבד שליטה על הכל.. כאילו שבאמת יש לי.

הקירבה ללבבות אהובים לאחרונה, בייחוד אחרי תקופת לבד ובדידות.. הזכירה לי מה חשוב לי באמת בחיים – לאהוב ולהיות באינטימיות אמיתית. לחלוק קרבה. חום גוף אנושי. לשתף. לראות אותי ואת מי שמולי באמת. לשים את זה בראש סדר העדיפויות בחיים. לא משנה מה.

וכמה פחד שאני פוגשת מאחורי אותה חומה בנויה היטב.. פחד מנטישה עצמית שלי אותי. פחד מבגידה או פגיעה בתוך אותה קרבה.
ככה אני מרגישה שלהחזיק אותו, זה מאמץ וכאב אינסופי בשבילי.

אז לאחרונה מצאתי את עצמי בנחישות חדשה ועוצמתית. מפלחת את חומות השקר והנפרדות שבי. את חווית החוסר והניתוק, שאני חווה מהילדות ומימים ימימה. זו שמונעת ממני להתמסר כל כולי לאהבה.
רואה אמת פשוטה וכואבת בליבי, ומסכימה לפתוח הגנות של שנים. לעטוף אותן באהבה ולהניח בצד.

זכיתי בחיים האלה. הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין. זכיתי לדעת מי אני באמת. להרגיש את זה בעומקי ליבי וגופי. לחוות חיבור ישיר לנשמה שלי. ולדעת לתרגם את השפה הכי יצירתית ואמורפית שלי לקרקע. למעשה אהבה עם החלומות שלי. עם החיים יום יום. עם עסק אינטרנטי מרטיט ומרגש שאני כבר שנתיים עובדת עליו. וסוף סוף רואה מה נוצר שם מאי ידיעה מוחלטת. ואני מרגישה קריאה ברורה להתחיל להעביר הלאה את המתנות האלה שוב.

בשנתיים האלה התרכזתי רק בעצמי. ובעצם ניקיתי את השולחן מכל הפרעה, שמנעה ממני לחיות את החזון הכי מרגש שיכולתי לדמיין במציאות. עכשיו אני רואה שגם בעסק המתהווה.
מה שאיפשר לי, בזמנו, לקחת פסק זמן, זה אמון מאוד מאוד גדול בעצמי ובדרכי.

לא ידעתי לאן אני הולכת כשיצאתי אל המסע הזה. בלי בית קבוע ויציב. בלי רכב. בלי הכנסה שמאפשרת לי לעבור לדירה.
בלי ביטחון או וודאות מה יהיה מחר. או על מה אני בכלל “עובדת”. אבל בבטן הייתה בי הידיעה שאני עושה נכון. היום אני רואה.

המיקוד המרכזי שלי במסע הזה התחיל בליהנות, וליצור לעצמי חיים מלאי השראה. חיים שמונעים מתוך חיבור בין חזון הנשמה שלי. למציאות היום יומית – איפה אני נמצאת ועם מי. איך אני חיה.
ומה אני עושה כדי לאפשר את המימון של המציאות הזאת גם ברמה החומרית.

חלקנו לא מעיזים לבקש. לא מעיזים לחלום בגדול. לא מעיזים להתפרע. להשתגע בבקשות שלנו כאילו החיים הם לונה פארק ענק. גן שעשועים אינסופי. כזה שאפשר לבקש ולקבל בו כל דבר. הבעיה, בעיניי, מתחילה כשמביעים בקשה, כוונת לב. ואם היא לא מתגשמת מייד, אז מתייאשים.
אז נכון שאנחנו חיים בעידן אינסטנט, ושהקצב גבוה.. ויחד עם זאת, בהסתכלות על המציאות.. כל דבר שיש בחיי כיום, התחלתי לייצר בכוונות, ובמעשים קטנים ויומיומיים בערך בגיל 22, לפני 13 שנים (!).

והאמת … שזה בכלל לא משנה מה… יש לי. מה שמשנה זה מי הפכתי להיות אחרי כל אותן שנים. ואיך אני מרגישה בתוכי.
כשהחיים שלי משקפים אקסטזה קיומית. וגם כששום דבר לא הולך כפי שקיוויתי.
כן, יש ימים שאני מתעוררת בבוקר עם מועקה בלב. השאלה איך אתייחס אליה. והאם אתן לה לנהל אותי ואת חיי או לא.

לי זה ברור ! אני בוחרת בי. באהבה שלי לעצמי.
אז אם כואב לי אני מחבקת ואוהבת. ויחד עם זאת, אני מחוייבת במשך שנים! לאותה דרך. לאותה חקירה ולמידה. לאותה יצירה, שאת חלקה הקטן אתם רואים, ונהנים ממנה בשנים האחרונות. בזמן שרובה נוצר ומתהווה לאורך שנים מאחורי הקלעים.
מכין את הכלים שלי לתת ולקבל הרבה יותר.

אם רק יכולתי לסכם את כמות השעות שהשקעתי בדרך הזאת… בעצים ששתלתי לאורך החיים. בזמן השקיה ידנית. זריעת הזרעים הקטנים. בחירת הדשן המתאים. יצירת מערכת השקיה אוטומטית.
בבחירת הפרחים עם הצבעים המושלמים לגן היפה שלי. בסוג הדשא הרך ביותר……….
סביר להניח שלא הייתי מבינה מתי ישנתי בשנים האלה

יום יום. בוקר בוקר. בקושי. באתגר. בשמחה הכי גדולה. בג’וי ובעונג.
יש לנו תמיד בחירה !
איפה להשקיע את הזמן ואת האנרגיה שלנו. במי ובמה להתמקד.
מה לשים בראש סדר העדיפויות.